דמיון מרוכז

מישהי אמרה לי היום שאם אתה כותב פוסט בכלוב אז רצוי שהיא יהיה חלק מעולם התוכן הספציפי הזה. שאלתי למה?  זה די מוזר שחייבים לחשוב בתבניות אחרת אתה לא מעניין אף אחד, רצוי גם שיהיו צהובות, כחולות, אדומות, כל אחד שיבחר את הצבע המתאים לו. על אחת כמה וכמה אם אתה חלק מהמין הנשי, שכתיבתו מרגשת נוטפת ומציצנית אזי תהיה לך להקת מעריצים לתפארת. חשבתי על כך עמוקות, בעצם כנראה שהיא די צודקת,  בעצם זה נכון גם לכל מדיה אחרת שנכתוב בה ולא חשוב כמה היא חשובה, משפיעה, צדקנית, או סתם מקום בו אנשים שופכים את הלב 

צהוב זה הכחול החדש ושילוב השניים מה טוב 

וואו צמד מילים ממש עולם ומלואו. הצמד הזה מופיע כמעט בכל תכנית וסשן שיווקי כזה או אחר. המצאת המאה לבולשיט רעיוני שמתבשל בכל תחנה ותחנה בחיינו. ומה לא עושים כדי שהתוכן יהיה עמוק, חודר,?יחודי , בעל משמעות פילוסופית לפעמים. או ההסבר הלוגי איך לא להיות שיטחיים ולמלא חיינו בסערות. ואני שואל מה עם הנשמה, הפשטות , המרחבים האין סופיים שיש לעולם להציע מעבר לעיסוק בתכנים שמפמפמים לנו כל היום השכם והערב בעלי המדיה הרשתות החברתיות למינהם , פוליטיקאים נבובים , שכל מה שמעניין אותם זה להתחזק על חשבון אחרים . כל היום יוצקים לנו תכנים ובסוף נמצא את עצמנו שבויים בתוך הבועה הזו מבלי יכולת להביע את הרצון האמיתי . 

בליל מילים ודעות שצצו התקופה האחרונה יוצרים רעש בלתי נתפס שמשבש את קו המחשבה והיכולת לנהוג בהגיון מבלי לקחת בחשבון את ההשלכות הקיומיות והיום יומיות.

מה בסך הכל צריך - פרנטנר, מקום, אוירה, אביזרים וזמן פנוי ללא רעשים מיותרים. פתאום זה נראה כמו חלום רחוק. פשוט לא נתפס 

לפרקים מוצא את עצמי משרטט בדמיון את העתיד הקרוב ומגלה שיש במחשבות קו מנחה שמחבר את העבר אליו. בכל פעם מופתע מחדש שלמרות שהזמן והגיל עושים את שלהם ה-dna לא משתנה אלא מקבל צבעים אחרים . ישנן אין סוף סיטואציות בהן אני רואה אותי משתתף פעיל ביצירת התפאורה, המשתנה ,המשחק יותר אגרסיבי מתוחכם יותר, סף הגירוי עולה מדרגה אני משתעשע  

יש להן טיימינג משלהן, חלקן מגיעות תמיד בזמן הלא נכון, רגע לפני או רגע אחרי ואז מתחיל חשבון הנפש.

ישנן כאלה שמגיעות בול בזמן, מדוייקות, מעבר לציפיות וגם הן תופסות אותנו לא מוכנים אבל בשמחה נחבק אותן.

אני מנסה להתעמק ולהבין האם יש לנו השפעה כלשהיא על סוג, האיכות והאופן שהן פוגשות אותנו. 

סטטיסטית כנראה על רובן אין לנו שליטה אבל על אלו שיש אני מאמין שאפשר לעשות מהן לימונדה. 

מתוקות במידה, עוקצניות במידה, מתעתעות, עם ארומה של עוד. הכל עניין של תפיסה 

בקיצור

בשורות טובות

התחושה שמנקרת ללא הרף לאן זה יוביל. הרי בסוף הזמן עושה את שלו, לטוב ולרע ולא משנה מה נאמר או נעשה. אני מייחס לזה עניין של פרספקטיבה או נקודת התייחסות שממנה ניתן להתחיל לבחון את התוצאה. דילמה? לא! פשוט חשיבה לניקוי אורוות לשבת בבוקר

בעבר הייתה תפיסה שתכנון לטווח רחוק זו הדרך היחידה להגיע להישגים באשר הם. בפועל המציאות טופחת לעיתים קרובות על פנינו ומראה לנו קבל עם ועדה שהכל כלאם פאדי. בקיצור, תוכניות לחוד ומציאות לחוד ועל כן המסקנה שתמיד הייתה נכונה לכל זמן ומועד, אל תדחה למחר מה שאתה יכול לעשות היום. פשוט לגמרי ולמרות זאת לא מעט ממכריי טוחנים את ההחלטות עד דק וכשמגיעים כבר למסקנה אזי סוגיה חדשה עומדת על הפרק וחוזר חלילה.

בחירה היא הדבר המתבקש וליישם כאילו אין מחר נראה לי סוג של פתרון בימים קרים אלו

קשה לי לדמיין איך אני מתחיל את היום בלי לגמוע כוס אחת של המשקה החם הזה, מריר במידה, מתוק באותה מידה, מבעבע באופן שכזה שפותח במיידי את כל החושים ונותן למחשבות לדהור בקצב בלתי מוסבר לאיפה מועדות פני בשבוע הקרוב.

מכאן הכל תלוי בביצוע 

טעות נפוצה היא לפרש כתבים שלא לצורך. הנטיה והצורך לתת למילים פרספקטיבה אישית נובעת לא פעם מהצורך הפנימי ליפות או להשחיר דברים והכותב בסך הכל התכוון למה שהוא התייחס בדבריו. לגופו של עניין, לפעמים עדיף להסתכל בגובה העיניים למתרחש, להתחבר למה שיש ולדעת שגם דברים שנראים פשוטים הם מתנת אל ולהנות מהם.

פטנט יהודי עוד מימי החשמונאים לקבל גושפנקא למערכות יחסים אחרות. נולד בחטא בגלל היוונים והנה אנחנו כאן 

נהנים