אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מלאכים ושדים

לפני שבועיים. שלישי, 7 במאי 2019, בשעה 08:41

ולפעמים החגיגה נגמרת. 

כיבוי אורות. 

 

שלום, להתראות.

 

 

לפני שבועיים. ראשון, 5 במאי 2019, בשעה 11:21

בֵּן יָפֶה נוֹלַד
עַל כֶּתֶף הַכַּרְמֶל
וּמְבָרְכִים הִגִּיעוּ מִכָּל עֵבֶר.
גֶּשֶׁם טוֹב יָרַד
כִּי נֶעֱתַר הָאֵל
וְהַחִטָּה נָבְטָה בִּשְׂדוֹת הַשֶּׁבֶר.

שֶׁמֶשׁ חַם זָרַח
וְרוּחַ קַר נָשַׁב
הַיֶּלֶד כְּבָר לוֹמֵד לִקְרֹא בַּסֵּפֶר.
עֵץ שָׁקֵד פָּרַח
סִיוָן, תַּמּוּז וְאָב
וְהַתִּינוֹק הָרַךְ הָיָה לְגֶבֶר.

בֹּקֶר יוֹם רִאשׁוֹן
לְיַד הַתַּחֲנָה,
חִכְּתָה אִתּוֹ עַד שֶׁתָּבוֹא רַכֶּבֶת.
 בְּשׁוֹכְבָהּ לִישֹׁן
לִפְנֵי שֶׁנִּרְדְּמָה
שׁוּרוֹת כְּחֻלּוֹת הָיְתָה אֵלָיו כּוֹתֶבֶת.

צִפֳּרִים עוֹזְבוֹת,
בָּעֶרֶב כְּבָר קָרִיר,
יָפָה בְּלֵיל שַׁבָּת חִכְּתָה בַּשַּׁעַר.
סְתָו בָּרְחוֹבוֹת
מָחָר הִיא בַּת עֶשְׂרִים,
אַךְ לָמָּה לֹא מָלְאוּ עֶשְׂרִים לַנַּעַר?

 

 

עוד קצת, ניפגש. 

 

לפני שבועיים. שישי, 3 במאי 2019, בשעה 08:13

בחייאת, בבקשה, תסתום.יש לך מצברוח כזה שאתה חוזר איתו, או קם איתו, או פשוט תופס אותו, ואתה לא מפסיק לדבר. 
אז תסתום. רגע. בבקשה. 


לא. נו די, אני רצינית. 
תקשיב. 
לא, לא לי, תקשיב לעצמך. 
אתה שומע? 
כמה יפה הוא השקט הזה שעוטף, שאתה מפחד ממנו כמו מאש. מיד כשהוא מגיע אתה מנסה לגרש. לדבר. לשיר. לקום ולזוז. אבל בחייאת, מתי בפעם האחרונה הקשבת לשקט? 


זה מה שאני הכי אוהבת בך. 
שכשמדברים אליך, אתה מקשיב. כי אתה סקרן, וחמוד, (וגם נודניק, אם כבר, בוא) ואתה רוצה להרגיש. אז בוא, תן לי להשמיע לך את השקט שלך. 


עצום עיניים. תנשום עמוק, תנשוף, תנשום, כן שוב, תנשוף. 
תן לידיים להירגע, להרגיש כבדות. 
מצוין. 


אתה שומע? זה השקט שלך. 
אם לצלילים היו צבעים, השקט שלך היה טורקיז, או כחול עמוק כזה. אחד שמכיל המון, אינסוף, שפשוט אפשר לשקוע בו. 
כמו ספוג. אתה, וגם הוא, רגישים לכל שינוי וכל חוויה, מעכלים ומעבדים. 
אל תפחד ממנו. תישאב אליו, צא איתו למסע. 


הוא ייקח אותך למקומות העמוקים, אלה שנמצאים שם אצלך תמיד ופשוט מחכים בסבלנות. מתחת להמולת היום, מבעד לרעשים הרגילים. מחכים. 
הם שלך, ברובד אחר, בעומקים קסומים, מחכים. 


כשתשלים עם השקט, תוכל להקשיב גם לצלילים האלה. זה מסקרן, אבל זה הכי כיף שיש. 

