|
|
|
מתקפת האנרגיות הבלתי ממוקדות ממשיכה. מחשבה שבאה משמאל נתקלת בפרץ רגש שעולה מבפנוכו ושניהם מתפוצצים בקול ריסוק ניוטרונים שורטות את עורי מתוכי. פתאום בוהה. פתאום בוכה. פתאום חייבת לעשות משהו. לוקחת עיתון פותרת סודוקו, מצליחה להתרכז לרבע השעה התמימה הדרושה להשלימו. ואז אחרי רגע של סיפוק – ריק. שיממון. ואז שוב מציף אותי הגעגוע. מנסה לברוח ממנו, הוא כואב מידי, וחסר תוחלת או תכלית. בורחת. חסרת מנוחה.
כל הערב התלבטתי אם ללכת או לא. הרגשתי מלאת אנרגיות שדרשו פורקן, אבל מצד שני ידעתי שהאנרגיות הללו לא ממוקדות, שאני לא מצליחה ליישר אפילו מחשבה אחת למשהו שיש לו רצף הגיוני או רגשי.
לבסוף החלטתי ללכת.
בתקווה שבאווירה המתאימה אולי אתמקד, אולי אתפרק, אולי אהנה.
ניסיתי.
באמת שניסיתי,
אהבתי את הישבן המפוכח, בידיי ובשוטיי, אבל עם כל גניחה מצידם המרוחק, הנאתי היתה מלווה בתסכול של כמיהה לדבר האחר, לישבן האחר.
טיפטופי קרח ושעווה על הצוציקית המטריפה החליפו חום וקור בתוכי, כאילו אני המטופטפת. נהניתי מתגובתה למגעי, אלא שזה לא התחבר לי לבפנוכו.
לאחר עוד כמה חוויות, אליהן התחברתי, תוך תסכול רב, רק ברמה הפיזית השטחית, חזרתי לשטח המרכזי להטביע את תיסכולי ביין אדום.
עיסוי כתפיים מכאיב הרפה מעט ממתח שריריי, אך לא הביא איתו הנאה או סיפוק, רק מעט חמימות בשרירים ותחושת קירבה לידידתי המעסה, המטריפה, שכאות הערכה על עמידתי בכאב שהעניקה לי, ליקקה את אזני בחושניות מגרה, מתסכלת....
(לא, לא גיליתי שאני יכולה להנות מכאב... אבל אני בהחלט יכולה להנות מפינוק)
ובהכרה הזו החלטתי שמיציתי את הערב על כל הנאותיו.
ואז, בדרכי החוצה נתקלתי בעיניו.
חומות, עמומות משהו, אך עם זאת מישירות מבט. קוראות לי.
קראתי משהו בעיניו, ולא זיהיתי מה. שאלתי.
"את דומית" אמר, "את אמורה לקרוא... " אמר בהתרסה.
ליטפתי את לחיו, קראתי מה שקראתי, ולא יכולתי להגיב לו.
"אני חרא דומית", אמרתי לו בחיוך, "לא קוראת מחשבות".
אבל מה שקראתי בעיניו היה כמיהה לכאב פיזי,
שיטשטש את הכאב הפנימי, הנפשי,
את כאב הבדידות, את כאב הכמיהה,
שיבריח את הבדידות למספר דקות,
שיתחלף באהבה, שיתמלא בחיבוק.
אז אולי באמת אני חרא דומית -
אבל הייתי מסוגלת להעניק לו רק את מה שרציתי אני יותר מכל באותו רגע - חיבוק חזק וחם.
והחיבוק שלו היה חזק וחם. כל כך חזק וכל כך חם שביקשתי עוד. וקיבלתי. והלכתי.
אני מקווה שזה לא גרם לו להרגיש יותר חרא, בהעדר מעגל הכאב הפיזי שאמור לבוא כהקדמה לו, בהגיעו אולי לא מהזרועות והלב להם פילל, בסיומו הפתאומי.
אני מקווה שגם עבורו זה פשוט שפך מעט חמימות לתוך הריק הקר,
לי יש לומר לו על כך רק "תודה",
מה שלא הייתי מסוגלת לומר לו אתמול, כל כך לא ממוקדת הייתי.
תחושה של דריכות,
של ציפיה לבאות,
של מוכנות,
של הנה או טו טו...
החיה שבי מרחרחת,
פרפרים בבטנה מרטיטים,
נאספים לנקודה אחת,
ממקדים את תשומת ליבה
שהנה או טו טו זה בא.
