|
|
|
מילה אחת,
אורגזמות רבות שבאות כשאני נזכרת בך אומר אותה.
פשוט נזכרת וגומרת.
בלי זיון, בלי מגע, בלי לפנטז.
אני ילדה מאוד כשרונית,
גומרת מהזיכרון. גם כשהוא מעורפל.
גומרת עוד ועוד.
אני מוכרת את עצמי בתור
"המוצצת הגרועה".
פוסט שכולו כנות.
חכו לו,
הוא יבוא. מתישהו...
ממש טוב להתחנן,
לבקש,
לזחול,
למצוץ,
לעשות כלללל מה שאומרים לי.
אם זה עושה לי טוב להיות זונה,
ואני רק מחפשת מי יאמץ אותי,
ימכור אותי,
ישתמש בי,
ועדיין יסתכל עלי אחר כך כמו על בנאדם.
זה משהו שיכול לקרות?
זה משהו שאני יכולה להאמין שיקרה?
הדמעות.
אבל לא נתתי להן לצאת. כי בשביל זה אני צריכה להיות מוכנה לגמרי להרגיש הכל. והאמת שאני לא חושבת שאני מספיק חזקה להכיל את זה בלי להתפרק לחתיכות. ואין כרגע מישהו שיאסוף את השברים שוב. והאמת שאני לא חושבת שאני מספיק חזקה לאסוף לעצמי את השברים. אז לא. אז אני לא בוכה ולא נשברת ולא הולכת לאיבוד. אני נשארת חזקה כי בשביל עצמי אני חייבת להיות. גם כשזה ממש קשה. גם כשהדמעות כבר ממש שם ורוצות לצאת, אני אגיד להן לא בכל פעם. אני אבכה במילים שאני כותבת. אני אבכה דרך שירים שאני שומעת. ואני אבכה בתמונות שאני מצלמת. ויהיה שם רגש, ויהיה שם כאב, ויהיה שם גם יופי אבל זו לא תהיה אני שיושבת במיטה ובוכה כמו ילדה קטנה. כי אם אני אתן לה פתח קטן, למפלצת, היא תצא ותשבור ותהרוס לי הכל. הכל.
אז למה אני עדיין אומרת לעצמי שאני רוצה לבכות?
נראה שדמעות שייכות
לעולם אחר
עולם שאינו שלי.
נראה שדמעות שייכות
לאינטימיות
אבל אצלי
הן שייכות ליאוש.
ושניהם רחוקים ממני
כמו עולם אחר
נפרד משלי.
אני מכורה לסימנים מהסוג שלא עובר.
אקס אבוש השאיר צלקות על החזה וקעקוע משותף.
אקס שולט אכזר השאיר קעקוע, אמר שגם אם אכסה אותו בקאבר תמיד אזכור שהוא היה שם. וצדק.
בחור שהיה סטוץ-סשן השאיר צלקת אפילו בלי לדעת, ואז התאבד. מה אכפת לו, הוא כבר מת.
ביקשתי מדום שהוא אפילו לא הדום שלי רשות לקעקע "כן, דום." על השפה מבפנים. הוא כעס על הבקשה. אפילו שזה קעקוע שנמחק.
ועכשיו אני רוצה לבקש ממך סימן. סימן נוסף. סימן שישאר.
שישאר לי משהו ליום שתלכי.
כי אני לא מאמינה שיש יחסים שלא משאירים חותם.
אולי לא צלקת. אולי לא קעקוע. אולי לא משהו שכולם יכולים לראות.
אבל יש לך השפעה.
על רוחב החיוך, על היציבה, על הניצוץ בעיניים.
על החוויות שיהיו לנו ביחד שאף פעם לא אשכח.
על איך שאני מרגישה מולך.
בסוף גם את תלכי. וזה בסדר, כולם באים, נשארים תקופה קצרה או ארוכה ואז הולכים. אבל החותם שלהם, הוא נשאר.
אם זה בהשפעות הפיזיות, ואם בחוויות שמשנות אותנו.
אף אחד לא באמת הולך.
וגם לך יש השפעה נצחית.
גם אם תשארי ממש לרגע.
אז אפשר סימן?
אני אומרת לעצמי:
"אני באה לשעה, דרינק, לומר שלום, וזהו. שעה."
אני מסיימת את הלילה בזריחה.
אני אומרת לך:
"אני לא מסתשנת היום! אני סובלת מכאבים,
לא מתאים."
את מסשנת אותי על הבמה. מופתעת כמעט כמוני,
שאני לא מרגישה כאב.
אני ממשיכה לדבר לעצמי:
"אני לא אשלח עוד הודעה! לא להציק.
די, תביני את הגבול."
וכמובן שתוך רגע, ההודעה נשלחה. בנוסח,
שלא משתמע לשתי פנים.
ועכשיו מה? אם כבר הבנתי ש"גבול" זה רק בראש...
זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלנו היום.
קודם לא הסכמת. ורציתי, כמובן.
אולי היום מצאתי את הדרך ללב שלך,
ולשפתייך.
זה מדהים, כי הדבר האהוב עלי בך -
זה החיוך המרושע. הזדוני. הנהנה.
ואת השפתיים האלה הרגשתי מקרוב.
והיה לי אומץ לשניה לתפוס אותך. בשיער, בפנים,
לנשק. לקרב. להרחיק. להביט. בך. בעינייך.
להתלהב ולצלול חזרה לפה שלך.
לרכות שלך. לקול המלטף שלך.
בבקשה. בבקשה. בבקשה.
בבקשה תמשיכי.
בבקשה תשארי.
בבקשה עוד קצת.
אל תלכי.
וזה לא מבאס אותי,
זה באסה רק לכם.
אני לא אתבאס להיות שקולה,
מאוזנת.
אבל אתם, אתם מפסידים.
מפסידים ילדה, ילדה פרועה.
ילדה שמתאהבת.
ילדה שהראש שלה מסתחרר אחרי גבר.
כמה שזה פטאתי, אלוהים.
וכמה טוב לי שזה לא יכול לקרות יותר לעולם.
אני יכולה לאבד את עצמי קצת, במינון שאני מרשה.
מרשה לעצמי להתלהב, להתרגש.
אבל לא להתאהב.
אני לא מפנטזת על עתיד עם מי שאין עתיד.
ואני לא מקנאת כי אין במה לקנא.
ואני לא מנסה, ולא מקווה, ולא מבקשת.
כי באמת, באמת שאין סיבה.
יש לזה גם צדדים טובים ויפים -
אני יכולה להנות בלי להיקשר מדי.
זה נותן לי חופש מסויים,
זה נותן לי אומץ,
וזה נותן לי שקט.
אין פה תקווה. או אמונה.
אבל אהבה זה לא רק "חיו באושר ועושר"
זה גם -
לעשות שיהיה טוב. בצורה הפשוטה ביותר.
לא איזו אהבה מטורפת, לא אהבה של דרמה.
אהבה פשוטה.
ואני אוהבת ככה. אהבה פשוטה.
בלי תמימות, ובלי תקווה.
אני לא במקרה בוחרת לחיים שלי אנשים. גם כשהמניעים מעל פני השטח הם רדודים, בסוף האנשים שנכנסים לי לחיים לתקופה מסויימת הם אנשים שמעצימים אותי, או צדדים בי שאני רוצה לטפח.