לפני שבועיים. חמישי, 2 במאי 2019, בשעה 22:09

בן של זונה.אתה. 
בן. 
של. 
זונה. 
אתה והפה הגדול שלך. 
אל תסתכל אחורה. אני מדברת אליך. כן. אתה. 
אל תתחיל עם החיוך הדבילי שלך, זה לא יעבוד עליי. לא הפעם. מפגר.
מה עשית? אתה יודע טוב מאוד מה עשית. 
פעם הבאה אל תפתח את מה שאתה לא יודע לסגור. 
לא. אני לא מדברת על הפה שלך. כאילו גם. אני מדברת על מה שעשית לי.


באמת שאני לא מבינה את זה, זה נוגד את כל ההגיון. איך מישהו בגילך, כמחמאה לא כעלבון, עם רקע כזה, יודע את זה? 
זה הרי לא מניסיון. אז מאיפה לעזאזל? 
אתה והפה שלך. 


זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי את הזרמים האלה, מלמטה למעלה. 
אני לא נותנת לכל אחד להתקרב לשם, בטח שלא עם הפה, אבל אתה, ממזר אחד, התקרבת. לא שאלת. פשוט קבעת. 


אמרת שאתה רק רוצה לנשק, לטעום, להרגיש עם הפה. וכמו טיפשה אפשרתי לך. 
כשהשפתיים הרכות שלך נשקו לי על הירך, פלטתי יבבה קצרה. 
כשהלשון שלך עברה בפס ההוא, זה שמחבר בין הירך לאגן, הפסקתי לנשום לרגע. 
כשעברת על השפתיים מבחוץ, במעגלים. 
כאילו לעזאזל, איך ויתרתי על זה עד עכשיו? 


הידיים שלך אחזו לי בירכיים, שומרות עליהן מפוסקות, שלא אוכל לסגור, שלא אפריע לך. בנחישות נתת ללשון שלך לעבוד. 
סביב היהלום שלי, האישי, הפרטי כל כך. לאט, בסבלנות. הרגשת איך הוא מתנפח בין שפתיך, מבקש את הקרבה ואת המגע. 


הפסקת ללקק ונגעת קלות. בא והולך, לוחץ ומשחרר. נתת לי להחזיק לך את הראש, נסכת בי אשליה כאילו אני קובעת את הקצב כשבפועל, הכל היה תלוי רק בך.


הגברת. החלשת. הרגשת איך עוד רגע הוא מתפוצץ.
ואז, כמו חתיכת חרא, זזת אחורה. ראית את הצמרמורת מתפשטת בי. את השרירים דרוכים. את העיניים שהתגלגלו והפה שהתייבש. 
ונגעת. פעם אחת. מדויקת. ודי. 


בן של זונה. 
תודה. 

לפני 3 שבועות. רביעי, 1 במאי 2019, בשעה 14:58

"את יכולה לשבת.
לא, לא כך. 
הורידי את המכנס קודם לכן.
את התחתונים את יכולה להשאיר. 
הישעני אחורה, שבי זקוף, הושיטי את ידייך, ככה, בדיוק." 
הורדתי לה את החולצה, אזקתי את ידיה מאחורי גבה. 
הידקתי את רגליה בפישוק לרגלי הכסא והתיישבתי מול נעה. 


מהרגע הראשון שהכרנו, זה תמיד היה שם. היא בדקה גבולות, הקניטה, זרקה משפטים והייתה רגישה בטירוף לתגובות שלי. 
חשבה שהיא המציאה את השיטה, אז חשבה. 
היא לא ידעה שזיהיתי את זה. 
זה הסביר את ההפתעה שלה כשערב קודם ביקשתי שתגיע למחרת בבגדים פשוטים, שלא תשקיע בלבוש, כי זה לא ישנה דבר. 
"רק דבר אחד נעל'ה, תנעלי עקבים, בבקשה". 


כשנכנסה לצימר הקבוע שלנו, כשראתה את הכיסא עומד מול המיטה, כשחשה במזגן המקפיא, היא כנראה כבר חשדה. 
חיבקתי אותה, נישקתי, כבכל פעם. 
לחשתי באזניה דבר מה, יכולתי להרגיש את עיניה נפערות, את פיה מתייבש, את הדופק מאיץ ואת הזרם הדק שזורם כעת מהרחם דרך הנרתיק ומסמן עיגול חלש במרכז התחתונים. 


