לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב
הצטרפ/י לכלוב תוך דקות - ובחינם
הרשמה התחברות

ThePit

מכירים את הבורות בסרטים אמריקאיים?
אלה שמספיק עמוקים כדי לפוצץ בהם פצצה גרעינית ולא יקרה כלום?
אלה שמספיק אפלים כדי לזרוק בהם פסולת גרעינית ואף אחד לא יפגע?
מכירים?
אז ברוכים הבאים לאחד כזה...
לפני 4 ימים. שלישי, 12 בפברואר 2019, בשעה 23:42

אני הולך במסע הזה... 

טוב לי ההליכה, מחכה כבר לזה שיצטרפו אליי בני לוויה למסע,

מחכה כבר לזאת שאחבק בלילה  רוב הלילות ..

אבל מדי פעם אני מסתכל אחורה ותוהה מה אני רואה, האם אני משאיר אחריי הרס וחורבן? האם אני כזה שטני כמו שאומרים?

ואם זה הרס וחורבן שאני רואה מאחוריי... לא היה יותר טוב כבר למות לפני?? שיהיה פחות הרס וחורבן?

כנראה שכן.. ואני מצטער לפעמים שלא קפצתי כבר מהגג, או תליתי עצמי מאיזה גשר... 

ואני הולך שוב לישון...

בתקווה אולי אפילו לא לקום...

ואולי מחר אעשה את זה כבר, ואחסוך לכולם עוד הרס וחורבן. 

לפני 3 שבועות. חמישי, 24 בינואר 2019, בשעה 09:04

זה לא הפתיע אותי ממש,
אבל בהתחשב בדרך בה פגשתי את הנמרה חשבתי שזה יהיה אחרת, המפגש הכל-כך מקרי, הניצוץ שנדלק מיד, הכל אמר לי שהפעם זה יהיה אחרת, היא קיבלה את העולם שלי, והיה נדמה לי שהיא מבינה, זאת הייתה הפעם הראשונה מאז האקסית המיתולוגית שניסיתי זוגיות עם מישהי שאני נמשך אליה, באמת נמשך.
מישהי שמאתגרת אותי אינטלקטואלית, מישהי שאני באמת חושב על להקים איתה בית, אבל לא חשבתי שזה ייפול, לא ככה.
היה לנו רגע מושלם, מושלם! אני התוודעתי לעוד נופך מרתק בנפש של הנמרה, בשוק מהעומק, המום מהרצינות, קפאתי פיזית כשהיא עשתה את מה שעשתה, גיליתי אנשים שאשכרה מעריצים אותה מסתכלים עליה מלמטה, והיא סופגת את האהבה בצניעות כל-כך יפה, ואני זכיתי ללכת איתה משם, הסתובבנו ביפו ובחרנו בר, קפאנו ביחד, התחבקנו, אמרתי לה כמה אני מעריך אותה, דיברנו על מה שהיא עשתה, ואפילו דיברנו על כמה זה טוב לנו כל הקשר, וכמה אנחנו רוצים לקחת את זה לאט שייבנה נכון, ואז היא החליטה לעשות את זה...
ידעתי מה זה אומר, לא הייתי צריך לחשוב יותר מדי על התשובה שלי.
ואז זה התפרץ ממני.
והיא לא יכלה להתמודד.
נפלתי שוב, שוב ליד מישהו אחר, שוב שלא יכול להתמודד עם הקשיים האמתיים שלי, יומיים לאחר מכן היא אמרה את הדברים שאני יודע...

"אני לא רוצה להיות המטפלת שלך, ולהיות לידך יגרור אותי לשם, אני לא מספיק חזקה לזה, אני רוצה לבנות איתך משהו בשיתוף ואתה כרגע לא מסוגל לעשות את זה, אתה לא היית חזק מספיק כדי לראות אותי כשהיה לך קשה."

