שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

Fall of the Brave

Nothing but the truth
לפני 13 שעות. שישי, 22 בנובמבר 2019, בשעה 13:46

עברתי לדירה הזו לפני קצת יותר משנתיים. בתור סטודנטית שנמצאת בבית בממוצע 8 שעות ביום, אני יכולה לומר בביטחון כמעט מלא שפגשתי אולי 3 מתוך 12 הדיירים בבניין. ייתכן ויש יותר.

יש בזה משהו דיי מרתק. אני חולקת בניין בו יש 12 דירות ואין שום תקשורת בין הדיירים. אף אחד לא מכיר את השני כמעט ומעבר לניחוח בישולים בחדר המדרגות אני לא יודעת עליהם דבר. 

ככה זה היה עד לפני שבוע. לפני שבוע בדיוק פגשתי את השכנים שמעבר לקיר בפעם הראשונה עם משפט הפתיחה המדהים הבא:

"היי, אני השכנה מהדירה לידכם. יש לי זעזוע מוח קל ואמרו לי שאני צריכה שמישהו ישגיח עלי בשעתיים הקרובות. זה בסדר מצידכם לבדוק שאני לא מפרכסת על הרצפה בכמה שעות הקרובות?"

כנראה שהשארתי רושם טוב כי היום הם פנו אלי והתנצלו על זה שהם משפצים ולכן יהיה רעש במהלך הבקרים הקרובים. 

ניצלתי את ההזדמנות להתנצל על הרעש שאני עושה מידי פעם. 

הרגשתי שזה נחוץ. בכל זאת, אנחנו חולקים קיר של חדר שינה. 

לפני יומיים. רביעי, 20 בנובמבר 2019, בשעה 23:46

יש ימים בהם יום שלם יכול להמתח לו מבלי שאוציא ולא הגה אחד. 

לעומת זאת, יש ימים שאני מרגישה שניצלתי בהם את הקול שלי בצורה הטובה ביותר. שכל מה שנאמר וכל גלי הקול והתדרים שהעברתי נקלטו ביעדם והעבירו את המסר הראוי והנכון.

כל מסר שעבר את המסננת היה בעל מטרה ותרם למצב הנוכחי.

יום שכזה נע בין נתינת מילה טובה למתלמדת בעבודה, להצעה של כוס קפה לבחורה עייפה במסדרון, לבדיחה מטופשת ביציאה מהמעלית וברכת לילה טוב לאדם אהוב.

הוא כולל בתוכו שיחה עמוקה על תופעות עולמיות, על מאמרים שאתגרו אותך, על חברים וחברות וצחוק מתגלגל בגלל מבט ממושך ביני לבין שותפה לעבודה אחרי משמרת של 12 שעות כאשר העייפות כבר בשיא ואפילו הקפה כבר לא מצליח להחזיק את העיניים פתוחות.

זה יום שמתחיל בברכת בוקר טוב שחוזרת על עצמה שוב ושוב עם חיוך כנה לחלוטין, ממשיך לתוך דיון על עבודה שמכניסה בך אנרגיה ונגמר בקולי קולות בשיחה מותשת אבל כל כך נחוצה בפאב השכונתי. שיחה שהתחילה כפרטית אך קולות נוספים באו והצטרפו והשתלבו לתוכה. יש בה צחוק ויש בה רצינות ומעט ציניות חריפה שמכסה על חיבה עצומה.

יום שנגמר עם גרון צרוד ומותש מצד אחד ומצד שני הראש שקט כי הוא יודע שהקול לא העביר סתם מילים. הוא העביר מסר. מסר של חיבה ואכפתיות ואמביציה ורוח שטות.

הקול עשה את עבודתו היום. 

