אתה הרי יודע, שנינו מאותו הכפר ...
אתה לא יכול לסמם אותי כי אני כבר מסוממת , אני מזהה
אותך , המבט שלך מסגיר.
כלוא מאחורי סורג ובריח , ילד שבוי .
חומות של שנים , רגעים מצלקים , חיים שניטלו ברגע.
אני מרגישה את הטירוף, הרעב למקום של שקט.
החיים לימדו אותנו להשתמש באותם הכלים. לבנות את
המגדל הכי גבוה בעיר , לטפס ולדלג בין גגות בניינים, כמו
פרקוריסטים שיודעים איך להתגלגל ,איך לנחות ,איך לקפוץ ,
איך לעבור חומות , ויש כאלה שמוסיפים לזה אקרובטיקה .
אני מסתכלת עליך במראה ורואה אותי , את החיוך התמים,
הבעת פנים השמחה שמסתירה את מחול השדים , את
הדיבוק שאוחז.
תא מינוס 1.
כך אני קוראת לו...
למה מינוס? כי אני יכולה .
יכולה לרדת נמוך יותר, פשוט .
כמה שאנסה לברוח, אנסה לשמור על שפיות , איזון, פאסון...
זה סוגר עלי.
התא הזה שמור .
The privet room .
שם השקט נמצא , שלווה אין סופית .
אחוזת טירוף ,מתמסרת ,נוזלת ,כואבת , מרוחה.
אני תמיד אמצא את הדרך לשם.
את הבר שליד , את העמוד הנכון לרקוד עליו.
את תא מינוס 1.