משפט אחרי משפט היא אמרה את הדברים שהכי קשים לי בעולם כאילו הוציאה את זה מהשאול הפרטי שלי, מילה אחרי מילה היא חצבה לי חור בנפש.
היא אמרה את זה בשקט וביישוב נפש, כי היא צודקת.
היא שמעה שאני בוכה, מתפרק, אמרתי לה "את צודקת" רציתי שהיא תפסיק, היא המשיכה, אמרה את זה שוב בעוד צורה, שתקתי, חשבתי על דברים אחרים, חשבתי על אחרת מצליפה בי במועדון, חיכיתי שהיא תסיים, והיא ממשיכה אומרת לי כמה שאני מדהים, ואין בי שום אמונה לחרא הזה אז נשברתי, בשלב הזה כבר הייתי ליד הדירה שלי ברכב, אני מקופל במושב שלי, לא בוכה, מייבב, ובשלב מסוים, התחננתי "די תפסיקי, די די, תפסיקי, בבקשה" היא שמעה, והשתתקה, הבינה מה עשתה "די, בבקשה, זה לא הזמן לשוק תרפי, זה לא יעבוד, תפסיקי"
היא אמרה "אני לא מנס..." והשתתקה, הבינה מה עשתה, היא ניסתה לשאול מה לעשות כדי לעזור לי, אמרתי לה שאין, אחרי כמה ד' ניתקנו.
יצאתי מהרכב וכמעט נפלתי מהסחרחורת, לא הצלחתי לעצור את הבכי ורק רציתי להגיע לדירה, עוד כמה צעדים.
נכנסתי לדירה ונשפכתי על הספה, דיברתי רק עם האחרת, זאת שדמיינתי מצליפה בי במועדונים, צעקתי ובכיתי.
חשבתי
אני לא חזק מספיק לזה עכשיו
אני לא יכול להכניס אנשים לחיים שלי שיהיו איתי הדדיים, כי אני לא מסוגל לזה.
כל האנשים שנכנסו ויצאו לי מהחיים, מתוך אלה שרצו להיות איתי הדדיים, שווים אליי, מנותקים ממשחקי השליטה, הם הלכו, התרחקו ובצדק, זה לא הם אשמים, זה אני.
זה אולי לא רק אשמה שלי, אני לא חושב שהכל עליי, אבל אין ספק שכובד המשקל פה הוא עליי, לא במקרה אחד אחרי אחד הם נכנסו ויצאו.
לא כולם יכולים להתמודד עם ההתקפים שלי, עם האנוכיות המתפרצת שלי, אתם אומרים שאני חזק, אתם אומרים שאני לא אנוכי, אבל אתם לא יודעים, אתם לא מכירים את הצדדים האלה...
אסור לי יותר, לנסות להיות הדדי עם מישהו, אסור לי, עד שאהיה חזק.
כשמישהו לא הדדי איתי זה אחרת, כשאני צריך לעזור אני מתייצב, שם את הכל בצד ומתייצב, כמו "שיחת החירום" הטיפשית שהגיע אליי אבל ייצבה אותי.

ועכשיו יום אחרי, אני לא מצליח כרגע לסגור את כל הרגשות האלה שמשתוללים, את כל הדברים שדלפו מהחור בנפש שהיא עשתה, אבל עובד על זה...
אני אצליח בסוף אני מכיר את עצמי, והיום אזכה להיות ברגליה, ולקבל כאב, אני כל-כך צריך כאב, מקווה להתאפס לפני המבחן, אבל לא משנה מה, מבחן או לא עבודה או לא, אני אהיה בערב מחובק, זה מה שאני צריך, וגם שליטה, אני צריך לחזור למקום היחיד שאני שקט בו, אני רוצה כל-כך...

לפני חודשיים. שני, 10 בדצמבר 2018, בשעה 23:47

את יודעת? 

בסוף אני כבר יודע מה קורה... 

אני מתאהב, כי קל לי, כי את כלכך ראויה לזה, כי את מדהימה, 

אבל את לא רוצה לאפשר את זה, את חוסמת אותי ובצדק, כי אסור לי להתאהב... 

כי זה לא יילך גם אם כן... את נשואה וכל זה, ואני? ילד... 

