יומן חלל

אז בקשתי ממישהו שיפסיק לפנות אלי בהודעות פרטיות, כבר כמה שנים שאני מסרבת לו, וזו התגובה שקיבלתי + חסימה.

מסתבר שיש עוד נמוך לרדת...

ביקשת אכבד לא אפנה אלייך יותר,

מי שחייה בסרט אבל ארוך זאת את.

את זאת שחסרת כל ערך עצמי שמנסה להשיג גברים דרך תמונות עירום ותיאורים מיניים ועוד חושבת שאת באמת שווה משהו.

בהצלחה בשמחה לא אראה יותר אישה זולה ונחותה כמוך 

כמה כיף שיש במקום הזה כאלה "גברים" מהממים.

אני רואה כשאתה קורא את ההודעות ששלחתי לך בווצאפ.

שני ווי כחולים מופיעים כל פעם.

למה כל כך קשה לאנשים להגיד שהם לא מעוניינים ולא מתאים להם?

לא חשבתי שאני אפגע ככה.

אבל אחרי דייט של שש שעות, ציפיתי לקצת יותר מגוסטינג והתנהגות שמתאימה לילד בן 5.

שבת שלום 

🤬

רציתי לכתוב פוסט מתבכיין וקצת כועס על "גוסטינג"... אבל גם המילים נעלמו לי.

רק שתדעו שזה מאוד פוגע, אפילו מעליב.

זהו.

לילה טוב 

🤬

אופס! 

כתבתי מילה גסה בכלוב 🤭

💜

כבר 13 שנים שיום כיפור לא נראה אותו דבר בשבילי.

באותו יום כיפור לפני 13 שנים יצאתי מהבית חולים עם תינוק קטן, הולכת לתחנת האוטובוס, לא מאמינה שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה.

אחרי חודש וחצי בבית החולים, אחרי ניתוח קיסרי, אני מוצאת את עצמי מחכה לאוטובוס שיקח אותי ואת הבייבי הקטן שלי לפגוש את שאר החבורה שלנו, שלושה ילדים קטנים שמחכים לנו כבר מלא זמן שנחזור הביתה.

רק שלא היה לנו בית, הם היו עם הגרוש, אז עדיין בעלי, אצל חמי, ואני לא חושבת על כלום, לא על הכאבים, לא על הקושי, רק על זה שעוד רגע אוכל לחבק את כולם ביחד.

אז עוד לא ידעתי שבכל יום כיפור היחיד שאבקש ממנו סליחה יהיה אותו בייבי, אותו ילד מדהים שלנצח ישאר בן שנתיים וחצי. אז לא ידעתי שכל שנה ביום כיפור אתפלל שהוא נמצא במקום טוב, שהוא סולח לי שלא הצלחתי במשימה שלי כאמא לשמור עליו יותר טוב.

השנה הוא היה אמור לחגוג 13. איך חוגגים בר מצווה לילד שלנצח ישאר בן שנתיים וחצי?

עליתי לקבר שלו בתאריך העברי שלו, הדלקתי לו נר, אמרתי לאבן האדומה כדם כמה שאני אוהבת, כמה שאני מתגעגעת, חיבקתי ונישקתי את האבן האדומה והקרה כי זה הכי קרוב שאני יכולה להיות אליו, אמרתי לו מזל טוב ליום ההולדת ה 13 שלו, וחזרתי הביתה.

גם השנה אני מבקשת ממנו סליחה, מקווה שהוא סולח לי.

אולי בשנה הבאה אסלח לעצמי.

🖤

נשבעת שאני אכתוב עצומה נגד זה!

ואני אשים אותה בכל מקום אפשרי שתלמדו אחת ולתמיד!!!

לא אומרים/כותבים "להשים" כותבים/אומרים  "לשים" !

זהו! זה כמו לדבר לילדים קשיי הבנה!

בכל מקום הטעות הזו חוזרת על עצמה וזה מעצבן כבר!

להשים אומרים כשמציבים משהוא לתפקיד מסויים - השמה.

כל כך הרבה טעויות שחוזרות על עצמן ובמקום לתקן האקדמיה ללשון בוחרת לתת לאנשים להמשיך ולטעות ואז זה נהפך למשהו חדש בשפה העברית הכל כך יפה שלנו.

משהוא ומשהו שני דברים שונים... עד שאנשים החליטו שגם מישהו אפשר לכתוב וזה סבבה...

בא לי לתת מכות לכל אלה שמשנים את השפה כי לא בא להם לתקן טעויות נפוצות!!!

זהו פרקתי...

אין פזמון, תזדיינו!

💜

היום בכיתי, הרגשתי שאני מתפרקת.

בכיתי מתסכול, פחד, געגוע, כאב.

הכל התערבב לי ולא הצלחתי לעצור את הדמעות.

התסכול הוביל לכעס, הכעס הוביל לבכי, התאריך העברי של היום, התהליכים שאני עוברת, הכל צף ועלה והתערבב בתוכי.