ידיה האזוקות מאחור, רגליה המפושקות המונחות על העקבים לרגליה, גרמו לה לשבת זקוף. 
מול עיני יכולתי לראות את עיגול הרטיבות הולך וגדל, וזה עוד לפני שנגעתי בה בכלל. 
המזגן המקפיא, זה שהיא שונאת כל כך, גרם לעורה להימתח, לפטמותיה לבלוט. חושיה התחדדו, היא הייתה סקרנית, וזה היה נפלא. 


ענדתי גאג לפיה, זה שמשאיר אותו רחב ופתוח. 
יש משהו מגרה בלראות את הריר הנוזל ממנו בזמן שהיא מכילה את איברי בתוכו. 
נכנס ויוצא. 
ללא יכולת שליטה בידיה. 
לא בקצב, לא בכיוון, לא בעומק. 
עצרתי מדי פעם, שתוכל לנשום. אבל היא, רק קרבה שוב, ביקשה עוד, ועוד. 


הרטיבות חצתה את גבולות התחתונים, כל הכסא תחתיה היה לח וזה היה הרגע בו העברתי אותה למיטה. 
הורדתי לה את החזיה וקישטתי את פטמותיה בשני מצבטים, אלה שהיא שונאת כל כך. 
אלה שמהם היא לא יכולה להתעלם או להשלים עם התחושה. 
עגולים, בגווני זהב, מורגשים היטב בכל תזוזה, וגם במצב מנוחה. 
זה שומר אצלה על המתח, לא שיש צורך, אבל תמיד טוב לוודא. 


לא הורדתי לה את התחתונים, שתתבשל במיצים של עצמה. 
אלה שנטפו מהפה על החזה ועל הבטן, אלה שנטפו מהנרתיק עד לרצועות הסנדל והעקב. 
קיפלתי אותה כשהיא רוכנת לפניי, ישבנה מונף מעלה, עטוף בפיסת בד רטובה וסחוטה. 
הסטתי את התחתונים הצידה ונכנסתי, בלי לחכות, היא הרי כבר כל כך צריכה אותו בתוכה. 

תחושת המילוי הזו, העיטוף, ההכלה, נותנים לנעה את השקט הזה שהיא מחפשת. 


היא כל הזמן מנסה לבעוט, למרוד, עד שבכמה לחיצות על המקומות הנכונים, הם משלימה עם מה שהיא, מה שהיא צריכה ומחפשת, שם בפנים. 

 

 

 

לפני חודש. שלישי, 16 באפריל 2019, בשעה 07:23

אני בוחר בעצמי. 

לפני חודש. שלישי, 9 באפריל 2019, בשעה 22:54

כשנוזל נכנס לכלי, הוא עובר שינוי,

מהיר, מטלטל, כמו מחליף כינוי.

מתעגל, מתקמר, מתחכם,

לא ממהר לוותר.

הוא מעט תוסס, קצת מרקד,

באיטיות ובהתמדה, הוא לובש צורה.

צורה חיצונית שבמהרה הופכת לצורתו שלו,

מבין איך כלי הקיבול שמכיל אותו,

בעצם מתווה לו את דרכו.

 

למדי אותי לזרום,

עצבי אותי, בדמותך.

לפני חודש. רביעי, 3 באפריל 2019, בשעה 16:45

יש שני מדדים שמגדירים האם סיכון הוא משמעותי או לא.חומרת הסיכון והסיכוי שיתממש. 


לרוב, הכל מבוסס על הערכה רנדומלית, אבל לעיתים אפשר להסתמך גם על הניסיון. 


כולנו עושים את זה, לפעמים אפילו בלי להרגיש. 
מתודות שלמות נכתבו על תורת ניהול הסיכונים, קורסים ארוכים, מומחים בעלי שם עולמי. 


לפעמים שוכחים שמנגד, עומד לו סיכוי. 
כמה פעמים אנחנו משותקים בבחירה, מאימת הסיכון, עד שאנחנו שוכחים שהסיכוי בכלל ישנו. 


לפעמים, צריך להפסיק לנהל, צריך פשוט לנסות.. את הלא כבר יש לנו, מקסימום - נצליח. 

 

לפני חודש. רביעי, 3 באפריל 2019, בשעה 11:51

אי־שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות.

 

איינשטיין אמר, לא אני. 

 

 

אז מה חשבתי שיקרה? 

לפני חודש. שני, 1 באפריל 2019, בשעה 09:28

מיציתי את היום. 

אפשר שיגיע מחר?