וואו, כמה ששמתי את עצמי במצבי סיכון למרות שידעתי לשמור על עצמי בערך
אני מצד אחד חושבת לעצמי שחד משמעית אני חנונית להטבית שהסיפורים שלה רק נשמעים מטורפים, אבל מידי פעם אני שואלת את עצמי ״איך לעזאזל אני אשכרה נשארתי בחיים״ כשאני נזכרת בפעם ההיא חבר רחוק של חברה אסף אותי למסיבה ולפני זה עצר להתארגן כדי שיהיה לו מה לעשן לפני מסיבה בסין, וזה היה אני והוא ועוד איזה ארבעה בחורים שכולם מבוגרים ממני בלפחות חמש שנים ורובם יותר
ואני הרגשתי בנוח יחסית וצחקתי איתם והרגשתי מגניבה ובטוחה בעצמי
והיום, עם כמה שהייתי מודעת לסכנות אז, בחיים לא הייתי עושה דבר כזה, וזה אפילו לא שקרו לי עוד כאלו הרבה דברים מזעזעים מאז (קרו, אבל ממש מעט והאמת שאני ממש יותר בסדר משחשבתי שאהיה בזמנו), פשוט יש לי יותר מודעות לכך שאני הייתי בת מזל שהבחורים האלו באמת היו צ׳יל ולא רצו לפגוע בי, וראו אותי כמינימום לפחות אדם שצריך לדאוג לו, גם אם לא כשווה להם
ודווקא היום אני יכולה לומר שאני הרבה יותר אוהבת את עצמי. וחד משמעית האהבה הזאת הגיעה מתוך הסאן של גיל 19, כי זה השלב בו האהבה העצמית שלי הפכה להרבה יותר אמיתית מfake it till you make it
וזהו, מידי פעם אני חושבת על זה שאני מתגעגעת לתקופה הזאת של גיל 18-20, ואני כן מתגעגעת לחוויות כיפיות שהיו לי כמו לטוס בספונטניות כי לא היו לי לימודים
אבל אני ליטרלי מסיימת בימינו את התואר שחלמתי לעשות מהילדות, לאחר הצלחה מטורפת בו, והבנה כמה שהתחום הזה יותר עמוק ומעניין אותי בכל פעם שאני קוראת מאמר כלשהו ממה שידעתי אפילו, ואני כל כך יותר למדתי לאהוב עוד יותר צדדים שלא הכרתי בעצמי, של יכולת ניסוח, ואומץ, ונינוחות, וכנות, והכרה בכך שאני כל כך אוהבת לראות יופי בעולם ושאני אהיה בעתיד מטפלת ממש ממש טובה
אני מתרגשת כרגע לחשוב את זה, שהחיים שלי עומדים להיות עוד כל כך מלאים בדברים שיעשו לי טוב ויעזרו לי לעשות טוב, ושהשגתי ממש כי אני עבדתי סופר סופר סופר קשה כל הזמן
