לפני 5 שנים. 3 במרץ 2019 בשעה 22:26
האירועים להלן קרו ב-27.2.2019
התעוררתי בבוקר, כשאני לבוש בפיג'מה שהילי אמרה לי ללבוש, על הספה שלה, שם היא אמרה לי לישון. השליטה על חיי בידיה בפועל ממש. מישהי שהכרתי לראשונה לפני שבוע וחצי ונפגשנו עכשיו בפעם השנייה בסך הכל. כמה מהר אפשר לצלול? מסתבר שמהר מאוד.
היא הגדירה לי מראש שמול הילדה שלה אנחנו בדרופ רול מוחלט, לא משחקים. התנהגות רגילה לגמרי. זה נותן לי קצת אפשרות לנשום אחרי הלילה האינטנסיבי והמטורף. היא לוקחת את הילדה לגן וכשהיא תחזור קבענו שנדבר על עסקים בלואו פרוטוקול. לואו פרוטוקול – מונח חדש עבורי. הכוונה לשיחה פתוחה בגובה העיניים (מילולית, בגובה העיניים. להבדיל מהמצב הרגיל בו אני יושב על הריצפה לרגליה). בלואו פרוטוקול מותר לי לדבר בחופשיות יחסית. עדיין אני חייב להפגין נימוס וכבוד, אבל מותר לי להסתכל לה בעיניים ולומר באופן חופשי את מה שעל ליבי.
אני מתחיל היום לעבוד מאוחר והיא בחופש מהעבודה, אז יש לנו זמן הבוקר גם לעסקים וגם למשחק. באיזשהו שלב של שיחת העסקים היא שואלת אותי אם אני יודע למרוח לק. אני עונה שלא. היא מודיעה לי שאני אלמד. במצב אחר הייתי אומר שלא מעניין אותי ללמוד את זה. ודווקא בגלל זה, זה מדליק אותי במיוחד. סירוב הוא לא אופציה. לא משנה מה אני אוהב ומה הייתי מעדיף. היא רוצה שאלמד למרוח לה לק אז זה מה שאעשה. היא מוציאה לק ומראה לי איך למרוח. מדגימה לי על ציפורן אחת ואומרת לי להמשיך משם. אני מורח לה את כל האצבעות בלק ומתחיל כבר להרגיש את ההתרגשות. אני מפחד לפשל עם הלק. המוטוריקה העדינה שלי תמיד היתה גרועה. איכשהו זה עובר בשלום. אני קולט פתאום שיש משהו מאוד אינטימי בלמרוח לק לבחורה. אף פעם לא עשיתי את זה. אני אוהב את האינטימיות הזאת.
אני מרגיש שהשיחה בנושא העסקי מיצתה את עצמה, אז אני מבקש שנעבור פרוטוקול אחד גבוה יותר, כלומר שאדבר איתה מגובה הריצפה תוך מתן כבוד יתר. היא אומרת שזה לא עובד ככה, אני לא יכול לבקש לעלות ברמת הפרוטוקול, אלא רק לרדת. היא מוסיפה שאם אני רוצה לעלות ברמת הפרוטוקול, אני יכול להתחצף או לעשות משהו לא בסדר ולגרום לזה לקרות. אני מופתע שהיא מעדיפה שאתחצף במקום שאבקש זאת בצורה ישירה. אולי יש חלקים מתפיסת השליטה שלה שאני עוד לא מבין. בטוח יש כאלה.
היא שואלת אותי למה אני רוצה לעלות ברמת הפרוטוקול. אני אומר שאני רוצה עוד לחוות את העוצמה של אתמול בערב לפני שאני הולך, ולא ללכת ממנה באנרגיה ונילית. היא מבינה אותי. אומרת שהיא צריכה לחשוב רגע. בינתיים שאשטוף כלים.
