שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

יומן חלל

מסע בין כוכבים...
לפני שנתיים. 1 בספטמבר 2022 בשעה 15:11

 

מהרגע שהחלטתי לעשות שינויים בחיי חזרתי לחייך, חזרתי למלא את עצמי בדברים שאני אוהבת.

עבודה חדשה, הרבה שעות על הרגליים, אני חוזרת הביתה מפורקת, הרגליים כואבות מעמידה במשך שעות, אבל אני מקפידה ללכת כך שלמרות הכאבים אני מתחילה לחזור לכושר, בקרוב אראה את השינויים בגוף וזה יהיה שינוי משמעותי מאוד כי השמנתי ושום בגד לא עולה עלי.

החלטתי להפסיק לחפש בן זוג, החיפושים גרמו לי לעשות טעויות בבחירת המועמדים ויצא שנפגשתי עם כמות לא מבוטלת של הזויים.

במקום בן זוג אני מביאה כלב, עוד קצת והוא יבוא לגור איתי, התאהבתי בו ממבט ראשון ונראה לי שיהיה לנו כיף ביחד. (למי שלא הבין התכוונתי לכלב אמיתי).

אני עוד מתכננת להחזיר לי את הרשיון נהיגה וכך אהיה יותר חופשיה ואוכל לעשות יותר משמרות בעבודה וגם אוכל לבקר את הילדים יותר. אני גם אוכל לצאת לטיולים עם הכלב ולא אהיה תלויה בתחב"צ או באנשים אחרים. (כבר יש לי אוטו).

לאט לאט דברים מסתדרים וזה עושה לי טוב מבפנים.

יש עוד דברים שאני רוצה לעשות ולשנות אבל אני אעשה הכל לאט, בלי לחץ, העיקר שבסוף הכל יהיה מושלם בשבילי.

 

ערב טוב 

 

💜

לפני שנתיים. 1 בספטמבר 2022 בשעה 4:14

 

אידיוטים לא מתים

הם רק מתרבים!

 

לפחות צחקתי על הבוקר בדרך לעבודה.

 

יום ראשון ללימודים, איזו התרגשות!

כל יום לומדים משהו חדש...

 

יום מדהים!

 

💜

לפני שנתיים. 21 באוגוסט 2022 בשעה 20:15

 

אז בשנה האחרונה לא עבדתי, לקחתי חופש, התחמקתי מכל הצעת עבודה באלגנטיות, מצאתי הרבה זמן לעצמי, הפכתי לעצמי את קרביים בחפירות פנימיות, פגשתי אנשים, אהבתי, כאבתי, נפרדתי.

הייתי על רכבת הרים של רגשות ותחושות ואת הרוב פרקתי פה.

מהרגע שהחלטתי שהגיע הזמן לחזור למעגל העבודה, חוויתי עוד רכבת הרים רגשית, הגיל שלי הפריע בהרבה מקומות, מחסור בתעודות למרות הניסיון והידע, כל נפילה כזו, כל אכזבה רק גרמו לי לדחוף קדימה, גם כשהרגשתי שאני מוכנה להרים ידיים ולהכנע לדברים שהציפו אותי, המשכתי קדימה.

לא חיפשתי משהו מסויים, לא ידעתי מה אני מחפשת באמת, גם עכשיו אני עוד לא בטוחה בכלום.

אבל נתתי לדברים לקרות, שחררתי את האנרגיות הרעות, ושידרתי ליקום שאני מוכנה לכל דבר שיגיע.

לפני כמה חודשים פניתי לאיזה מקום שחיפש עובדים, אולם מנטלית לא הייתי מוכנה להשקיע ולפתור את הבעיות הלוגיסיטיות שהיו כרוכות בלהגיע לאותו מקום ולחזור ממנו, משמרות מטורפות, עבודה קשה, הראש לא היה שם ופשוט ויתרתי אפילו על להגיע לראיון, שכחתי מהמקום, וחיפשתי משהו יותר קל.

ותוך כדי שאני כבר קובעת ראיונות במקומות אחרים, תוך כדי שאני כבר מכינה את עצמי נפשית לתחילת עבודה במקומות שכנראה לא הייתי מחזיקה שם מעמד, גם לא אהבתי את אותם מקומות, אולם רציתי להגיד שניסיתי, התאמצתי. אז קיבלתי שיחה "רק תגידי שאת עדיין מחפשת" פתאום הכל היה אפשרי, כל מה שחשבתי לעצמי היה "את תמיד מסתדרת" "הכל קטן עליך" גם אם לרגע חשבתי לעצמי שזה גדול עלי, המחשבה נעלמה מהר.