רציתי לזרוק הכל לאלף עזזאל, ככה אני בדרך כלל כשאני כועסת, זורקת הכל, שוכחת מכל מה שהבטחתי לעצמי, הפעם עצרתי, הלכתי לפרוק הכל אצל חברה טובה, היחידה שבאמת מבינה אותי, היחידה שנשארה לצידי במשך כל השנים, בשיחה איתה היא הרגיעה אותי, איפסה אותי, הזכירה לי כמה עבדתי להגיע לאן שאני הגעתי היום, הבינה את הכאב, הפחד, התסכול, אבל לא נתנה לי ליפול, לא נתנה לי לבטל חצי שנה של עבודה על עצמי בגלל "מכשול קטן".

בכל פעם שאני חושבת על היום הזה הדמעות חוזרות, ואני כבר לא בטוחה למה אני בוכה.

עכשיו אני בבית, ההתרגשות של הכלב שלי שחזרתי הביתה, הליקוקים שלו, האהבה שלו, כל אלה הרגיעו אותי, עכשיו הוא שוכב לידי, מחכה לצאת לטיול שלנו, ולמרות שאני מרגישה מותשת מהיום הזה עוד מעט נצא להר שלנו, למרות שיהיה חשוך, מגיע לו לרוץ קצת.

אחרי חודשים רבים מידי נפתח סכר הדמעות, יש לי הרגשה שזו רק ההתחלה.

כבר תקופה ארוכה שאני נכנסת לאתר הזה ולא מבינה למה.

אני קוראת קצת בלוגים, מעיפה מבט בצ'אט, אבל זה כבר לא עושה לי כלום.

פעם זה היה מרגש, מחרמן, מלהיב, היום זה הפך לנדוש, מכבה, ולפעמים אפילו מעצבן.

אני כבר לא מי שהייתי לפני חמש שנים כשרק נכנסתי לפה.

אני כבר לא כותבת כמו פעם, כבר לא חולמת או מפנטזת כמו פעם, הרבה דברים השתנו אצלי, הרצונות, הצרכים, השקפת העולם, וראיית החיים.

במקום להפתח ולחוות ולחגוג את המיניות שלי, רק נסגרתי, התרחקתי, ולרוב גם נגעלתי מאנשים שהכרתי פה.

אני כבר לא יודעת מה אני רוצה או מה אני מחפשת, אבל אני בטוחה שזה לא פה.

אני לא סוגרת את הפרופיל או מוחקת את הבלוג, יש לי מפה גם זכרונות טובים ונעימים, אותם אני רוצה לשמור.

אני רק ממשיכה הלאה למקום הבא שבו אולי אמצא מישהו או משהו שיותר מתאימים לי, לחיים שלי, לאופי שלי, למהות שלי.

אני בטוחה שאמשיך להכנס בימים או שעות של שעמום, אבל לא רוצה או מחפשת קשרים חדשים מהאתר הזה.

תודה לכל מי שליווה אותי בחמש השנים האחרונות, אתם יודעים איפה למצוא אותי.

שבוע טוב.

💜 

רק רציתי שתדעו...

אם היה לי מנוי כל התמונות שהייתי מעלה היו של הכלב המהמם שלי...

אני פשוט מאוהבת בפרצוף היפה שלו.

בוקר טוב!

💜

בעצת הזאב העלתי תמונה שלו בפרופיל.

כבר כמה ימים אני חושבת על "חברים אפלטונים".

וקצת מלבה את הכעס שלי בשיחות עם עצמי.

אני חושבת שזה מאוד מעליב שנותנים לי להרגיש שאני רצויה או שחושבים עלי רק כשאין מישהי בכוונת או בת זוג חדשה.

אבל אז אני מסתכלת על החבר החדש שלי, הכלב המדהים שאימצתי, ומבינה שאף אחד לא ישתווה לו.

האושר שלו כשאני חוזרת הביתה מהעבודה, ההתלהבות שלו כשאני אומרת לו "טיול", הרגעים בהם הוא מתחיל ללקק לי את הפנים כאילו אומר "תודה שאימצת אותי", כשהוא מגיע ונשכב לידי, מניח עלי את הראש ונרדם, וכמה מאושרת הוא עושה אותי, מהרגע שהכרתי אותו ועד שהבאתי אותו אלי ידעתי שנהפוך לחברים הכי טובים.

אז אני כבר פחות כועסת, מי שירצה אותי כחברה תמיד יהיה לצידי ולא משנה באיזו מערכת יחסים הוא נמצא, ומי שחושב שאני אחכה לו עד שהוא ישתעמם שוב אז הוא יכול להמשיך לחשוב רק שאני כבר לא אהיה שם.

אני במקום טוב בחיים שלי ואני לא אתן לשום דבר להרוס לי את ההרגשה.

הלוואי והייתם יכולים לראות את הפנים המהממות של הגור הזה, נראה לי שהייתם מתאהבים בו כמו שאני מאוהבת בו.

לילה טוב 

💜