כשאני שוטף כלים היא באה ושואלת אותי אם אני רוצה לעשות איתה סשן שבו נתחלף ואני אשלוט בה. אני קצת המום מההצעה. אני רוצה ואני לא רוצה. אני כן מתחבר למקום של השולט, אבל אני כל-כך נהנה מלהיות הנשלט שלה! ייראה לי מוזר בשלב כל-כך מוקדם להתחלף. אני אומר לה שאני לא רוצה. מתחרט שאמרתי את זה. מאוחר מדי. היא לא רוצה שאשלוט בה אם אני לא סגור על זה. אני לא יודע אם להתבאס או לא. היא הולכת לחדר השינה ומביאה לי זוג תחתוני בוקסר ורודים. היא נכנסת חזרה לחדר השינה ומורה לי ללבוש אותם. אני מסיר את מכנסי הפיג'מה שלה ולובש את התחתונים. הם נשיים מאוד. בכוונה מן הסתם. לגבי החולצה שאני לובש היא לא אמרה כלום ואני מתלבט האם להסיר אותה או להשאיר אותה עלי. אני מחליט להשאיר אותה עלי, ואחרי כמה רגעים אני מבין שטעיתי, כשהיא גוערת בי שהחולצה עדיין עלי. אני מסיר אותה ונכנס לחדר השינה.
הילי אומרת לי שהיה לה בוקר ארוך מדי בלואו פרוטוקול ושהיא כמעט שכחה שאני שם כדי לשרת אותה. היא אומרת לי לשבת על הברכיים בקצה המיטה ומגישה לי את כפות הרגליים שלה. אומרת לי ללקק אותן. אני ניגש לעבודה. מלקק את גב כף רגל שמאל ואחר-כך את ימין. היא עוצרת אותי ונעמדת מעלי. כשהיא מדברת אלי אני נמצא בתנוחת עובר, בישיבה על הברכיים עם הראש למטה בין הברכיים. אני מסתכל על כפות הרגליים שלה כשהיא מדברת והיא כמובן קולטת את זה, כמו שהיא קולטת הכל. היא מתעצבנת עלי שאני מציץ. לא ידעתי שאסור להסתכל על כפות הרגליים שלה. יכול להיות שזה באמת אסור מבחינתה, יכול להיות שהיא רק מחפשת על מה להעניש אותי כדי ליצור עניין. כך או כך, אני נכנס כאן לצרות.
היא מביאה את החגורה שלה. מצליפה בי כהוגן. אחת ההצלפות מגיעה עד לפיטמה שלי ואני מקווה שלא נפצעתי ממש. היא חוזרת לשכב על המיטה ואומרת לי ללקק שוב את כפות הרגליים שלה. עכשיו ברור לי שלפני רגע היא הלכה יחפה על הריצפה ושכפות הרגליים שלה לא נקיות. אבל אני רוצה להיות נשלט טוב, צייתן, כנוע וממושמע. אז אני מבליג על הלכלוך וניגש שוב לעבודה. מלקק היטב את כל חלקי כף הרגל עם הרבה ריר שיוצא לי מהפה. היא אומרת לי למצוץ את הבוהן הגדולה של רגל שמאל. אני מוצץ. עושה כמיטב יכולתי לענג. לא נראה שאני מצליח במיוחד. היא גוערת בי שאני נוגע עם השיניים, רוכנת לעברי ויורקת לי על הגב. היא שואלת אותי אם אני מבין למה היא יורקת עלי. אני מהנהן לשלילה. היא אומרת שזה כי אני עושה עבודה גרועה וזה מה שמגיע לי. האמת שבשלב הזה, אחרי שאתמול ירקה לי מספר פעמים לתוך הפה, היריקה על הגב כבר לא כל-כך מזיזה לי. אבל אני חייב לעשות עבודה טובה יותר במציצת הבהונות שלה.
אני מנסה לדמיין איך הייתי רוצה שימצצו לי את הזין ומנסה לעשות את אותו הדבר. היא אומרת לי לעבור לבהונות האחרות ואני נותן תשומת לב לכל בוהן ובוהן. היא אומרת לי ללקק בין הבהונות. אני מבצע עם המון תשומת לב והמון ריר. היא עוצרת אותי ושואלת אם אני יודע למה היא מתעסקת בטלפון תוך כדי. אני מהנהן לשלילה. היא אומרת שזה כי אין טעם להתייחס אלי, אני כלום, אני אפס. אני שומע אותה אבל הפעם היא לא משכנעת אותי. אני יודע שהיא אומרת את זה כחלק מהמשחק ושהיא לא מתכוונת לזה. אילו התכוונה לכך, לא היתה משקיעה בי כמו שהשקיעה בי עד עכשיו. מעניין איך הייתי מרגיש אילו הייתי מאמין לאמירה הזאת.
