אני יודעת שכדאי לחיות ברגע ושלצפות ולתכנן תכניות לא באמת מוריד את מידת הלחץ או העצב כשדבר שניסינו להכין את עצמינו אליו קורה, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב "האם נצליח האם לא נצליח" כל הזמן, כי מה נעשה, אני עם הפרעות קשב וחרדות, וזה אומר שמחשבה יכולה להיכנס וממש ממש להשתלט על כל מה שאני עושה לכמה זמן.
וגם זה מותר כמובן כן? מותר להרגיש פחד, מותר לי לרצות נורא ולפחד שלא יצליח, מותר לפחד שזה יהיה כי אני ארגיש שאני לא מתאימה לה. העניין הוא (מדברת אל עצמי באופן המדהים שאני לומדת מהפסיכולוגית שלי) שכדאי שאזכור שאלו פשוט מחשבות שלי שאומרות לי דברים כמו "וזו תהיה אשמתך שלא תעבדו וגם אם לא יהיה לך מאה אחוז טוב ויהיו דברים ממש ממש משמעותיים שיתאימו לך זה כי זו אשמתך ואת צריכה להסתדר עם מה שיש", אלו פשוט מחשבות. זה מה שהן.
הן נובעות מן הסתם מתפיסות פנימיות שלי שלמדתי על העולם וכו', אבל אלו פשוט מחשבות ולא המציאות, וכשאני חושבת אותן אני שמה לב לזה שזו מחשבה שעברה לי בראש הרגע שאמרה "זה טוב כרגע אבל את דוחה את הקץ וזה לא יעבוד". יכול להיות שזה יהיה נכון ויכול להיות שלא, אבל אני לא יודעת כרגע מה יקרה לא משנה כמה המוח שלי אומר לי שהתוצאה ידועה מראש.
אני קצת מבולבלת מזה שאני כותבת את זה כאן דווקא כי אני באמת רציתי שזה יהיה מקום פשוט לכתיבה על הבדסם שלי, אבל מה נעשה שדינמיקות של קשר רומנטי ובדסמי קשורות גם לקושי שלי עם קשרים ארוכי טווח שאינם מרחוק. כמו כן, לפחד שלי להיות "יותר מידי" במערכות יחסים, שקשור (קשור אבל לא גרם) לרצון שלי להיות הדמות שמקשיבים לה ומכבדים את כל מה שאומרת ורוצים לעשות מה שאומרת כדומית?
אז אני אכניס דבר אחרון ואגיד שאני מקבלת אופוריה קטנה מלהחזיק אותה ככה שהיא לא ממש תוכל לזוז ושהיא נותנת לי