כשהייתי ילדה, הייתי "תומבוי".
תמיד שיחקתי עם הבנים, כדורגל, סטאנגה, הקפות.
הייתי רצה יותר מהר מכולם, מטפסת הכי גבוה על העצים, השוערת הכי טובה, מכה הכי רחוק בהקפות, יורה הכי מדוייק בצינורית, וכו'.
אף פעם לא שיחקתי בבובות, היו לי אקדחים של פיקות וקפצונים, ואופניים שאיתם עשיתי מלא תאונות.
היה לי תמיד שיער ארוך (חוץ מכמה פעמים שאמא שלי החליטה שקצר עדיף).
תמיד הייתי יחפה, הייתי מטיילת יחפה בהרים בלי להרגיש כלום, וכשהייתי מגיעה למשפחה בעיר, תמיד היו שואלים אותי "ילדה למה את יחפה?" "רוצה שאני אקנה לך נעלים?" זה תמיד היה מצחיק אותי, גם ההורים שלי היו קונים לי נעלים, סנדלים, כפכפים, אבל הכל היה נקרע, נהרס או "הולך לאיבוד".
כשהגעתי לגיל 12 קיבלתי מחזור ראשון, בכיתי שבוע, לא האמנתי שאני באמת בת. לא עזר כמה שדברו איתי וניסו להסביר לי שכלום לא השתנה, הרגשתי שחרב עלי עולמי וכלום לא יהיה אותו הדבר.
ובאמת מאז הכל השתנה, בעיקר הגוף שלי.
לילה טוב
💜