מה שכן, כשהילי רוצה להשפיל אותי היא לא מסתפקת באמירות בלבד. היא לוקחת את כף הרגל שלה, שמלאה כעת בריר שלי, ומורחת אותה על הלחי שלי ועל השיער שלי. מעולם אף אחד לא התנהג אלי בצורה שמזכירה את זה אפילו טיפה. זה תופס אותי לא מוכן. היא הצליחה כמו שהיא תמיד מצליחה. אני מרגיש את ההשפלה ויחד איתה את ההתרגשות האדירה.
היא קושרת לי את יד שמאל משורש כף היד ומהדקת חזק. שואלת אם כואב לי. אני מהנהן לשלילה. היא מהדקת יותר ומורה לי להמשיך ללקק את כף רגל ימין. אותו הנוהל: בהונות, בין הבהונות. אחר-כך היא מחזירה אותי לכף רגל שמאל ומורה לי לעלות בליקוקים לאט לאט במעלה הרגל, לאורך השוק, מאחורי הברך, במעלה הירך ובסופו של דבר לכיוון התחתונים. היא מזהירה אותי לא לגעת עם הלשון בתחתונים שלה אלא רק להתקרב אליהם ממש. אני מלקק ומלקק ותוהה איך זה שלא מתייבש לי הריר בפה. בשלב מסוים היא מסירה מעליה את התחתונים וכורכת אותם סביב הראש שלי, קצת חונקת אותי איתם. שולחת אותי ללקק את הכוס שלה. הוא רטוב מאוד, וגם הפה שלי ממשיך להפיק כמויות בלתי סבירות של ריר. היא אומרת לי ללקק לאט ובעקביות, לא מוכנה להפסקה ולו של רגע אחד. אני מרגיש ליחה מצטברת לי בגרון ואני רוצה להשתעל, אבל זה ידרוש לעצור רגע, אז אני נמנע משיעול וממשיך.
הילי מכוונת אותי ללקק אותה באיזורים שונים של הכוס שלה ובמהירויות משתנות. מדי פעם היא שולחת אותי ללקק גם את חור התחת שלה, ומשם חזרה למעלה לדגדגן. היא מושכת אותי חזק כל הזמן מהתחתונים שלה שכרוכים לי סביב הצוואר, ודורשת שאוציא את הלשון חזק החוצה ואלקק אותה חזק. היא לא מוכנה שהאף שלי ייגע בה, היא לא מוכנה שהסנטר שלי ייגע בה. רק הלשון. כל הזמן, ללא הפסקה, וחזק. מדי פעם אני מנסה להחליף, קצת נושך, קצת משנה את הזוית של הראש. היא לא מוכנה לנשיכות ולא להישענות עם הראש לתוך הכוס שלה. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה וזה דבר אחד בלבד: ליקוקים בקצב אחיד של הדגדגן שלה, ללא מגע מצד האף או הסנטר. למרות שנורא ניסיתי להימנע מכך, הליחה בגרון הכריעה אותי ועצרתי רגע כדי להשתעל. הילי שאלה אותי אם אני בסדר ואם אני נושם. היא אמרה שאם אני לא נושם אני יכול להרים את יד שמאל. "תרים את יד שמאל להראות לי שהבנת". אני מרים. ממשיכים.
אלוהים יודע כמה זמן אני כבר מלקק לה את הכוס. אלוהים והילי, שמתעסקת כל הזמן הזה בטלפון. אני מרגיש כיצד הזמן עובר ואני יודע שבקרוב אצטרך לצאת לעבודה. אני קצת חושש שהילי לא תשחרר אותי בזמן אבל אני סומך עליה שהיא יודעת מתי אני צריך ללכת, וכיוון שהיא עם הטלפון היא יכולה לעקוב אחרי השעה. אולי זאת אפילו הסיבה האמיתית שהיא עם הטלפון ביד.
בשלב מסוים הילי דורשת שאנמיך את קצב הליקוקים. "לא מגיע לך שאגמור עליך". אני מתאכזב כי אני חושב שאולי באמת לא אזכה לגרום לה לגמור. אני מנמיך את קצב הליקוקים. "שלא תחשוב שזה הולך להסתיים בקרוב" היא אומרת לי. אני תוהה כמה זמן זה עוד יכול להימשך בכלל. כמה זמן עוד יש עד שאצטרך לנסוע. כמה זמן אני כבר בין רגליה. מדהים אותי שהפה שלי מייצר ריר משל היה נס פך השמן. הלשון שלי כל-כך הרבה זמן בחוץ ולא ברור לי איך פיזיולוגית זה יכול להיות. אני חושב לעצמי שאולי בגלל שהלשון נמצאת כל הזמן בסביבה נוזלית היא לא מתייבשת.
