יומני היקר

לילה. אני עובד על השולחן בסלון, סוגר דברים קטנים למחר, לידי נמצא תיק היד שלך. את יושבת על הספה, מספר מטרים מאחוריי, קוראת ספר. כששאלתי אותך בבוקר האם יקרה משהו היום, ענית לי שלא תכננת כלום אז זה יהיה יום רגיל. התבאסתי, רציתי שיקרה משהו היום, אבל לפחות אם לא קורה כלום, אנצל את זה לסגירת פערים בעבודה. בשלב מסויים אני שם לב שאת עומדת מאחוריי, אני מסתובב אלייך במבט שואל "כן?" "תעמוד, עם הגב אליי, ותתפשט". אני מציית. בזמן שאני מתפשט, את מוציאה מהתיק שלך כיסוי עיניים ואזיקון. את כובלת את ידיי ומכסה את עיניי. "אני לא רוצה שדעתך תוסח, אני רוצה שתתרכז בתחושות של הגוף", את לוחשת באוזניי, "לכן אני מכסה את עינייך" "ובשביל מה את כובלת את ידיי"? אני שואל. "כדי שיהיה לך ברור, עד כמה אתה חסר אונים" את עונה בעוקצנות. אני עומד זקוף ואת מעבירה על גופי את ידייך, את עצרת באיזור הצוואר, ואז דוחפת אותי כלפי השולחן עד שכל פלג גופי העליון נשען עליו. "חכה פה, אני כבר חוזרת". את אומרת והולכת אל החדר. בזמן שאת הולכת אני מנסה לנחש מה יקרה בדקות הקרובות. כמו שזה נראה, את הולכת לחדור אליי מאחור, אבל זה לא מסתדר לי. את יודע שאני בתול אנאלי, והבטחת לי שתעשי את זה בעדינות ובתיאום מראש. את חוזרת אליי. "אני מעלה איתך הילוך", את אומרת "זה הולך להיות אנאלי עדין, אם זה יותר מדי בשבילך תגיד ואעצור". אני מהנהן. את מניחה את ידך השמאלית על גבי, וידך הימנית מלטפת לי בעדינות את פי הטבעת. אני מרגיש את הכפפה על ידך. עוברת מעלה ומטה. את מכניסה את האצבע המורה שלך בבת אחת, ואני פולט אנחת כאב וכל שרירי גופי מתכווצים. "תרפה את הטבעת שלך" את אומרת בטון רגוע. אני מנסה וזה לוקח לי חצי דקה, זה לא קל כשהאצבע שלך בחור התחת שלי. את מכניסה אותה ומציאה שוב ושוב. מחכה שאני אתרגל לתחושה הזו ולמעברים האלה. "אני עכשיו הולכת להכניס שתי אצבעות, מה המצב שלך?" "אני בסדר" "אתה בטוח? זו הפעם הראשונה שלך מאחורה" את שואלת. הדאגה בקולך מחרמנת אותי. אני משיב "בטוח, אני עדיין ירוק". את מכניסה לאיטך שתי אצבעות ומתחילה להכניס אותן ולהוציא. זה כואב לי ומדליק אותי בו זמנית. למרות הכאב אני עוד רחוק מהגבול שלי. "אתה מתרגל לזה יפה, אני הולכת להוסיף אצבע שלישית" אני מהנהן. את מוציאה את שתי האצבעות, מלטפת מעט את האיזור, ומתחילה להיכנס עם שלוש אצבעות. פה אני מגיע לגבול ואומר את מילת הביטחון. את עוצרת, בודקת שאני בסדר, "אני בסדר גמור" אני עונה לך, "הכול טוב". "אני הולכת לפח לזרוק את הכפפה, אל תזוז". אני לא זז עד שהיא חוזרת. כשהיא חזרה היא הסירה את כיסוי עיניי וגזרה את האזיקון. ראיתי שהיא לבושה כרגיל בזמן שכולי ערום. "האם תרצה לשאול אותי משהו?" "כן" אני עונה. "כל האקט התנהל מאוד שונה ממה שהיה עד עכשיו. קודם כל תמיד הודעת לי מראש שיהיה משהו ועכשיו הפתעת אותי, ושנית זה היה מאוד קצר, מה הסיבה לשוני הזה?" "אני שמחה ששמת לב. האקט הזה הוא בהחלט לא אקט רגיל. הוא נועד לסמן משהו. מה לדעתך הוא נועד לסמן?" אני חושב על זה קצת, "שנגמרה תקופת החסד שלי? שמעכשיו את לא תפסיקי להיות עדינה כל כך ותהיי יותר קשוחה?" "אתה מתקרב אבל עדיין לא שם". אני חושב מספר דקות אבל איני יודע. "עד שלא תענה תשובה מספקת אתה תישאר איפה שאתה עומד" את אומרת לי בחיוך.

