אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב
הצטרפ/י לכלוב תוך דקות - ובחינם
הרשמה התחברות

מלאכים ושדים

לפני 6 שעות. שלישי, 19 במרץ 2019, בשעה 11:09

לב ומח - מי השולט ומי הנשלט?

משחקים ביניהם, נהנים להם, כשמישהו אחר משלם את המחיר.

לפני יום. שני, 18 במרץ 2019, בשעה 13:31

האמנם? 

 

מודעות עצמית זה החיים באמת. 

לפחות למי שנהנה מכאב. 

לפני יום. שני, 18 במרץ 2019, בשעה 07:48

צרכים

רצונות

הגשמה

מימוש

 

פשוט, לא? 

לפני יומיים. ראשון, 17 במרץ 2019, בשעה 11:05

המנגנונים האלה, כן, בדיוק אלה.

אלו שאנחנו מכירים אותם כבר טוב כל כך.

אלו שטיפחנו וגידלנו כל השנים.

אלה שמגנים עלינו, הם ולא אחרים. 

 

גם אם נזהה שאלו הם המונעים בעדנו לפרוץ ולצאת, לא כל כך פשוט להשאיר אותם מאחור.

 

הם היו שם כשכואב, כשמאכזב, כשמשהו יושב על הלב. 

ליוו אותנו תמיד, באושר ובצער. 

 

אי אפשר להסיר אותם ברגע, להמשיך הלאה בלי להביט אחורה. 

 

צריך מישהו מבחוץ, מבוגר אחראי, שיוריד אותם לאט לאט, אחד אחרי השני. 

כך זה לא יהיה נורא. 

איטי, הדרגתי. 

 

לא לתלוש את התחבושת ולצפות שזה ירגיש פתאום טבעי. 

לפני יומיים. ראשון, 17 במרץ 2019, בשעה 05:15

גם אם לא תמיד זה נכון אבסולוטית אבל כל עוד זו בחירה, מודעת - זה נכון עבורכם.

עם כל המורכבות שבדבר. 

לפני 4 ימים. שישי, 15 במרץ 2019, בשעה 14:25

Literally

צרות של עשירים.

 

אחרים היו תופסים את זה בשתי ידיים ולא מביטים אחורה.

ואני? 

תקראו לזה פראייר, אבל פשוט לא מסוגל. 

לפני 4 ימים. שישי, 15 במרץ 2019, בשעה 10:05

זו הייתה נקודה כזו,

מהסוג הלא ברור.

זו שתמיד שם,

אבל כמעט ולא מורגשת.

זו שתחכה בשקט בשקט,

וכשפתאום נוגעים בה,

היא מתעוררת.

 

נקודה רדומה,

מוסווית לתפארת,

מעידה יותר מכל,

על תחושות ומחשבות,

על רגשות ושאיפות.

 

לפני 5 ימים. חמישי, 14 במרץ 2019, בשעה 10:38

מה שהראש שלי מעביר אותי ביומיים האחרונים..

מקווה שהוא מתכנן גם אפטר קייר מתאים. 

לפני 6 ימים. שלישי, 12 במרץ 2019, בשעה 22:30

כמו מתג קסום, ברגע אחד שבו הראש פוגש את הכרית, הם מתעוררים לחיים.

הם שם כל הזמן, אבל המולת היום ומרדף החיים לא מאפשר להרגיש אותם, להתמקד בהם. 

כשהראש שלי פוגש את הכרית, ברגע הראשון תמיד יש חיוך. מעין דרישת שלום וביטוי חיצוני מהבנות שבפנים.

הן עושות להן מקום, מסדרות מחצלות, פופים, ומתחילות לירות. 

בלי סדר מוגדר, או תור, או לפחות לפי חשיבות. כאילו נפתח הסכר, הכל חשוב, שום דבר לא יכול לחכות. 

אז אני מחייך, מחבק את המחשבות, מקשיב ללבטים, נותן לכל אחד ואחת יחס אישי, כאילו עומדת בפני עצמה. 

אחרי שהסדר הזה קיים, אני מבקש שימתינו. אני צריך לישון על זה קצת.

מחר כבר הכל יהיה ברור יותר. 

לפני שבוע. שני, 11 במרץ 2019, בשעה 11:21

כמעט תמיד זה מרגיש מלאכותי. טכני כמעט. לכן אם היה אפשר לדלג על זה, אני חושב שכולם היו מוכנים לחתום על זה.

עם טליה פשוט לא היינו צריכים. זה לא אני, זו בעיקר היא. ברגישות מדהימה ותבונה אינסופית הייתה לה יכולת פשוט להביט, לשתוק, ולהבין. היא קשובה למילים, לניואנסים לתנועות. לא נעים לי להגיד, אבל סוג של אדם כמוני, רק באישה. 

"חברה אמרה לי שיש לי כדור בדולח, ואני יכולה לראות דברים שאחרים לא רואים" היא אמרה לי פעם. חייכתי. אני לא חושב שאת מדיום או רואה בכוכבים, את פשוט רגישה נורא ורואה דברים שאחרים פשוט לא רואים. 

שלא תבינו לא נכון, זה לא שלא דיברנו, אלא פשוט יכולנו לדלג על השלבים הטריוויאלים, אלה המשמימים. 

כשדיברנו, זה הרגיש כמו דו קרב של מילים. אתגר אינטלקטואלי בלי רחמים. מהלומה בפנים, אגרוף מימין, להתכופף, ולהחזיר. ככה. סבב אחר סבב, בלי הפוגות, בלי עצירות. 
זה לא קל כי זה אומר שצריך להיות דרוך, בלי סוף, אבל זה כיף. הכי קרוב לאורגזמה שיכול להיות.