אבל מצד שני, אני אף, פעם לא הלכתי על פי החוקים ..

את יודעת? 

את מבלבלת, יש לי אלייך רגשות שלא הכרתי לאף אחת... אבל את מסובבת אותי על האצבע הקטנה שלך, ועוד אני השולט פה... ואין לי מושג מה זה אבל להתחלה זה לפעמים מתיש מדי...

את יודעת?? 

אני שוכב במיטה מסוחרר, מאוד, וזה מוזר לי, מאוד, אבל בא לי שזה יהיה הםעם האחרונה שאעצום עיניים,, בא לי שזה יהא הסוף, בא לי לברוח מכולן, משלושת הנשלטות, מהשולטת ומעוד אחת...

ובא לי, פשוט... 

למות. 

לפני חודשיים. שישי, 7 בדצמבר 2018, בשעה 01:43

עוד לילה עם כדור

עוד לילה שהרסתי 

עוד לילה שהדאגתי

לפעמים  

אני לא מבין למה אני עדיין חי בכלל... 

לא עושה כלום

מזיק

הורס. 

מקלקל  ....

 

פוגע, 

למה שוב לפגוע 

לפני חודשיים. שישי, 23 בנובמבר 2018, בשעה 20:21

פרטים,

הדיוק שלהם,

זה תמיד היה הקללה שלי

זה תמיד היה הברכה שלי,

קוללתי בכך שהמח שלי לא שקט אף פעם, קוללתי בכך שאני שם לב לפרטים הכי קטנים אצל אנשים, אני מזהה בשנייה שהגישה של מישהו השתנתה לגביי, אני מזהה סכנות אפשריות ולא מצליח להיות שקט באף מצב, ואני כבר חי עם הקללה הזאת, אני חי עם הרעש התמידי בראש, עם עומס הפרטים והתיעדוף שלהם, במה לבחור, מה לעשות, עם מי לדבר ואיך לחוש.

במקום אחד מצאתי שקט, במקום בו אני ומישהו אחר אומרים בקול אחד "זה מה שחשוב" כשמישהו בא אליי ואומר "בזה תתמקד" פה אני מוצא שקט, פה אני מוצא רוגע, המח שלי שקט ברגעים האלה כי הכל ברור, החוקים ברורים.

ופה בדיוק מגיעה הברכה שלי, ברגע שיש מישהו כזה, אני מודע לעין ערוך לצורך שלי שיהיה לו טוב, ואני רואה המון דברים, אני מפספס לפעמים, אבל אני נותן תחושה טובה, אני יודע שאני יכול ליצור למי שאיתי תחושה של רוגע, כי הפרטים עליי...

והרוגע האמיתי, מגיע אחרי כאב או כשאני מתבקש להתמקד במשהו מסוים.

את הבאת לי רוגע.

 

את השתקת את הכל,

העוצמה שלך הייתה כל-כך ברורה, כל-כך רועשת שהכל בי שתק, מהרגע בו הייתי נכנס לדירה שבה היית נמצאת, מחבק אותך חיבוק מובך כי בכל זאת, זה את, אומר לך שלום, ופה כבר הרגשתי את הרוגע.

הרוגע שהגיע מהסדר, המקום שאני נמצא מולך היה ברור גם בלי מילים, גם בלי מעשים, גם בלי שהיית מכנה אותי כלב או עבד או נשלט ואני לא הייתי מכנה אותך מלכתי...

אוי המילה הזאת כמה זה חסר לי... אם היית יודעת איזה מוזר זה לעבור בוקר מבלי לשלוח לך את ההודעה הרגילה, ולחכות שתגיבי, אם היית יודעת איזה זעקת פלטתי כשכתבת את מה שכתבת, הרגשתי פיזית את החור נפער בתוכי, וידעתי שזה רציני, ידעתי שזה לא פליטת פה...

אני קצת מבולבל.. לא מצליח להבין בכלל למה זה קרה, לא מבין מה השתנה בי כל-כך בעקבות הטעות הזאת שהחלטת להרחיק אותי מהצד הזה בחיים שלך, את יודעת מה זין על הכל, את בטח תגידי שלא ויתרת עליי...

