z , c ושאר ויטמינים

יש בי אהבה
ביצוע: אריק איינשטיין
מילים: ארקדי דוכין
לחן: ארקדי דוכין

בין האפל לנסתר
בעולמנו המר
אומרים שיש עוד תקווה
קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה
בין האתמול לעתיד
בין האוצר לתחתית
אומרים שיש עוד תקווה
קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה

בין הבלבול לאסון
תדעו שיש פתרון
קוראים לזה אהבה

בין הזיוף לאמת
בין כל מה שחי למת
ישנה אהבה

יש בי אהבה
והיא תתעורר ותיגע
יש בי אהבה
והיא תנצח

בין השפיות לשינה
בין הילדות לזקנה
אומרים שיש עוד תקווה
קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה

בין האתמול לעתיד...

לא פעם הבטחתי לך שלא משנה כמה קשה יהיה, או כמה רע תרגישי,
תמיד אהיה שם לאספך אל בין זרועותיי.
גם כעת ובמיוחד עכשיו, כשאת צריכה זאת יותר מתמיד,
אין דבר שארצה בו יותר מאשר להושיט את זרועותיי ולחבוק את גופך הדק, את נפשך השבורה.
לחבוק, ללטף, לעודד, ולנחם.
אך את כל כך רחוקה, כל כך עצובה, כמעט מסתגרת.
העצב שלך חודר אל ליבי, משתק אותך, כמעט מנטרל גם אותי.
אני מכילה אותו לתוכי וכואבת איתך,
מקווה שתאזרי את כוחך אל כוחי, ותמשכי עוד טיפ טיפה לכיוון המטרה.
עוד כמעט מעט ואת בזרועותיי.
מנוחמת, פצועה, אך מחלימה.
נאהבת ואוהבת.

אני קוראת עכשיו את הספר "ימי שלישי עם מורי" של מיץ' אלבום. כבר הרבה זמן שאני רוצה לקרוא בו, סוף סוף פיניתי לי את הזמן לזה.... ואני נהנית מכל רגע.
הגעתי לקטע שאהבתי במיוחד:

"החיים הם סידרה של משיכות בכיוונים שונים, אתה רוצה לעשות דבר אחד, אבל נאלץ לעשות דבר אחר. משהו מכאיב לך, ואתה יודע שהוא לא היה צריך להכאיב. אתה לוקח דברים מסויימים כמובנים מאליהם, אף שאתה יודע שאסור לקחת דברים כמובנים מאליהם.
"מתח של ניגודים, כמו משיכה בגומיה. ומרביתינו חיים אי שם באמצע".
זה נשמע כמו תחרות בהאבקות, אני אומר.
"תחרות בהאבקות", הוא צוחק. "כן, אפשר לתאר כך את החיים".
איזה צד מנצח, אני שואל.
"איזה צד מנצח?"
הוא מחייך אליי, העיניים המקומטות, השיניים העקומות.
"האהבה מנצחת. האהבה תמיד מנצחת".

מדהים! איך מגע ידיים יכול לחמם, לפנק, לענג - גם כשאין בו שמץ של כוונת מיניות.
מופלא! איך ניצוץ של מבט יכול לחבר במקום העמוק האישי והרגשי ביותר בין שני לבבות - גם כשהם כל כך שונים זה מזה.
קסום! איך מזרן פרוש על עלוות חורש דוקרנית בערב קריר הופך למיטת אפיריון מפוארת עם מצעי סאטן ופוך רך.

כל זה התחיל בתגובה שובבית לבלוג אחר... הבלוג של קלייר.... התקנאתי בתאור הנאתה מעיסויו של kael. לא עברו 48 שעות, וגם בי אפשר להתקנא.... ידי הזהב שלו, המופעלות על ידי ליבו המוזהב אף הוא, ריקדו לשו ועיסו את שריריי במשך שעה תמימה. הכי קרוב לאמא אדמה, הכי קרוב לטבע, הכי מרגיע שאפשר. ריחוף שמימי!

ועל כך לא נותר לי אלא לומר:

תודה kael !!!!

מחכה שתבוא אלי השינה
אז אתעטף בזרועותייך
אחכך את גבי בחזך,
את לחיי בלחייך,
אתפנק בחומך אהובה.

