צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

פשוט תחיי!

כותבת ומוחקת
לפני יום. רביעי, 26 ביוני 2019, בשעה 00:18

הצלחתי לתפוס את הרכבת האחרונה. כל האיחור הזה כי אני גרגרנית של נשלטים חמודים ואם הייתי פחות עסוקה בלהתנשק איתו ויותר בלבדוק לוחות זמנים, הייתי חוסכת כמה שיערות לבנות

לפני יום. שלישי, 25 ביוני 2019, בשעה 23:48

פספסתי את הרכבת האחרונה והאוטו שלי ברכבת. מי פנוי? תודה

לפני יום. שלישי, 25 ביוני 2019, בשעה 23:30

של המרכז למניות אלטרנטיבית המפעיל קו חירום. ידוע שקורים מעשים פליליים של ממש הכוללים סחיטות, איומים, פגיעה אנושה בפרטיות, תקיפות מיניות ואונס והרבה מאוד אלימות שאינה בהסכמה.

 

אני שמחה לראות שסוף סוף יש מי שמטפלים ברעות החולות הללו בצורה ראויה ואחראית. השינוי כבר קורה. נצלו את הקו הפתוח והתלוננו. יביחד נוקיע את מי שאינם צריכים להיות בקרבנו. 

לפני יום. שלישי, 25 ביוני 2019, בשעה 16:36

וועליה אני מתעלפת מחום. חייבת נשלטים ייעודיים!!

1. נשלט קירור - נשלט שמסתובב איתי כל היום ואחראי להשפריץ עליי משפריצר קטן ולצנן אותי

2. נשלט ארטיק - אחראי לאספקת ארטיקים שוטפת בעיקר בשעות הקטנות של הלילה

3. נשלט ליקוקים - אני חרמנית במיוחד כשחם לי ומרגישה את הכוס שלי רטוב סתם ככה. אולי החום והזיעה עובדים עליי שאני חרמנית. אבל זה לא משנה. אני חייבת לקקן בדקת קריאה.

4. נשלט ים - אחראי לסחוב אותי בעליות של חוף הנודיסטים בגעש כי ממש קשה לסחוב בעליה

5. קאקולד ביקיני - רוכש לי בגדי ים. אחרי שאני הולכת איתם לים ומוצאת זיונים, הקאקולד מלווה אותנו במיטה ומסייע בכל מה שצריך. ככה כל פעם יש בגד ים חדש וגבר חדש.

 

יצא לי יציאתי מאוד 

 

חום שמח

לפני יומיים. שלישי, 25 ביוני 2019, בשעה 09:09

ג'רוז, בערב. כלבלבים שלא תגידו "לא ידעתי" 

לפני יומיים. שני, 24 ביוני 2019, בשעה 16:40

מי שרוצות ורוצים להאזין, לאחר שנצא מהאנונימיות, אני פה.

אשמח לשלוח לכם את השיחה המרתקת שערכתי על הקשר בין מיניות, אורגזמות, התקפי חרדה והצלחות בחיים - כשאני נותנת טיפים לשליטה נשית מעצימה המגבירה את האסרטיביות והעוצמה שלנו.

מעניין.

 

 

נשיקות,

ניצי

 

(ומי שרוצה לשמוע אותי בלייב, ביום חמישי יש מעגל נשים בפרדס חנה, ואספר על קצה המזלג את התפיסה)

לפני 3 ימים. שני, 24 ביוני 2019, בשעה 02:39

בשביל הודעות כאלה, שנוגעות לי בנשמה. אתם יודעים שאתם יכולים לפנות אליי תמיד.

לפחות אחת ביום - בכלוב או בוואצפ, זה לא משנה. אתם כותבים לי מה הנוכחות שלי עושה לכם... אבל זו לא אני - זו ההתחזקות שלכם של הגבולות שצריכים להיות, הכבוד האנושי והמוסר שחסרים פה, והדרישה הברורה שידאגו שהם יהיו.

זו זכותנו להיות במקום בטוח!

אני יודעת ששנים לא היה מי שיקשיב. אני יודעת על תחושת חוסר האונים לאור חוסר הביטחון שיש. אני יודעת. אני שומעת כבר יותר משנה דברים קשים מאוד שעוברים מתחת לרדאר. אני מודיעה שאני כאן, כי יש צורך ממשי בנשים וגברים כמוני שיפעלו כדי לעשות את הקהילה הזו טובה יותר. לשמחתי אני ממש לא לבד. וככה זה, כשמישהו מטלטל ומזיז את הגבינה, תמיד יהיו מי שיתנגדו, גם ברמות הגבוהות ביותר. זה בסדר, אף פעם לא פחדתי ממכות קלות בכנף.

 

האור שלי חזק, לפעמים חזק מידי גם עבור המקום הזה, אבל זה לא משנה. כולנו יודעים מי המחטאת הטובה ביותר, ולשמחתי יש לי הפריבילגיות לאפשר לקולות החיוביים להישמע. אמשיך להשמיע אותם. אמשיך לחזק את החיוביות, כי זה מה שאני יודעת לעשות.

אני כאן לכל מי שצריך, תודה על האמון.

אוהבת,

ניצי

 

לפני 4 ימים. ראשון, 23 ביוני 2019, בשעה 01:25

ומתנגד

ומתנגד

ומתנגד

ואז נכנע מתחתיי, וואו. אני מכורה לרגעים האלה.

לאותם נשלטים אפסים שמתחפרים בעמדת ה"לא", שמתקשים לשחרר, שמפחדים. ואז עושים. כמו גדולים.

 

"זאת הפעם הראשונה שאני עושה כזה דבר".

מתה על המשפט הזה. בוא, בוא כפרה, אני אעשה לך את זה בפעם הראשונה. אבל אחר-כך כשיימאס לי ממך, אל תאשים אותי. אלא רק את עצמך.

