וכשאני מלכלכת את עצמי לבד , אני מלכלכת נמוך...
וברוב הפעמים זה נגמר כשאני נראית כמו סמרטוט ריצפה
“יפה ״ אחרי סיבוב שלישי של ניגוב.
ואם ממש אתאמץ ואעיז להסתכל בגירסת העולב שלי במראה
אסתכל עלי מרוחה ...
עם גולגול שתקוע באמצע הראש או זוית פזורה .חולצת
הפיגמה שגדולה בכמה מידות ולא תמיד תואמת למכנס.
והרבה דביקי...שניה לפני שאני נכנסת למקלחת טובה.
ביננו , אני הכי יפה כשנוח לי.....
וזה לא רק מה שרץ לי במוח המושחת בסיבוב המי
סופר....של האוננות.
כי זה תמיד חייב להיראות ולהרגיש עלוב , אומלל .
גם כשאני מאוננת את עצמי למוות.
כי שם זה מתחיל . אני מול עצמי.
משעשע אותי לצפות בסירטונים מפונפנים. כשלאורך כל
הסצנה הכל נשאר נקי , יושב במקום , האודם שלא נמרח,
הסדין שתמיד נשאר לבן והעקב הגבוה עם פוטנציאל
ההתנקשות .
ושלא נדע אין טיפת זיעה נוטפת והשיער שתמיד מוקפד .
פנטזיה שמצטלמת טוב מידי .
אז לא.
אם בסוף אני לא מריחה (או מרוחה) כמו בלוטת ברטולין ,
פרועה כמו יהושוע. ומיבבת כמו חיה . זה לא אוננות.