עברה שעה מאז ואני עדיין עומד באותו מקום, עדיין בלי בגדים, ומבקש את עזרתכם. מה, לדעתכם, מסמן האקט הזה?

היא ואני יושבים בבית קפה נחמד בעיר. נפגשנו לתאם ציפיות ולקבוע גבולות, כדי שנוכל לעבור שלב. "למה את מצפה?" שאלתי בהתרגשות. בניגוד אליה, זו הפעם הראשונה שיצאתי לדייט כזה. היא חייכה. "אתה אוהב פרטים, אה?" "תמיד" עניתי. "מייד אפרט לך, אפרט לך הכול, וגם אתן לך זמן לשאול שאלות". "תודה רבה לך, על הזמן לשאלות" עניתי במלמול. "אבל לפני זה", היא המשיכה, "אני רוצה להקריא לך שיר". "כתבתי אותו לפני זמן קצר, והוא מציג את החזון שלי" היא אומרת בהתרגשות ומחפשת בתיקה נייר כלשהו. אני שם לב שהיא מעט לחוצה, וזה מעורר אצלי ספק. איך אישה כמוה לחוצה מהסיטואציה הזו? אני רוצה להעיר איזה הערה שנונה על המצב, אבל קול פנימי עוצר אותי. היא לא שכחה את תפקידה, הוא אומר לי, ואם למרות זאת היא לחוצה זה מעיד על חשיבותו של השיר בשבילה. אם אין לך משהו חיובי להגיד אז תשתוק. "אשמח לשמוע את השיר", זה המקסימום שהצלחתי למצוא. "רק שתדע", היא אומרת "ארבעת הבתים הראשונים הם שלי, כיאה למעמדי ולתפקידי, הבית החמישי והאחרון הוא שלך, אם תרצה, כי זה מה שנשאר". אין לי מה לענות. היא מיישרת את הנייר ומתחילה להקריא:

אני רוצה.

בית ראשון:

אני רוצה שתבטח בי.

אני רוצה שתאמין בי.

אני רוצה להרגיש עליי את עיניך.

אני רוצה לשלוט בכל פעימה מפעימות ליבך.

בית שני:

אני רוצה לשמוע את קולך.

אני רוצה שתראה אותי בבירור.

אני רוצה שתבין אותי.

אני רוצה להרוס אותך ולבנות מחדש.

בית שלישי:

אני רוצה את הפנטזיות שלך.

אני רוצה את האנרגיות שלך.

אני רוצה לקבוע את מעשה ידיך.

אני רוצה שתכרע ברך בפני רצונותיי.

בית רביעי:

האם תראה אותי גם כשעיניך עצומות?

האם תבין אותי גם כשלא אדבר?

האם תרגיש אותי גם כשאהיה רחוקה?

האם תשמע את קולי גם כשתהיה לבד?

בית חמישי:

אני רוצה לשמוע את קולך באוזניי.

אני רוצה להאמין בכל דבר שיבוא ממך.

אני רוצה לראותך גם כשעיניי יהיו עצומות.

אבל הכי אני רוצה לכרוע ברך בפני רצונותייך.

השתררה שתיקה קצרה. אני חייב להודות בפניכם, בכללי אני אדם די קר מזג ואדיש, אבל השיר הזה ערער אותי לגמרי. נשימתי נהייתה כבדה במהלך השיר. התרגשות ותשוקה ישבו לי על החזה והצוואר וחנקו את גרוני. עיניי, מן הסתם, היו בורות אפלים ופעורים של תאווה. למבוכתי, גיליתי שאני עומד שם למטה, דבר שלעיתים נדירות קרה לי בפומבי. הסתכלתי עליה כשהחזירה את הדף לתיקה. ידיה רעדו מעט. קולה ירד ככל שהתקדמה בשיר. עיניה נצצו מהתרגשות. "מה אתה חושב?", היא התחילה לשאול אותי, בקולה האיתן והרגיל שבו דיברה לפני מספר דקות, והפסיקה את שאלתה באמצע כשהסיבה אליי את עיניה היפות. היא רואה את הבעת פניי ומבחינה בנשימתי הכבדה. חיוך דק עולה על שפתיה. "הבנתי" היא אומרת, ואני שומע בקולה את הציפייה. הבטתי אל תוך עיניה. נדהמתי  איך העיניים האלה, שעד לפני מספר דקות,  היו סתם עוד זוג עיניים יפות , פתאום הפכו להיות, זוג עיניים אלוהיות.