אז אני מתחילה לעבוד במקום חדש, התנסות חדשה/ישנה, משהו שאני יודעת שיגרום לי להרגיש טוב עם עצמי, עבודה קשה, שעות ארוכות, אבל אני יודעת שאם הכל יסתדר הסיפוק יהיה ענק!

שנה של חופש מסתיימת, ואני מוכנה להתחיל פרק חדש בחיי, בתקווה שזה יהיה פתח לדברים חדשים ומרגשים, לא יהיה לי הרבה זמן לעצמי, אבל לא איכפת לי, קצת נמאס לי מעצמי, אני זקוקה לשינוי אווירה וזה בדיוק המקום לעשות את זה. 

בהצלחה לי ולהם.

 

💜

לפני שנתיים. 18 באוגוסט 2022 בשעה 8:21

 

בפוסט הקודם שהעלתי פה קבלתי כל מיני תגובות.

הכתוב לא נכתב על ידי אלא הועבר אלי בווצאפ בלי שם המחבר.

העלתי אותו פה כי לדעתי הוא נוגע בדיוק בנושאים עליהם אני מדברת בפוסטים שלי.

אובדן התמימות, אובדן התקשורת הבינאישית, העולם הווירטואלי שמשתלט על החיים, השפעות הטלוויזיה ומשחקי המחשב על ילדים ונוער.

מה שהכי הטריד אותי אלה לא התגובות של הצעירים שלא מכירים משהו אחר חוץ מהעולם אליו נולדו וגדלו, הטריד אותי התגובות של אנשים מבוגרים יותר, עם הניסיון שלהם להיות צעירים בתגובות...

עכשיו לא היה פה ניסיון להגיד שמישהו יותר טוב... זה היה ניסיון להראות שאנחנו חיים גם את העולם לפני הטכנולוגיה וגם העולם עם הטכנולוגיה, ויש מה ללמוד מאיתנו בגלל הידע והניסיון.

ולפעמים כדאי לקרוא משהו כמה פעמים כדי להבין את הנאמר, כי הבנת הנקרא זה לא צד חזק של הרבה מקוראי.

גם לא על כל פוסט צריך להגיב, לפעמים זה אפילו לטובתכם.

 

💜

 

לפני שנתיים. 17 באוגוסט 2022 בשעה 18:26

 

צעיר שאל את סבו: "סבא, איך חיית בעבר ללא טכנולוגיה:
בלי מחשבים
בלי אינטרנט
בלי דרמות
בלי טלוויזיות
בלי מזגני אוויר
בלי מכוניות
בלי טלפון סלולרי? "

סבא ענה:
"כמו שהדור שלך חי היום:
אין תפילות
אין חמלה
אין כבוד
אין חינוך
אין אישיות
אין בושה
אין צניעות "

אנו, האנשים שנולדו בין השנים 1940-1980, היינו המבורכים ...
החיים שלנו הם הוכחה חיה.

👉 תוך כדי משחק ורכיבה על אופניים, מעולם לא חבשנו קסדה.

לפני בית הספר לאחר מכן שיחקנו עד בין ערביים; מעולם לא צפינו בטלוויזיה.

שיחקנו עם חברים אמיתיים, לא עם חברים וירטואלים

👉 אם היינו צמאים, שתינו מים מהברז,ולא מים מינרלים

👉 מעולם לא חלינו כי חלקנו את אותה כוס מיץ עם ארבעה חברים.

מעולם לא עלינו במשקל על ידי אכילת צלחות פסטה כל יום.

👉 שום דבר לא קרה לרגלינו למרות השיטוט ברגליים יחפות.

מעולם לא השתמשנו בתוספי מזון כדי להישאר בריאים.

נהגנו ליצור צעצועים משלנו ולשחק איתם.

ההורים שלנו לא היו עשירים. הם נתנו אהבה .. לא את החומר.

מעולם לא היה לנו טלפון סלולרי, DVD, קונסולת משחקים, Xbox, משחק וידאו, מחשב אישי, אינטרנט, צ'אט, אבל היו לנו חברים אמיתיים.

👉 ביקרנו את חברינו מבלי שהוזמנו ושיתפנו ונהנינו איתם מהאוכל.

הורים גרו בקרבת מקום כדי לנצל את הזמן המשפחתי.

👉 אולי היו לנו תמונות בשחור לבן, אך תוכלו למצוא זיכרונות צבעוניים בתמונות האלה.