מתוך המחשבות איבדתי ריכוז. התחלתי ללקק לאט מדי. הילי קלטה אותי והיא גוערת בי. "תמשיך! אל תאט! אל תעצור!" אני ממשיך. "טעים לך?" אני מהנהן לחיוב. באמת טעים לי. למזלי היא מגולחת, מה שמאפשר טעם נעים. באמת שהייתי יורד לה בכיף גם אם היינו וניליים ביחד. אני אוהב לרדת לנשים ואני גם עושה את זה לפרקי זמן ארוכים. אבל מה שקורה פה זה לא נורמלי. להערכתי אני בין רגליה כבר למעלה משעה רצופה, בלי הפסקה אפילו של רגע כדי לנשום, ונהרות של ריר כבר זרמו לי מהפה אל גופה של הילי. בחוץ משתוללת סופת ברקים מטורפת, ודווקא פה בפנים שנינו נרטבים מהריר שלי.
באיזשהו רגע אני מרגיש שכוחותיי אופסים, שרירי הפה והלסת כבר לא עומדים לי, אבל את הילי זה לא מעניין. אני מנסה למצוא מקור אנרגיה חדש כדי להטעין בו את הליקוקים, ומגלה שאני מצליח ללקק כל עוד אני מניע את האגן בתנועות של פימפום. האגן שלי נמצא כזכור בתוך תחתוני בוקסר ורודים נשיים, ועל המזרון. שום דבר מלהיב במיוחד לא צפוי לקרות אם אניע אותו, אבל זה כן מכניס לי אנרגיה חדשה ואני מוצא את עצמי עושה תנועות של לזיין את המזרון ומזיז את כל הגוף רק כדי להיות מסוגל להמשיך וללקק להילי את הכוס.
בשלב מסוים הילי רוצה שאכוון את עצמי רק אל הדגדגן. אני עוצם עיניים ואני מתקשה למצוא אותו לפי המגע בלבד. הילי הזהירה אותי אזהרה חמורה לא להציץ עליה אז אני לא מעז לפקוח את העיניים. היא גוערת בי שאני לא מוצא את הדגדגן. "היית עם נשים, לא? אתה אמור לדעת איפה זה". וואלה, אני תמיד יודע איפה זה. אבל לא מהזוית הלא נוחה הזאת ובטח לא בעיניים עצומות. אני פוקח את העיניים לשנייה כדי לראות אם אני בכיוון הדגדגן וקולט אותה מתעסקת בטלפון. פתאום זה נראה קצת אותנטי. אולי היא באמת מתכתבת בוואטסאפ תוך כדי? מי יודע מה היא עושה שם. מה שבטוח, את הדגדגן לא ממש מצאתי מהזוית הלא נוחה הזאת. אני ממשיך ללקק במקום שנראה לי הנכון ביותר ומקווה שפגעתי. בשלב מסוים הילי מתרצה ואומרת "הו, שלום, הנה דגדגן". היא מורה לי להגביר את קצב הליקוקים. ולהגביר יותר. ושוב יותר. אני מתחיל לחשוב שאולי היא באמת הולכת לגמור. היא גונחת בווליום עולה ובקצב מתגבר. ובשלב מסוים - כן! היא גומרת בקול גדול ובתנועות גוף דרמטיות. אני שמח וגאה. גרמתי לשולטת שלי לגמור! אין כבוד וסיפוק גבוהים מזה.
וואו. אין לי מושג כמה זמן זה היה, אבל זה היה ארוך. מאוד. הילי אומרת לי לחזור לקצה המיטה עם הראש אל בין הרגליים שלי. אני מבצע. בדרך עוד נשפך לי מהפה ריר שכבר היה בדרכו את הכוס שלה. שרירי הצוואר והעורף שלי כואבים כמו שלא כאבו מעולם. היא נותנת לי לחכות כמה רגעים בתנוחת העובר, ואז קוראת לי לצאת מהחדר. היא אומרת לי ללכת לחדר המקלחת לשטוף פנים. אני שוטף. היא אומרת לי שכל הבגדים שלי והתיק שלי ליד דלת הבית. שאתלבש ואלך, שאודיע לה כשאני מגיע ושלא אעז להחליף את התחתונים מתחתוני הבוקסר הורודים שעלי כרגע. היא אוהבת מאוד לשלוט במה שאני לובש.
