עוד שתי דקות והיא יוצאת.
למה הם דופקים? נודניקים.
שוטפת פנים, מנקה את העיניים.
טיפונת עיפרון, מפדרת את הלחיים, שני ליפופים, דוחפת את הקצוות לתוך הקשר במטפחת.
הנה, רק משקפי השמש, נו, איפה הם עכשיו?
או, סופסוף.
מי שיביט ברננה ברחוב, אין סיכוי שיחשוד במשהו.
מלכתחילה היא אמרה לו שזה לא רעיון טוב, בחניון? מה נסגר איתו?
אבל תומר הבטיח שיש לובי מסודר ושירותים נקיים, ושתפסיק להיות לחוצה כל הזמן.
הרי היא רוצה לאבד את השליטה, לא להמשיך להיתלות בה.
רננה פחדה, אבל בפעמיים הקודמות זה היה בסדר.
זה היה סוחף, מטלטל, מרגש - כל מה שהיא חלמה עליו, בערך, כל מה שחסר לה בעולם הבטוח שלה. לא שלא היו דברים לא טובים, אבל הם נבלעו בים של חוויות.
והיום?
היא הולכת במהירות ברחוב, רצה לאוטובוס, מאחרת לפגישה עם היועצת בבית הספר, מתרחקת במהירות מהחניון, משאירה אחריה את רננה הפרועה, הקולנית, החופשיה.
שומרת בתוכה את החוויה, והצימאון לפעם הבאה.