👉 אנחנו דור ייחודי והכי מבין, מכיוון שאנחנו הדור האחרון שהקשיב להוריהם ...
ואנחנו גם הראשונים שנאלצו להקשיב לילדיהם.

אנחנו מהדורה מוגבלת!
נצלו אותנו. למדו מאיתנו.
אנו אוצר המיועד להיעלם.

לפני שנתיים. 12 באוגוסט 2022 בשעה 8:06

 

אני עדיין קצת עצובה, והרבה יותר מודעת לעצמי.

אבל, פעם בחודש אני דואגת לפנק את עצמי.

חודש שעבר קניתי לי שני סטים חדשים של מצעים (בצבע שחור כמו שאני אוהבת) ואפילו הצלחתי לישון כמה לילות טוב (למרות הסיוטים).

החודש לכבוד ט"ו באב קניתי לי את הבושם שאני הכי אוהבת, כבר תקופה ארוכה מאז שהוא נגמר וממש היה חסר לי הריח שלו.

החלטתי לא להתפשר, חיים בפשרה הופכים לחיים בתסכול והיה לי מזה מספיק בחיי הקודמים, אז לא מתפשרת, רוצה את הטוב ביותר בשבילי ולא פחות.

גם החלטתי לאהוב את עצמי, במיוחד עכשיו, כשהכל קשה, והכל נראה חסר סיכוי.

אוהבת את עצמי יותר מאתמול ופחות ממחר.

 

חג אהבה שמח!

 

💜 

לפני שנתיים. 11 באוגוסט 2022 בשעה 14:43

 

במשך שנים אני אומרת לעצמי "מגיע לי".

מגיע לי לחיות טוב.

מגיע לי לאהוב ולהיות אהובה.

מגיע לי למצוא עבודה טובה.

מגיע לי לאהוב את עצמי.

מגיע לי כל הטוב שבעולם.

לאחרונה אני תוהה אם באמת מגיע לי כל זה, אולי אלה דברים שאני רוצה, חלומות, דמיונות, אבל מגיע לי?

התחושה הזו של "מגיע לי" קצת נמוגה עם השנים, כל הדברים האלה שהיה נדמה לי שמגיע לי, הפכו להיות קצת רחוקים ממני, הגיל מתחיל להיות יותר גורם מפריע, לא לאחרים אבל לי.

בתוכי אני עדיין נערה צעירה שמחכה לטרוף את העולם, אבל בפועל אני כבר עברתי את הגיל, מחשבות על התפשרות על דברים כבר מתגנבות לראשי, ונראה שאני לא מצליחה לדרוש את אותם דברים יותר.

הבנה שאת רוב הדברים לא הגשמתי בחיי וכנראה גם לא אגשים הכניסה אותי שוב למערבולת של עצבות.

כבר תקופה שכלום לא מרגש אותי, הכל נראה סתמי וחסר משמעות, ואחרי פגישה שהייתה לי היום בקשר לעבודה, השתלטה עלי העצבות.

אני עצובה, וקצת נמאס לי מהכל ובעיקר מעצמי.

לפני שנתיים. 9 באוגוסט 2022 בשעה 10:41

 

 

Some times the right kind of "NO" is better then  the wrong  kind of "YES 

משפט חדש שאני חושבת שכולם צריכים לאמץ... 

לפני שנתיים. 5 באוגוסט 2022 בשעה 14:10

 

ממש אבל!!!

 

 

שבת שלום!

לפני שנתיים. 4 באוגוסט 2022 בשעה 6:23

 

"האם את חושבת שיש לך חלק באיך שאנשים שאת מכירה פה מתייחסים אליך?"

שאלה שנשאלתי אחרי שמישהו קרא את הפוסט הקודם שלי...

כן "ברור" שיש לי חלק בזה שאמא שלהם זונה... 

או שזה יותר ברור שהם עדיין לא התבגרו וזה המקום שלי לעזור להם להתבגר...

ועוד יותר ברור שאתם לא מבינים את הפוסטים שלי, אותי, ואת החיים שלי.

אז יאללה, כל השולטים ב 1.90, אפילו להגדיל אי אפשר!

גם כל אלה שחושבים שהכלוב של אבא שלהם (כלובי מזל טוב נוספו לך עוד כמה הילדים מתבגרים) באים אלי בטענות שאני לא נשלטת, אז אין לי מקום פה...

באמאשלכם?

"גברים" עאלק, בקושי ילדים מתבגרים שלא מצליחים לחשוב מעבר לכיפה של הזין שלהם.

סעמק רק התעוררתי ואני עצבנית!