אבל ויתרת.

ויתרת עליי כנשלט.

והחזרת אותי להיות רק חבר.

ויתרת על היחס שאני נותן לך, ויתרת על האפשרות לחוות איתי חוויות מסוימות.

ויתרת עליי.

כי את ידעת כנראה כמה זה יכאיב לי, או שלא?

לא ידעת? אין מצב שלא ידעת... את הרי ידעת כמה את מרכזית בחיים שלי, ידעת.

למה ויתרת עליי ככה? ולמה ככה? ולמה בהודעה?

אני חוטף ממך התקפי זיכרון, חוזר ומדמיין דברים שקרו ובשוק שהם לא יקרו שוב.

אני נזכר ברגל שלך, וכמה התנחמתי ממנה

אני נזכר בלראות אותך ישנה וכמה זה מרגיע אותי.

נזכר בך עושה את הריקוד הקטן באוטו, אותו ריקוד, עבור כל שיר... אבל זה הריקוד של הרוגע שלך... הריקוד של הפתיחות לחוויה תהיה מה שתהיה...

נזכר במבט הבלתי מתפשר שלך מבט ה"אני לא עושה צחוק" כשאת נותנת לי אותו לפני אתגר...

נזכר בתחושה להיכנס איתך למועדון...

נזכר בגוף שלך ובכמה הוא הטריף אותי

וכמה היה כיף לדבר על זה בגלוי, להגיד לך כמה את מחרמנת אותי ולדעת שלא יקרה עם זה כלום, כמה רוגע היה במקום הזה...

 

ועכשיו, אין שקט... בכלל...

יש רעש, ובור וזכרונות קשים...

ברחתי מהפייסבוק כדי להעריך את מצבי מחדש, לראות מה יקרה...

כל רגע שאני לא עושה בו כלום חייב להיות ברקע סרטוני נגרות, זה הדבר היחיד שמעניק לי חמישית מהשקט שהיית מעניקה לי, כל המסביב פשוט לא עובד...

אני מתגעגע אלייך כבר, לדמות השולטת שלך... ליציבות שנתת לי לביטחון שהבאת לי.

אני מתגעגע לעוצמה שלך ואל ההרגשה התמידית שלך לידי בחיים...

למה ויתרת עליי?

 

 

לפני 6 חודשים. שבת, 4 באוגוסט 2018, בשעה 01:21

האם זה פחד?

או האם זה ציפייה?

האם אצליח לעמוד בזה?

כאב טכני, פעם ראשונה שקרה לי עברתי את זה, והיה לי נעים אבל גם מבלבל

שליטה שלו, שרציתי לחוש, אני מודה, מה איתה? אצליח לחוש אותה?

ואיך חבורת החברים הבדסמיים פתאום עושים עליי תורות על פי ימים מי ישלוט עליי? מה נהיה? אני הסכמתי לזה? לא! אבל אולי זה נעים לי? תחושת הזנות...

אוף לא יודע כבר

מבולבל

להיות חופשי זה גם קשה 

אתגר יוצב בפניי, ופעם ראשונה שאין לי עם מי להתייעץ

לפני 6 חודשים. חמישי, 2 באוגוסט 2018, בשעה 00:19

סתום פיות

אסור לי לומר את האמת

צולל שוב בריק

ריק חזק

אותם גלים

שנים של טיפול

שנים של כדורים

שום דבר לא עוזר

אני באותם דפוסים

נמאס

רוצה פשוט שקט אינסופי

מבלי לפגוע באחרים

רוצה לא לרצות כלום

אבל רוצה שליטה שתייצב אותי

חולם על משהו שלא קיים

רוצה...

פשוט רוצה כרגע לישון ולא לקום, כן, הייתי מעדיף למות הלילה...