ילדתי שלי אהובה
שימי ראשך בחייקי,
מנוחה לנפשך העייפה,
מעמל החיים ומבכי.
ילדה שלי יקירה
על כתפי עינייך עצמי,
חלמי על זריחה קרירה,
שתאיר את יומך ויומי.
ילדה שלי נסיכה,
בזרועותיי היי מכורבלת,
משחררת כאבך, בוכה,
מותר לך להיות מבולבלת.
החיה שבי
עייפה וכואבת,
אך כחיה פצועה,
היא נלחמת.
כל עוד נשמה בה,
כל עוד הדם זורם בליבה,
לא תוותר חייתי
על אהבתי.
מחשבה שכואבת כשהיא עולה בי
מחשבה שאמרת שעליי לחשוב,
מחשבה שכולה רק מכאוב,
מחשבה על חיים בלעדיך אהובי.
עוצמת את עיניי הלחות
מוצפות בשטף הדמעות,
תמונות ורודות עולות -
חיבוק בזריחה של דמיונות,
פיקניק בחוף שטוף שלווה
ליטופים ונשיקות של אהבה,
ארוחה של שירות וסגידה,
איך אפשר לחשוב על פרידה?
חנוקה
מחוסר אוויר
טובעת
בהצפת דמעות
מרוקנת
בתהום פעורה בחזי
מתה
מבפנים החוצה
חיה
רק כלפי חוץ
אז יש בך צד אפל ומכעיס,
ויש את זה הוורוד העליז.
יש את פנייך מחייכות למולי
ויש את קולך מעט מלנכולי.
טענתי 'גם בי קיימים
כל אותם צדדים איומים,
גם אני לא תמיד ה' ישמור
שופעת רק חיוכים ואור'.
'אצלי זה שונה' אמרת,
'אצלי ג'קיל והייד בגוף אחד',
ואני שהתאהבתי בג'קיל,
רוצה להכיר גם את הייד.
'לא רצוי' אמרת במכאוב,
'אי אפשר את הייד לאהוב,
הוא אינו שווה ולו יריקה'.
והקמת סביבך חומת שתיקה.
ואני ממתינה מאוהבת,
לגיחתה של ג'קיל מכלובה,
ובינתיים להייד מתרגלת
מנסה ללמדו אהבה.
אספתי את שרית וגלית מתחנת הרכבת. גלית שמעולם לא חוותה שליטה, הייתה בתקופת הכנה. היא תודרכה לגבי מה שהיא צפויה לחוות. בעיקר כצופה פסיבית. אבל שום שיחה מקדימה לא הכינה אותה למה שעתיד היה להתרחש בשעות הקרובות. גם שרית עברה הכנה מסוימת, אלא שהיא הייתה מנוסה יותר, ולכן השארתי לא מעט מתוכניתי לוטה בערפל.
ליאור פתח לנו את הדלת ואפשר לנו להתארגן. כשהצטרף אלינו הייתה שרית כבר בתחתוניה בלבד, מציגה בפניי את שאריות סימני האדמומיות על ישבנה ממפגשינו הקודם לפני יומיים.
גלית הוכנסה אחר כבוד לכלוב הפינתי, ושרית נאזקה אל הצלב.
התלוננתי שהאדמומיות והחמימות של פלחי ישבניה אינם סימטריים. מצב שיש לתקנו כמובן. סדרת הפלקות לא הספיקה להביא את ישבניה לאיזון הרצוי, ושוט הזנבות תרם את חלקו, עדיין ללא דיוק. הפעם היה הישבן האחר אדמומי וחמים יותר. ליאור התנדב לסייע במלאכת האיזון, כששרית זועקת מידי פעם במחאה על חימום יתר של עורה. בדקתי. יש מקום לשיפור. ליאור המשיך, למגינת רוחה של שרית.
פישוקה של שרית הורחב וישבנה הובלט כיאה לזנזונת מיוחמת שכמוה. רטיבות מפשעתה העידה על הנאתה מהחום שפשט מכיוון ישבנה.
אטבים מחוברים בשרשרת הוצמדו לפטמותיה שהיו רגישות מצביטות מקדימות של אצבעותיי. מגע ציפורניי על עורה גרם לה לפלוט גניחת הנאה. סדרת הפלקות נוספת לשימור חום גופה של שרית נתרמו על ידי, שלאחריהן בחן ליאור את דיוק הצלפותיו בשימוש בשני שוטים גם יחד. שרית אישרה בגניחות וזעקות שפגע במקומות הנכונים.