ראיתיך היום,
ולשם שינוי לא בחלום,
כל כך יפה ואצילית,
כל כך אוהבת ומתמסרת,
ועם זאת זנותית ומופקרת.

שמעתיך היום,
מאנפפת באוזני,
לוחשת לי אהבתך,
לוחשת לך אהבתי,
כשאת מנשקת את גופי.

מחכה לראות את פנייך
ובו בזמן לשמוע את קולך,
להרטב בלשונך ונשיקותייך,
להתמוגג על אצילות נשיותך
לשקוע אל השינה בזרועותייך.

ב??ג?נ??י נ?ט?ע?ת??יך?,
ב??ג?נ??י ה?מ??צ?נ?ע – ב??ל?ב??י.
ה?ש??ת??ר?גו? פ??ארו?ת?יך?
ו?ע?מ?קו? ש??ר?ש??יך? ב??י.

ו?מ?ש???ח?ר ע?ד ל?י?ל?ה
ל?א י?ש??ק?ט, ל?א י?ר?ג??יע? ה?ג??ן –
ז?ה א?ת??ה ב?ו?, א?ת??ה ב?ו?
ב??א?ל?פ?י צ?פ??ר?יך? ר?ן.

י"ב ניסן, תר"ץ

____

ה?נ??ה א?ק??ח א?ת מ?ב??ט ע?ינ?יך? –
ע?צ?ב?ו? ה?ש???ק?ט, צ?חו?קו? ה?מ??א?יר,
ה?ר?ך? ה?ב??רו?ך? ה?רו?ע?ף מ?מ??ך?,
ה?רו?פ?א ל?ל?ב??י כ??מ?ר?ח?ב ה?נ??יר –
ה?נ??ה א?ק??ח א?ת מ?ב??ט ע?ינ?יך?,
ה?נ??ה א?ק??ח ו?צ?ר?ר?ת??י ב??ש???יר...

כ' חשון, תרצ"א

____

אדי היין עדיין מרחפים להם בין קו הגבות לקו השיער. תחושה מוזרה. כאילו השינה עוד לא ממש עברה לה אבל העירות עוד לא ממש הגיעה....

ממש הייתי צדיקה אתמול.... הגדלתי לעשות ובמקום 4 כוסות שתיתי 6.... ואיכשהוא הצלחתי שלא לאבד את ההכרה ליד השולחן ואפילו זימרתי את "חד גדיא" בחיוך שובבי .... מחשבותיי נודדות.

מתי שהוא באמצע הארוחה חלצתי את נעליי מתחת השולחן והוריתי לך לעסות את כפותיי. ואת, יושבת שקטה ודוממת חבויה מתחת למפת השולחן הארוכה, כדי שאף אחד לא ישים לב שהתגנבת לך אל הסדר שלנו, חיככת את לחייך בשוק רגלי ליטפת את בהונותיי ולחשת אל בין רגליי בקול שרק אני יכולתי לשמוע "בשמחה גבירתי, כולי שלך".
אצבעותייך מרפרפות על גרבי הניילון יורדות אל קרסוליי חופנות את בהונותיי ומעסות, מרפות כל גיד ורצועה דואבים. לפתע אני חשה במגע לח עליהן. לשונך מלקקת אותן אחת אחת, מגלגלת אותן בפיך.
עיניי נעצמות וראשי מוטה לאחור. אני מתמכרת לתחושות ההנאה שזורמות מכפותיי במעלה רגליי, מתפוצצות בלב מפשעתי. חיוך של עונג מרוח על שפתיי.

"תעבירי בבקשה את הצימעס" מעיר אותי קולה של אימי, מחזירני אל שולחן הסדר העמוס.

כל כך הרבה אוכל על השולחן, כאילו אימי התכוננה לארח עוד אורחים לא צפויים (אולי אפילו חשבה שיבואו עם כל המשפחה המורחבת).

בכבדות מה אחותי ואני מפנות את השאריות והכלים, ואני נעמדת מאחורייך, מלטפת את גבך, לעיתים צובטת בישבנך, כשאת שוטפת את הכלים, מפנה למדיח, מנקה את סביבת המטבח. אני מחייכת. עשית עבודה יפה.