לפני 7 חודשים. שלישי, 3 ביולי 2018, בשעה 09:06

אני טובע,

לא טוב לי,

המחשבות לא עוצרות, הדמעות עומדות על קצה העין, אני מרוקן מכוחות נפשיים,

בטח, שלפעמים טוב לי,

בטח, שאני בדום ספייס מהמם כשהיא לא מצליחה ללכת אחרי מה שעשיתי לה,

בטח, שאני מחייך כשהיא שולחת "לילה טוב אדוני"

בטח... אבל מבפנים אני מרוקן, וגם כל החוויות שאני חווה איתה...

יש בהן משהו רקוב,  אני עושה את זה בשבילה, אני לא בטוח בדיוק מה קורה איתי מבפנים אבל אני יודע שבעוד כמה שעות קורה משהו שישנה את החיים שלה, ולא, זה לא הגזמה.

היא חייבת להגיע אל המשהו הזה הכי רגועה שאפשר, ואני טלטלתי ופגעתי בה ממש ביום שישי, והיה נראה שאל האתגר היום היא תגיע שבורה, ולא יכולתי לתת לה, אז כשראיתי ממנה סימני פיוס, כשראיתי שהיא עוד רוצה משהו ממני, חזרתי בפול כוח, רק כדי להרגיע, רק כדי להוריד ממנה אבן על הלב, שהיא תגיע לשם הכי מוכנה שהיא רק יכולה...

אז נשארתי איתה כרגיל, דוחק הצידה מחשבות על העתיד, ממשיך ליהנות איתה כמו מקודם רק בלי הריב האפי שהיה לנו...

וזה

זה לקח לי פיסה מהנשמה...

כשהסתכלתי עליה וגרמתי לה לרעוד, כשדחפתי לה ידיים לכל מקום שהיא רק רצתה, כשהתייחסתי אליה כמו שהיא רוצה, כשגרמתי לה לעוף, כשלחשתי לה כמה היא שלי, ועשיתי את כל זה רק כדי להעניק לה 2 לילות של שינה טובה, רציתי להעניק לה בריחה מהמחשבות, מהלחץ, מגודל הרגע שעומד לבוא אליה עוד כמה שעות, אז העפתי אותה והורדתי אותה, קירבתי אותה לגמירה והצלפתי בה, ואפילו נתתי לנו להתחלף, אז הענקתי לה את גופי, נתתי לה לזיין אותי וגנחתי כמה הזונה שאני כשיש בתוכי אצבעות...

ונהניתי מהרגעים עצמם, מאוד.

אבל אחרי שהיא שלטה בי, עלו הרגשות, היא חשבה שזה אפטר קייר רגיל, אבל אני הרגשתי את הפיסה החסרה, הרגשתי פתאום כמה זה היה לי קשה.

הרגשתי, שלא היה לי כוחות מספקים לעצמי, אבל הענקתי את זה לזולת.

ואיכשהוא...

בזמן שהיא נרגעת, הגוף שלה עוד ג'לי והיא צפה על עננים ואני מלטף אותה, ידידה אחרת עולה מולי בווטסאפ וכותבת "אני צריך עזרה, בבקשה דבר איתי" ואני, כהרגלי מתייצב,

אז אמצע הלילה, אני מותש מהשליטה, מרגיע את הבובה שלי ואני מתקשר למישהי אחרת, ומרגיע אותה ואומר לה שהכל יהיה בסדר, צוחק איתה רק כדי שהיא תצחק, שוב הבאתי למישהו אנרגיות שלא היו לי.

בבוקר, אני מסדר אותה, מקפיץ אותה, מפנק אותה בקפה ומאפה, ובדיוק כשאני מוריד אותה, נותן לרגשות שלי להשתחרר ולספקות שבי לצאת, ופתאום אני דואג לידידה אחרת, גם היא במצב רע...

ושוב, אני מפיח תקווה, מקליט הודעות קוליות ומבטיח שהכל יהיה בסדר, שהמצב ישתנה, מטווה דרך פעולה מורכבת משלבים והשלב הראשון הוא ככה והשלב השני הוא ככה, ואין לי תקווה.