אפס.

אתה לא יכול להיות "לראשונה" שלי לנצח :-)

 

לפני 5 ימים. שישי, 21 ביוני 2019, בשעה 23:33

חמישי. אזור השרון. 23:30 בלילה.

"לאן את צריכה?", הוא שאל אותי כשעמד ברמזור. אני חוזרת מהרכבת בבית יהושע, כמעט ברכבת האחרונה, החלטתי לא להעיר אף אחד שיחזיר אותי ופשוט לתפוס טרמפים. בשביל מה אני מתאמנת כל כך חזק אם לא בשביל לא לפחד לעמוד בצומת בשעת לילה מאוחרת?

"הביתה", עניתי. (טוב, האמת שעניתי את שם הישוב בו אני גרה, אבל לא כולכם חברים שלי ולא לכולכם מגיע לדעת איפה אני ישנה :-)

"בואי. אקח אותך"

"בטוח? זה ממש בסדר"

"כן, בואי".

נכנסתי לאוטו שעמד ברמזור ומיד הוא התחלף לירוק. נסענו.

 

אני כזאת תמימה. זה בכלל לא היה בדרך שלו, הוא לקח אותי עד הבית, ואשכרה חשבתי שזה באמת בקטנה. עשר דקות אחרי אנחנו כבר מתנשקים בלהט בחנייה של הבית שלי. שחקן כדורגל לשעבר, בן 23, תיק של לואי ויטון ובושם שאנל בלו. עגיל באף. שיער מוקפד. כמה זמן לא חיבקתי ילד/גבר מתוקתק על גבול הערס. איזה כייף זה. לאחרונה הייתי בתקופת סטלנים, כל מיני זרוקים כאלה קצת מטונפים, אבל הנה בא לי איזה תרנגול צעיר ומלא און, שלא סובל מכל אותם התסמינים שכבר התרגלתי - התקרחות, כרס ואי שימוש בבושם. זה היה מרענן! זה היה נקי, קריר, סטרילי אבל בטוב.

הוא ניסה לשלוח לי ידיים לכוס אבל אמרתי שיחכה. נתתי לו לינוק. הודה שיש לו חולשה לציצוש. בסדר, למי אין. "מה המספר שלך?". יאללה, זרמתי. בבוקר שלח הודעה. 

"איך קוראים לך בכלל, לא שאלתי!" אמרתי לפני שיצאתי, וחייכתי.

"אביעד"

"אביעד, נשיקות", טרקתי אחריי את הדלת. הוא נסע למסיבה בחיפה.

 

***

שישי. אזור השרון. 12:35 בצהריים.

אני אחרי אימון, חייבת להספיק לקפוץ לחנות טלפונים לקנות קייס חדש כי הרגיל נקרע. עולה על אוטובוס שמגיע תוך דקה. לא משלמת, נו מה :-) יושבת ליד הנהג, מדברים מדברים, יורדת. הולכת מהר לחנות, מגיעה רבע שעה לפני הסגירה. עומדת בתור, רק גברים נמצאים שם. שישה, אולי שבעה. אני עם בגדי ספורט וגופייה צמודה בלי חזייה. יאללה תתקדמו אני צריכה לשלם. פתאום נכנס גבר בחולצה כתומה, ומעל הראש שלי מדבר עם המוכר. "סליחה, אתה עוקף אותי!" אומרת באסרטיביות הרגילה. לא בעצבים, רק בצורה ברורה. "אני לא, אני רק שאלה"

"זה לא מעניין אותי, תחכה בתור, באת אחריי"

"אבל רק שאלה"

"לא אכפת לי". רגועה. לגמרי רגועה. הוא לוקח צעד אחורה. "אל תתעצבני", המוכר אומר לי. "אני לא עצבנית אבל אם רוצים לשפר את המדינה הזו, זה מתחיל כאן". הרגשתי את כולם מסתכלים עליי.

קניתי את הקייס, יצאתי מהחנות והבנתי שהפעם אני חייבת שיאספו אותי. די. חם לי, אני רעבה ומתה להגיע הבייתה. בדיוק יוצא טנדר מהחנייה. "סליחה, יש מצב שאתה מגיע ל.. בית שלי?" 

"בואי".

עולה.

עשר דקות אחרי הוא אומר לי שאני מהממת וחכמה. הוא לא מספר שהוא נשוי. "שמעי, את הצגה. בקטע טוב". אמר כשעצר ליד ביתי.

"אני יודעת, אבל כבר שני גברים נפרדו ממני כי אמרו לי שאני מפחידה אותם".

הייתה לו פגישה ב-13:15. ברעננה. המשכנו לדבר עד 13:40. בצהריים המאוחרים התקשר אליי ואמר שאשתו לא בבית. "אל תתגרש. יש לך ילדים קטנים", אמרתי. הבנתי שהוא רוצה לנסות. אבל אני יודעת שיש דברים שלא עושים. הגמירה שלו לא שווה 3 ילדים שיזרקו בין בית לבית כשהם עוד לא בני עשר. והוא נראה אבא נפלא.

 

"תודה שלקחת אותי עד כאן, אני סופר מעריכה את זה ועכשיו יש לי יותר זמן להיות בים", אמרתי כשסגרתי אחריי את הדלת.

"רגע, בכלל לא אמרת לי איך קוראים לך!", הוספתי וחייכתי.

 

"אביעד".

 

 

מה הסיכוי?!

 

 

 

 

 

לפני 6 ימים. חמישי, 20 ביוני 2019, בשעה 18:20

נראה ממש מוכר. 

 

 

נפל האסימון. 

 

 

 

קשה לזהות בלי הרתמה והקולר 🤣🤣🤣🤣