מתיישבת חזרה לשולחן הסדר, לוגמת עוד כוס יין אדום.
שרים וקוראים בהגדה. אחי מתחיל לנמנם. אחותי נועצת בצלעותיו מרפק. הוא קופץ בכסאו, מעיף לך בעיטה לא מכוונת מתחת לשולחן. את גונחת בדממה, מנסה להסות את קריאת הכאב שעמדה לפרוץ מגרונך. אני מושיטה ידי ללטף את ראשך. את מנשקת אותה, חופנת את האצבעות אל בין שפתייך, מוצצת ויונקת מלקקת ומנשקת.
ושוב עיניי נעצמות, וצמרמורות העונג במעלה ידיי ובמורד גבי מתגברות.
"עכשיו גם את מנקרת" נוזפת בי אחותי בליווי שפיץ מגף שננעץ בישבנך.
"אאוץ'" אני אומרת בשמך. "מה האלימות הזו אוחתי?"
צחוקה השובבי מדבק, ואני מצטרפת אליה.
"יאללה, קפה ועוגה, ונשתחל גם אנחנו לפקקים" הציעה. ואני שולחת אותך לעזור לה להגיש ולנקות, כשאני חובקת אותך ושורטת את גבך מותירה בעורפך סימנים אדמדמים של ציפורניי, מודעת לנאקותייך.

כמה נעים היה לי הסדר הזה בנוכחותך, גם אם סמויה וחבויה, כמה שונה.....
אני נזכרת בבלוג שכתבתי בשנה שעברה....
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=6726&blog_id=10784

כמה טוב בבית, כמה טוב איתך......

היום אני במצב רוח טוב. אולי זו אווירת החג, עם כל הSMSים של החג שמייח מכל הכיוונים, מכל החברים והחברות. אולי זה מזג האויר הנפלא. אולי זה מהבפנוכו שלי שמרגיש מעולה, מרגיש חזק, מרגיש קיים, אוהב ונאהב.
ובעצם, מה זה חשוב למה?
מה שחשוב זו ההרגשה הנפלאה הזו של החיוך שמתחיל ממתחת לפופיק עולה ומתרחב בחזה ומשתקף באור שובבי בעיניים.
אז אני מרחפת על גבי החיוך הזה ומדמיינת.
אני מרבה לדמיין אותך בימים האחרונים.
ואני נהנית מכל רגע.
אני מדמיינת אותך יושבת עכשיו לרגליי, מביטה בעיניי, מאושרת למראה חיוכי, מחייכת אליי בתשובה.
איזה רגע קסום!
אני מספרת לך כמה אני גאה בהצלחותייך, במימושך.
וחזך מתמלא באושר, אושרי, אושרך.
דמיון,
אהבה ממשית!

קשה לאהוב מרחוק. קשה להעביר את כל עוצמת הרגש אל מי שמעבר לים.
ים? - אוקיינוס. אוקיינוס? - חצי עולם! ממש ממש באי-שם.
קשה לחבק, קשה ללטף, קשה מאוד לעודד ולתמוך.
גם היא אומרת שוב ושוב "אני אוהבת אותך מאוד גבירתי!" שוב ושוב מילותיה מחממות את ליבי. גם היא מצהירה ללא הפסק על חיבוקיה וליטופיה אותי. ומילותיה צורבות בעורי במקום שבו עוברות אצבעותיה. גם היא מתארת את מסעות לשונה על גופי. ומילותיה משאירות צמרמורות לחות במסתרי גופי, היכן שעוברת לשונה.
"אני מתגעגעת אליך מאוד" מהדהדות מילותיה ומתערבבות בגעגועיי שלי.
ואני... מחבקת, מלטפת, מנשקת, אוהבת ומתגעגעת נורא!

ישבתי אתמול במסיבה, מוקפת אנשים אוהבים, מפרגנים, מחבקים, חייכתי לכל עבר, קיוויתי שהחיוך שהתחיל מבחוץ יחלחל וינבוט גם בפנוכו. זה קרה רק חלקית. לא היה לי עצוב מידי. אבל הגעגוע היה שם כל הזמן. וברגעים של מחשבות מתנתקות, עפתי לי למחוזות הדמיון והפנטזיה. את לידי, את תחתיי, את מביאה לי משקה, את מעסה את כפות רגליי, את מלטפת את זרועי, את מלקקת צווארי.
איך פתאום רטוב לי הצוואר? אה זה אתה. חיוך. לא אני לא רוצה עוד כוס יין. תודה.