ב2 יממות האחרונות, אני מרוקן, אני לא אוהב את עצמי ואני חושב לקפוץ מאיזה גג.

אבל,

עזרתי לאחת והענקתי לה כל-כך הרבה ממני.

עוד לא עבר שעה והענקתי למישהי אחרת אנרגיות שאין לי.

עוד לא עבר יום והענקתי לעוד מישהי אחר עוד אנרגיות שאין לי.

ואני מותש...

יותר מדי פיסות ממני פוזרו לכל עבר.

ועכשיו,

תעזבו אותי...

לפני 8 חודשים. חמישי, 7 ביוני 2018, בשעה 21:35

ריטשתם כל דבר בי,

אני סגור ומחוק

כל צעד שלי הוא טעות

ואני לא יכול לומר לאף אחד כבר כלום

אני פוגע כל הזמן

אני לא ראוי

אני האדם שהקדיש את חייו לעזור לאחרים

אבל פוגע בכולם

אבל פוגע בעצמו

אני 

לא

ראוי

להערכה שלכם

לזה שתגידו לי שאני נראה טוב

לזה שתקדמו אותי בעבודה

אני אדם רע

תתרחקו

אתם לא מבינים,

עמוק בפנים

אכפת לי רק מעצמי, 

והעצמי הזה במצב נפשי כל-כך טיפשי

והחיים כל-כך שרטו אותו 

שאני תמיד ארגיש שזה לא מספיק

אני לא כמו שכל בני האדם מרגישים שאכפת להם רק מעצמם

אני הרבה יותר נורא

אני פוגע

אז

תלכו

אני לא אכעס

אני אבכה המון

אני אקח כדורים

אני אברח

אבל לכם יהיה יותר טוב

והרי הקדשתי את עצמי לגרום לאנשים טוב

אז אולי בזה אעשה את זה

אולי בזה אעשה טוב

שאבדיל את עצמי מכולם

מי שיכול, שילך

המשפחה שלי תקועה איתי

מה לעשות

דם מדמי

דם כמו הדם שבא לי להקיז מתוכי החוצה.

הם תקועים 

אתם תברחו

אחרת יכאב לכם הרבה יותר כשבאמת אקיז את דמי

כשאחתוך את הורידים ואצפה בדם הארגמני נוזל 

ככה ייקח יותר זמן עד שימצאו אותי

ככה לא מישהו שחשוב לי ימצא אותי

ואולי זה יהיה יותר טוב

שלא אהיה פה

שאמות

לפני 8 חודשים. חמישי, 31 במאי 2018, בשעה 21:31

אני

האיש שיחה שלא מצליח לנהל שיחות חיוביות או ניטרליות עם בנות הזוג שלו

האדם הנאור והמקבל שתמיד מרגיש שבנות הזוג שלו נוטשות אותו

האדם עם הפונטציאל הגדול שלא מממש אותו.

האדם שצופה אל העתיד אבל לא מעניין אותו.

האדם מלא החיים... ששסוחב כל-כך הרבה בפנים, ורוצה שהם ייפסקו כבר.

עשית טעות שהתקרבת אלי...

ואני הורס ומכביד לך

פעם אחר פעם.

ואת צריכה ללכת.

את לא צריכה להישאר בסביבה שלי.

כי אני אפגע בך

כי אני פוגע

כי היום פגעתי

כי זה יילך ויחמיר כנראה.

אני לא שולט ברגשות שלי.

אני כלוא מהצד כשהם קורים לי.

פשוט

תלכי.

אל תאמיני בי.

אל תאהבי אותי, למרות שאת ממילא לא אומרת את זה.

תנטשי אותי

שברי לי עוד חלק מהלב, הוא ממילא מורסק לחלקים.

תני לי הזדמנות טובה להעביר את התער על הורידים שלי.

תני לי הזדמנות להרוג את עצמי.

אל תאמיני בי.

אל.

את מדהימה ואני... אני לא מגיע לקרסוליים שלך...

תעזבי אותי.

תפני אליי עורף

לא מגיע לי יותר מזה.