ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

יומנה של נסיכה

חלק ממה שאני מפרסמת אלו חוויות, וחלק מהפוסטים הן שום דבר מלבד הפנטזיות שבראש שלי.
לא אגיד מה זה מה.
תהנו.
לפני 5 שנים. 10 באוגוסט 2018 בשעה 12:49

זה לבלוע

לגמרי

לשאוב ולא להשאיר טיפה אחת של זרע, ללקק עד שהכל נקי וכל טיפה אצלי בגרון יורדת אל הקיבה.

שבת שלום (:

לפני 5 שנים. 29 ביולי 2018 בשעה 20:29

ישנה על מיטת יחיד

כה תמימה, אף אחד לא יכול לחשוד בכאב שלה

שבמיטה הזאת הקטנה, מיטה שקצת יותר גדולה ממיטת ילד

המזרון שעטוף בסדין ורוד עדין.

השמיכה הלבנה שעוטפת את גופי הענוג בזמן שאני ישנה

כלכך קטנה

כלכך עדינה

אף אחד לא חושד שהנסיכה הזאת היא לא נסיכה רגילה 

אלא נסיכה של כאב.

הנסיכה שלו.

 

לפני 5 שנים. 20 ביולי 2018 בשעה 20:32

שחרר אותי לחופשי

אבל אל תתן לי ללכת 

שחרר אותי אבל אחוז בי חזק

חזק עד שידי תהיה כחולה מהחוזק שבה אתה מחזיק בי

הידיים הגבריות שלך

כובלות אותי ומלטפות אותי

נותנות לי להרגיש כלכך משוחררת איתך, אבל בכל זאת אסירה.

אסירה ומשועבדת לך אדוני

אולי זה החופש?

הכניעה?

אולי כך הגורל קבע וזה החופש שאליו נועדותי, להיות שייכת לך.

בכל זאת אני מרגישה כלכך חופשייה כשאני כבולה במיטה שלך

בלי יכולת להתנגד או לעמוד מולך.

כלכך כנועה אך בכל זאת כלכך חופשייה.

שבת קודש.

 

לפני 5 שנים. 16 ביולי 2018 בשעה 20:15

אתה

האחד שלא נותן לי מנוחה

וגם כשנותן, זה רק לרגע קט, כדי שאספוג את הכאב וארגיש את כוחו נכנס לתוך נפשי העדינה בנוסף לגופי הענוג.

אתה

זה שיודע בדיוק מתי אני רוצה להפסיק ומתי אני לא יכולה יותר וברגע הזה, מכאיב חזק יותר.

כי אתה יודע שזה מה שאני צריכה וזה מה שאתה רוצה.

רומס, מכה, שובר אותי, אבל בחיים לא מפספס אף שבר ולא נרגע עד שכל החלקים במקומם מונחים ומחוברים חזרה.

וכמובן שאי אפשר להחזיר אדם שבור להיות שלם בלי סדקים קטנים בו.

אבל הסדקים האלה בי, הם הטהורים בעולם- הם אלו שמראים את זה שאני שלך.

הסדקים האלו יוצרים את הכתר של הנסיכה שבי -נסיכה של כאב אבל עדיין נסיכה.

תודה אדוני.

לפני 5 שנים. 15 ביולי 2018 בשעה 10:56

לכל איש יש שם.

שנתן לו אלוהיו

שנתנו לו אמו ואביו.

אבל את השם שלי. אני נתתי לעצמי

לפני ששיניתי את שמי תמיד אמרו לי שהשם שלי מיוחד.

כי אין אותו לאף אחת.

אבל זה די מגוחך כי במאה שערים או בצפת נותנים אותו לכל בת.

קוראים לי שיר, אבל לא מלידה.

שיר זה השם שמביע את המלחמה היום יומית שלי בגורל. 

השם שלמענו בגדתי בישות המסתורית הזאת שיושבת למעלה ובטח שונאת אותי על כך.

 

כשהחלפתי את שמי הרגשתי שנולדתי מחדש.

רכה כזאת.

ענוגה כזאת.

סוף סוף אני באמת אני.

לא כלואה יותר בשם של מישהי אחרת.

לא מתביישת לשיר יותר בקול רם גם אם הסביבה חושבת שאני מזייפת.

כי אני שיר.

זו מי שאני.

 

לפני 5 שנים. 14 ביולי 2018 בשעה 13:41

אני מטפטפת. 

הטפטוף מגיע קודם כל מהפה שלי. שלא יכול להתמודד עם העוצמה בה אתה מכניס את עצמך לתוכו.

אחר כך מגיע מהעיניים, הטפטוף המלוח שיוצא לי מהעיניים שמביעות סבל וכאב.

אתה אוהב את זה. לראות את הדמעות מורחות לי את המסקרה השחורה על כל העיניים. אני נראת מוזנחת ועדיין-

זה מושך אותך.

כי אני הכי יפה כשאני בוכה.

הכי שלך כשאני בוכה.

זה לא טפטוף מציק, זה טפטוף נעים, כמו של טל בבוקר שתופס אותך כשאתה יורד מוקדם בבוקר לריצה או לטיול עם הכלבה.

והמגע שלך בגוף שלי, גורם לכוס שלי לטפטף לאט לאט.

אחרי כל מכה - הגוף מטפטף יותר ויותר - מכל מקום, מהכוס, מהפה והעיניים.

ככל שהגוף שלי אדום יותר ככה גם הטפטוף מתגבר, רומז על הסערה שעומדת לבוא.

ואז 

לבסוף

הטפטוף כבר לא טפטוף, הוא כבר גשם אימתני שמגיע מהאיבר שלך, גשם ששוטף את גופי.

ברגע הזה אני מבינה שכל הכאב, הסבל, הכל שווה את התחושה שיש לי כשאני מקבלת את הגשם הזה, עוטף אותי וגורם לי להראות לבנה כמו מלאך - טהורה - המלאך שלך.

מזכיר לי למה אני פה, בשבילך ולמען הגשם הזה שיוצא ממך- לא משנה אם קיץ או חורף, אני נהנת מהגשם הזה.

תודה לך אדוני. 

שיהיה שבוע טוב

לפני 5 שנים. 14 ביולי 2018 בשעה 10:57

רבי שמעון בן אלעזר אומר: אל תרצה את חברך בשעת כעסו.

אבל אני רוצה לרצות אותו. כי כשהוא כועס, כשהקמט של העצבים עולה על מצחו. הוא הופך להיות המפלצת שלי.

רוצה שהוא יוציא את כעסו ויצרו עליי. רוצה כלכך להיות שק החבטות שלו.

רוצה שיתעצבן

שיוציא את זעמו על גופי הרועד מפחד.

שיכה אותי עד דמעות כי זה עושה לו טוב.

ואני הרי נועדתי בשביל לעשות לו טוב. רק לו.

ואז.

אחרי הרעידה הגדולה.

בא רגע אחד של שקט.

בו אני נסיכה שהוא מלטף את צלקותיה ומנשק את שפתיה המלוחות מהדמעות עד שהבכי מפסיק ואני מכונסת בתוכו.

זה הרגע שלמענו אני חיה.

רוצה את כעסו בדרכי להיות נסיכתו הקטנה והכאובה שלו. ורק שלו.