אני אוהבת מאוד את הדמיון שלי מאז שהייתי קטנה. אני יודעת שהוא מפותח ויפיפה ויצר סיפורים ועדיין עוזר לי כל כך בחיים ובלהבין אחרים.
מה שכן, כאשר אני מתחילה לדבר עם מישהי (זה לא קורה כרגע, אבל חשבתי על זה פשוט), אני מאוד מנסה לא להשליך את הדמיונות שלי של איך נהיה ומה אני חלמתי ופיתחתי בשנים האחרונות שאני רוצה בקשר רומנטי, אבל זה לא באמת אפשרי הרי.
אני הדוגמה הקלאסית (לא באמת, כי אני מודעת לזה ועובדת על זה) להתאהבות ברעיון של אדם. זה עצר אותי הרבה פעמים מלהתחיל או להמשיך קשרים, כי ראיתי שיש תבניות ותקשורות שלא מתאימות לי בתחילת הניסיון ליצירת קשר, ומה שקורה באותם רגעים עבורי זה משהו שאני באמת מנסה להבין איך אחרים מתמודדים איתו. אני מנסה לא להמשיך קשר מתוך ידע שמשהו בסיסי בתקשורת עם האדם האחר לא מתאים לי, כי זה לא הוגן להיות עם מישהו מתוך רצון לא להיות איתה אלא עם גרסה עתידית דמיונית שאת מדמיינת לעצמך שלה.
אז כאשר אני מדברת עם אדם, אני חושבת לעצמי על כל מה שאני הייתי רוצה שיהיה נכון בקשר העתידי שלנו, ואני מנסה להבין אם יש פוטנציאל לזה, אבל בואי נהיה רציניות, לא ככה עובדים קשרים פשוט. אנשים כן משתנים בתוך קשר, אני אשתנה בתוך קשר.
אני לא יודעת איך לתאר את זה. אני יודעת שבימינו הקונספט של אהבה מקשה על אנ-שים למצוא אהבה, ממש קראתי מחקרים על זה ולקחתי קורס בנושא, אבל יש לי משהו בתוכי שפשוט כל כך מתקשה לשחרר את הקונספט הזה שבניתי לעצמי בדמיון של אהבה. אני חושבת שזה קשור (אבל לא לחלוטין, רק חלק כנראה) לכך שזה מרגיש כאילו אם אני אוותר על התפיסה שלי של אהבה אני אוותר קצת על אמונה בקסם, בילדות שלי. הסיפורים שקראתי ואני עדיין קוראת בהם אהבה מתוארת באופן כל כך יפיפה שאני יכולה לבכות, אני רוצה את זה. אני רוצה מישהי שתהיה כל כך שלי ואני אהיה שלה, ונאהב אחת את השנייה ונכיל אחת את השנייה ונצחיק אחת את השנייה, ואני ארגיש בסדר עם הצדדים היותר קשים שיש לבדסם בתוכי שאני תוהה לגביהם לפעמים, כי גם לה יהיו אותם מהצד השני ונוכל לדבר עליהם.
מכל מקום, כל זה, ואני גם טבעונית ולהטבית ופמיניסטית ואני חושבת שאני מוצאת דגלים אדומים מהר, ויכול להיות שאלו לא דגלים אדומים עבור אנשים אחרים, ויכול להיות שאני צריכה לשנות את עצמי ולקבל מחשבות ודעות שלא מבינות מה שאני מבינה, אבל שם מגיע הרגע בו אני חושבת "טוב אז סבבה שהם לא מבינים כרגע למה לא משנה מה אני לא סומכת על גברים באמת", ושם מגיע הרגע שאני אומרת לעצמי "זה לא הוגן לצפות שהם יבינו, אם הם לעולם לא יבינו את הנושאים הללו, האם את עדיין תרצי להיות איתם?", ואני חושבת לעצמי- האם זה מה שאני מעוניינת? לא להיות מסוגלת לדבר על דברים קשורים בחיים שלי?".
אני צופה בחברות שלי במערכות יחסים בהן בן הזוג שלהן עושה בדיחות "האישה לוקחת לי את הארנק", או מחזיקים בדעות פוליטיות שונות, ואני חושבת לעצמי שהן מאוהבות, והן שמחות, ואני לא יודעת אם זו האהבה שאני יכולה לרצות. אני גם יודעת שיש זוגות של חברים-ות שלי שכן מכילים במערכת היחסים שלהם את הדברים שאני רוצה, ואני יודעת שזה אפשרי, אבל לא באמת אפשרי ברמה בה הדמיון שלי היה רוצה.
אני כותבת את הפוסט הזה וחושבת לעצמי שזה השיט שמזין את הגברים שכותבים לי "הסטנדרטים שלך גבוהים מידי, תתחילי לצאת עם גברים שהם מעל הגיל שכתבת ומתעלמים מהגבולות שאת כותבת", שזה כמובן לא נכון והם טועים, אבל אני גם יודעת שאני כן צריכה לשחרר קצת יותר את התפיסה שיש לי של אהבה, ולתת מקום לתפיסות נוספות או להרחבה של התפיסה שלי. יש לי המון מחשבות כרגע שאני חושבת שאני לא אכתוב כאן אלא אשמור לעצמי, על הסיבות השונות לדברים השונים, ותהיות שהייתי רוצה לחקור בעתיד שלי.
בינתיים אגיד שאני שמחה שהדמיון שלי יפיפה כמו שהוא, ואני שמחה שהוא עוזר לי להחזיק בקסם בחיים שלי. אני חושבת שזה מניע אהבה עצמית ואהבה לעולם, לדברים הקטנים שמרגישים טבעיים אבל לא רגילים בחיים שלי.