אני מתלבש והולך. בלי מקלחת, בלי שיחה של אחרי, בלי ליטוף, בלי הכרה שהייתי טוב. פתאום אני מוצא את עצמי בחוץ. גשם זלעפות ואני צריך לנהוג לפחות שעה. מעבר חד מחלום חזרה למציאות. מעבר חד מדי. אני מרגיש קצת נטוש מהשליחה הנמהרת הזאת החוצה.
מניע את האוטו, מסתכל על השעה. 13:00 בדיוק. אמרתי לה בהתחלה שאצטרך ללכת ב-13:00 בדיוק. אחר-כך אמרתי שברבע לאחת אפילו. היא לא כיבדה את גבולות הזמן שלי. פעם ראשונה שאני מרגיש שהאמון המלא כל-כך שלי בה נפגע. יוצא לדרך. אני מקווה שאגיע בזמן. אני אמור להגיע בזמן. למרות הגשם. לקחתי טווח בטחון.
אני מגיע לעבודה עם זמן. מודיע לה שהגעתי. מתלבט מאוד מה לומר ואיך לומר לגבי גבולות הזמן שנחצו. כותב לה שאני ממש מודה לה על הסשן המדהים ושאני מבקש להקפיד יותר על גבולות הזמן שלי. היא מתעצבנת ואומרת שאמרתי אחת ויצאתי באחת. אני כותב לה שאמרתי רבע לאחת. ושבכל מקרה היה סשן מדהים. היא עונה לי בהודעה קצרה, "סתום תפה". אז אני סותם. עוברות עשר דקות ואני עדיין סותם. עשרים דקות ואני עדיין סותם. שעה. שעתיים. אני סותם. אני מתחיל להבין שהיא מענישה אותי ושאין לי מושג מתי היא תיצור איתי שוב קשר. האם היא בכלל תיצור איתי שוב קשר? אולי הרגזתי אותה באמת? לא, לא סביר. זה פשוט עונש, זה חלק מהמשחק. אני עדיין מפחד שהיא לא תיצור איתי עוד קשר בכלל.
במהלך הערב אני מבין שאם אני רוצה שהיא תהיה איתי בקשר אהיה חייב להתנצל. גם אם אני חושב שאני צודק. אני מעדיף להתנצל ולא לאבד אותה. קצת אחרי עשר בלילה אני כותב לה. "הילי אני מתנצל. בבקשה תסלחי לי". אחרי שלוש דקות היא מגיבה. "הכל בסדר גוזל. איך אתה מרגיש?"
היא אמרה שהכל בסדר! היא שואלת איך אני מרגיש! כבר חזר לי החיוך לפנים.
"המון דברים. גם טוב וגם רע".
"תתחיל בטוב"
"אני סופר נרגש שמאוויים כל כך עמוקים שלי מקבלים ביטוי ממשי סוף סוף. ואני כל כך שמח שאת מכל האנשים השולטת שלי. אני מרגיש שאני יכול לבטוח בך בעיניים עצומות. מילולית. שמתי לב שאני מרגיש אפילו קצת הערצה כלפייך. את מאוד מרשימה אותי. בכל המישורים. כולם."
"יופי גוזל"
"שאעבור לתחושות הקשות?"
"בבקשה"
הרגשתי היום קצת שנזרקתי מהבית בחופזה, בלי אפשרות לנשום רגע אחרי הסשן, בלי להתקלח, בלי לקבל מילה טובה, ליטוף, עידוד שהייתי טוב ושהיית מרוצה ממני. היה לי קשה לצאת לנהיגה בגשם מיד אחרי הסשן. בעיקר כי הסשן היה מאוד קשה. כשלעצמו הקושי מבורך מבחינתי. אבל המעבר לחיים בחוץ היה חד וקשוח.
"לא להתבכיין. מה אתה מרגיש עכשיו?"
"עכשיו כשאנחנו מתקשרים אז אני מרגיש שוב את תשומת הלב שלך, אז הכל כבר השתנה"
"יופי. פעם הבאה תהיה מאוד ברור עם השעות של הלו"ז שלך. אחרת תשלם על זה. כמו שראית, עונשים מגיעים בכל מיני צבעים. אני אהיה אכזרית."
אני מאמין לך הילי, את תהיי אכזרית. לא יכולתי לבקש משהו טוב יותר מהאכזריות שלך.