שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

z , c ושאר ויטמינים

משפך של אור וחושך, של טוב ורע, של מתוק ומר, והמון המון אהבה.
לא מסונן, כמעט לא מעובד, ומאוד מאוד אמיתי.
לפני 18 שנים. 4 בספטמבר 2006 בשעה 0:00

כמה מהתגליות של היום:

* אני מאוהבת בלסבית הכלואה בגוף של גבר(**).

* אני אוהבת את זה.

* אין הזדמנות שניה. מי שאיכזב פעם אחת, סופו שיאכזב בשנית.

* עדיף לא להתפשר. אולי קשה למצוא תואם, אבל עדיף מאשר למצוא לא תואם.

* מישהו יושב אי שם וצוחק. עדיף להצטרף אליו, ולצחוק.

* כוסות רוח זה לא רק למת. אותי זה דווקא מעורר ... מאוד....

* אני טרימינית!

מספיק! לישון! במילא לא אקבל נובל על התגליות הללו..... :))

(**) מתוך האתר של מיסטרס לורי: http://www.chastitytube.com/malelesbian.html

לפני 18 שנים. 29 באוגוסט 2006 בשעה 11:20

במרחק שנות אור כמעט,
אך הלב פועם כאילו בגוף אחד,
מרגישות במילה כאילו נגיעה או מבט,
אהבה, שמחה ועצב, תקווה ופחד.

זיכרונות מרטיטים את נימי נשמתנו,
מעוררים מחדש בכל פעם התרגשות,
וחיוך מאושר מהול בגעגוע וציפייה
נמתח בין הלב לעיניים ועמוק בנשמה.

אמנם כאב המרחק משתק לעיתים,
אך קירבת הנפש מעודדת ומרפאה
וגם אם מעומס הקושי הגוף מותש לפעמים,
עוצמת הרגש ועיקשות ההוויה משמרים את התקווה.

במרחק ימים ואוקיינוסים רבים,
אך הדם פועם כאילו באותם וורידים,
מרגישות במילה או תמונה נשיקות וחיבוקים,
אהבה, שמחה ועצב, תקוות ופחדים.

לפני 18 שנים. 27 באוגוסט 2006 בשעה 23:08

הכי אני אוהבת את התמונה שלך שבה נרדמת בבגדייך (תוך שאת ממלמלת משהו לא ברור) מתישהו בין התמסרות לנתינה. מכל התמונות הנהדרות שלך, שבכל אחת מהן את מעוררת אותי שוב ושוב בהסתכלי בהן, זו הכי מרגשת אותי. את נראית בה כל כך מלאת ניגודים. ישנה שנת ישרים מלאכית בבגדייך הזנותיים. חיוך תמים מתוק על שפתייך שעדיין לחות בנוזליי. רגיעה שנושקת לסערה. כבר אז, כשצילמתי אותך, הרגשתי את הרצון העז לערסל אותך אל בין זרועותיי ולהודות לך על היותך. אוהבת את התמונה הזו. אוהבת את הרגע הוא. אוהבת אותך.

לפני 18 שנים. 27 באוגוסט 2006 בשעה 22:38

מתפתחת בי הבנה לפיה השילוב של רגש בקשר של שליטה משנה את סגנון וכיוון השליטה ומונע (לפחות אצלי) הנאה ממימוש חלק מהפנטזיות. כשקשר בדס"מי מבוסס על אהבה, הרבה יותר קשה ללכת בניגוד להנאה של הנשלט, כיוון שהוא לא רק נשלט הוא גם אהוב. הרבה יותר מהנה לממש פנטזיות משותפות שיש בהן הנאה הדדית, שמבוססות על התחושה של ההתמסרות שלו מרצון. הרבה יותר קשה לקחת בכח, גם כשיודעים שהוא לא מתנגד אלא סתם לא מעוניין או לא נהנה.
ולא רק לקיחה בכח מהנה פחות כשמאוהבים, גם הרצון לפרוץ גבולות או להתקדם לאקסטרים (גם אם בהדרגה) פוחתים בקשר שכזה. כנראה כי יש ריגושים מדברים אחרים. הרבה יותר נעים לממש יחד פנטזיות משותפות שיש בהן הנאה הדדית מאשר להקשות על הנשלט ולמתוח את הגבולות עוד ועוד ועוד ועוד קצת.
הפנטזיות המשותפות יכולות להתפתח לכיוונים חדשים (ורצוי שכך יהיה), אבל ההנאה מהן והרצון לפתח אותן לידי מימוש הרבה יותר חזקים כשההתלהבות הדדית ולא באה רק מכיווני.

לפני 18 שנים. 21 באוגוסט 2006 בשעה 14:57

בשקיעה נהדרת של שמש אדומה
אני ניצבת על חוף נושמת בריזה נעימה,
עיניי נודדות על פני הגלים,
אל מעבר לאופק המאדים.
.
מביטה הרחק אל מעבר לגלים,
ממרחק הם לא נראים כל כך מאיימים,
דמותך שם, במקום בו האופק בשמיים נוגע
או שמא זהו דמיוני, שבי שוב מתעתע.