לאחר שהסרתי את האטבים מחזה, הצמידם ליאור לשפתיה. לא בפה. זה היה עסוק בנשיקותיי. על השרשרת תלה משקולת, ועוד משקולת, ועוד אחת ואחת נוספת. בשלב הזה התלוננה שרית שזה כבד מידי, ואכן עם תליית המשקולת הנוספת ניתק האטב ממקומו. ליאור טען שזונה טובה יכולה לשאת בשפתיה גם 5 משקולות, וניסה שוב. אלא שרטיבותה של שרית באזור שפתיה גרמה כנראה להחלקה לא רצויה של האטבים. לכן היא נאלצה להסתפק למספר דקות בנשיאת 4 משקולות בלבד. טלטול השרשרת תחת פישוקה הנאה, העלה קולות גרגור צעקניים במקצת מגרונה של שרית. הרטיבות בין רגליה הציפה את פנים ירכיה. אבל החשש ששוב תיכשל ותפיל את המשקולות הביא אותה לבקש, ואפילו בדרך הנכונה, שנעבור למשחק הבא. על מנת לשמור על בטחונה העצמי של הזנזונת הסרתי את האטבים והצלפתי במפשעתה הלחה בפלוגר. פעולה שלוותה בגניחות תשוקה מצפות.
הגעתי למסקנה ששרית נחה מספיק על הצלב, ושחררתי אותה ממנו, מאפשרת לה להתחכך בכתפי וחזי, מנשקת את לחייה מחבקת ומלטפת את גבה.
היא כרעה על ברכיה ולגמה מהקערה שהונחה לפניה ככלבה צייתנית וטובה. משסיימה את הפסקת השתייה שלה, הציע ליאור להראות לי משהו נחמד, וחיבר אל פישוקה של שרית מפשק שבמרכזו תקוע דילדו שנעטף בקנדום. חבל נקשר מכתפיה של שרית אל מוט המפשק, בד בבד עם קשירת קרסוליה של שרית לירכיה במצב שחייב את כפותיה לשהות באוויר, ואת הדילדו לשכון במקומו הנכון.
איזה מראה מלבב זה היה לראותה עקודה אל המפשק ללא יכולת תנועה, הדילדו תקוע עמוק בתוכה, הישבן המתנוסס סמוק כהלכה, הפטמות זקורות ורגישות, וחריץ התשוקה שלה נוצץ בלחותו.
הערכתי את עמידתה של הכלבונת במאמץ ברכיה והחמאתי לה בחדירת אצבעי לישבנה המתנוסס אל על. ליקוקי כף רגלי לאחר מכן העידו על תודתה למאמצינו להשתעשע בה וליהנות ממנה.
לאחר שהותרה שרית מרתמת הנאתה, פרש ליאור לחדר הסמוך, גלית שוחררה מכלאה ושרית, שהבינה שמנוחתה הסתיימה, החלה לעמול בלשונה על עורי. בשלב מסוים הצטרפה גלית לעמל הלשוני, והשלימה את הנאתי.
לאחר שבשיתוף פעולה ראוי לציון הביאו אותי לשיא, החלטתי להודות להן אל קירבן. רתמתי את הסטראפ און למותניי והוכחתי הן לשרית והן לגלית את ייחודו המענג, למרות גודלו מעורר החשש.
שלוש נשים חבוקות זו בזו, שש זרועות ורגליים חבוקים זה בזה, על מזרן אחד ספוג בהנאתנו.
בהמתיני לך בכליון,
אבסורד כשלעצמו,
הלכתי לבקר את פינתנו,
הלכתי לקצה הדמיון.
ישבתי לי על החוף
צופה אל האינסוף,
מכרבלת אל תוכי באהבה
טיפות של אושר ותקווה.
אותו ריח,
אותה בריזה קלה,
מלטפים את פניי
– במקומך.
חובקת אני
חשרת עננים אפלה,
מחייכת לרגע
כשהלבנה מבליחה.
קר שם הלילה,
אין במה לעטוף,
שקט שם הפעם,
אין אפילו שחפים,
רק רחש גלים
מכים אל החוף,
נתזיהם המלוחים
את פניי שוטפים.
הפינה שיצרתי,
נועדה לשניים,
הדמיון שציירתי
אז יפה שבעתיים.