מאמצת עיניי לראות את דמותך
איני מבחינה - פנייך אליי או שזהו גבך,
האם עומד לך כוחך במאבק בגלים,
או שמא נכנעת לכוחות איתנים.

קוראת בשמך מקווה שתשמע,
אך אפילו אין הד שעונה בדממה,
חשכה נפרשת לאורך החוף,
דמעותיי שוטפות עת צינה תעטוף.

אור השחר מוצא אותי דמומה,
מקווה לאות ממך עדיין מאמינה
מהלכת בציפייה לאורך החול החם,
ממתינה שכוונוס תעלה מן הים.

לפני 18 שנים. 21 באוגוסט 2006 בשעה 0:07

אחזתי בידיי
כדור בדולח יפהפה
והוא נצנץ
באור נגוהות קסום.
הבטתי בו
כדור קריסטל זוהר
שאור באלפי צבעים זוהרים
משתקף בו כמו במראת קסמים.
ליטפתי את פניו הקרירות,
חייכתי באושר למולו,
לנוכח היופי, הטוהר והשלמות,
של מראהו עוצר הנשימה.
אימצתי אותו אל לוח ליבי,
מצטמררת ממגעו על עורי,
טמנתי אותו בין שדיי,
נשקתיו בשפתי אהבתי.
עצמתי את עיניי
מחבקת ברוך,
מנסה לחרוט בזיכרוני לבל יימחו
כל המראות, הצבעים והצורות.
אך בפוקחי את עיניי,
האפיר ניצוצו,
ואלפי הצבעים והאור,
התקפלו לתוכו, נאטמו,
כמו נס על נפשו,
מצטנף כשבלול,
טרם יימוג קסמו בעיניי.
דמעתי נושרת אל צינת פניו,
זולגת או נטמעת בו,
לא אדע.
אור מבליח מתעתע
אולי זה אורו של ירח,
בליל נדודי שינה.
אמתין לאורה של השמש
לחמם את פניו בשנית,
לשקף קרניה בגופו השברירי,
להאיר את אושרי בעיניו.

לפני 18 שנים. 8 ביולי 2006 בשעה 2:37

אוספת אותך אל בין זרועותיי
מצמידה את לחייך אל שדיי
קוראת בעינייך את מלוא המסירות
רואה בהן את עוצמת ההתמסרות
מכילה את אהבתך באהבתי
לוחשת לך "אהובה, שפחתי".

פלחי ישבנך בוערים אש שוטיי,
עורך מדמם שריטות ציפורניי,
תומתך נבעלה בפראות,
מילותינו נתנו משמעות
לשונך ליקקה את כבודך
עת דמעה זלגה על לחייך.

אוספת אותך אל בין זרועותיי
לוחשת לך " לעולם לא יהיה לי די".

לפני 18 שנים. 6 ביולי 2006 בשעה 20:37

רוצה לקחת אותך בחוץ,
תחת כיפת השמיים,
לא כשאנחנו מוגנות
בין קירות אטומים,
לא כשמזגן מצנן את להט תשוקותינו,
לקחת אותך בפראות,
בנופו של הטבע הפראי,
לחופו של ים גלי, סוער,
בין עצים גבוהים של יער טבעי,
בשדה פרחים ריחניים,
או על פסגתו של הר גבוה.
להתמזג עם סערת גלי הים
בעוצמת סערותיי בך,
להתרומם אל מעל לעלווה המרשרשת
ברוממות רוחי במחיצתך,
להטמיע את ריח תשוקתי בגופך
לשחרר את החיה המשחרת,
להיות איתך, עלייך ובך,
לטרוף ולא לשבוע.

לפני 18 שנים. 6 ביולי 2006 בשעה 20:22

התרגשות שבי גואה,
ממעמקי קרביי עולה,
כלהק פרפרים רוגשים
בני מעיי עליי רועשים.

דמיוני משתולל שוב
במחול השדים האהוב
מתרדמתו מתעורר
ומתחיל שוב לשורר.

מטשטשים הגבולות
של תקווה ומציאות,
מתעוררת החוויה
של עוצמת ההוויה.

לפני 18 שנים. 12 ביוני 2006 בשעה 23:17

משהו שונה בה,
משהו אחר
צוהר נסגר,
או קיר שהוגבה.
מביטה בה,
רואה אותה,
כדמותה.
מושיטה ידיי,
ידיה מושטות אף הן,
נוגעות,
לא נוגעות.
דמותה מתעוותת
כמו בבואה במים
למגע אבן,
כמו למגע ידי,
מבעד לדמעות.
ליבי שואל,
תוהה
תועה
טועה?