לפני 5 ימים. ראשון, 17 בנובמבר 2019, בשעה 21:11

עוד ערב של שקיעה וגלישה במורד תלול של בוץ שמכסה ועוטף את הכל והגוף שוקע לתוכו. הרטיבות והקור והרפש חודרים לכל פינה כמו טחב נדבקים למשטח של נפש רדודה וקרועה ועייפה שכבר ידעה ימים יפים אבל עכשיו היא פשוט מונחת גוססת מתהפכת מרחפת באפלה אין סופית של זעם ושל הרס וכאוס בכל פינה שמבתר את העור שהיה פעם חלק ועכשיו הוא מכוסה שכבות של צלקות שכבר הגלידו. מבט בוהה קדימה בשלווה בנחת אישונים פעורים כמו תחתית הבור האפל שכאילו אין לו סוף והוא נמשך כמו זעקה שבוקעת מגרון יבש שלא ידע מים כבר שעות והוא צורב במאמץ אין סופי להלחם בטבע ובמה שזה אומר להיות אדם פשוט שבסך הכל רוצה להיות.

ציפורניים ננעצות בבשר קפוא שעטוף בשכבות של בדים שלא עושים מאומה פרט ללהסתיר את הנזק שנגרם והצטבר עקב הזנחה ממושכת שיצרה מפלצת שמנסה בכוח להתפרץ מתוך חזה שמתכווץ ומתרחב במאמץ לנשום עוד נשימה אחת אולי היא האחרונה והיא תביא קצת שקט לאוזניים שמצלצלות כבר שבוע כי בסך הכל רציתי רעש שייגבר על הסופה והקולות שלוחשים בתוך הראש ומכניסים רעיונות בגוון אדום עמוק שלא הולם אותי בכלל. 

דממה כמו שאגה והחברה שלי עצמי אנוכי בגפי לא עושה לי עצמי דבר פרט לרחמים עצמיים שמלטפים בעדינות את השריטות שנותרו על כתפיים רועדות שניסיתי לחבק ויצרתי נזק בלי כוונה כי רק רציתי לסלוח לעצמי כי אני בסך הכל אני. אני.

הראש כבד והוא רק רוצה לשקוע לתוך חזה של אדם שבסך הכל רוצה בטובתי בחברתי ביצירת מרגוע לא באמצעות מילים או חבטות או משימות והתרפסות אלא פשוט בנוכחות בזוג ידיים עדינות שמחדירות חום לנפש שקפאה והלכה לאיבוד בחשכה שכבר שנים דולק בה אור שהתחזק והתעצם אך לעיתים גם נחלש ומהבהב וכל שניה נמתחת כמו נצח כמו מיצמוץ שמסרב לעצור בשטף של דמעות שמעכירות על יום שבסך הכל אין בו רע כי אם רק טוב. 

לפני שבוע. רביעי, 13 בנובמבר 2019, בשעה 11:20

יש ימים בעבודה ובלימודים שאני מייחלת שיתאפשר לפתור סיכסוכים או ויכוחים כמו ברברים. סטירה אחת או התכתשות על הדשא. אגרוף לבטן ואף מדמם.

אבל לא, כיום אנחנו מתורבתים יותר, או לפחות משתדלים להעמיד פנים שאנחנו כאלו. מילים יפות מקשטות שפתיים עם חיוך מאולץ.

מבט רציני ושטף מילים נוזף כהפגנת דומיננטיות ושליטה במצב הנתון.

אבל כשאני חושבת על זה, המילים האלה גרועות פי כמה וכמה מכתמים כחולים. 

מעדיפה שיכסחו אותי במכות. 

לפני שבוע. שבת, 9 בנובמבר 2019, בשעה 21:46

זה מתחיל בהתכווצות קלה. שרירים מתהדקים ומשתחררים. גורמים לגוף לנוע בחוסר נוחות במקום, לרגליים להתהדק ולנשימה להאיץ מעט.

המבט בוהה אל מחוץ לחלון אל הנוף המשתנה אבל לא רואה בו פרט לאיור מטושטש הנע במהירות. 

העור מתחיל להיות רגיש. כל מגע מזערי מעורר צמרמורת. השיער סומר והלחיים מסמיקות מעט. תחושת הבגדים על הגוף היא כמו עינוי מתמשך.

מול העיניים רצות תמונות של פנטזיות שכבר מזמן הפכו חדות ומדויקות בתוך הראש. למשך שארית הנסיעה יש תחושת דריכות. ריכוז מעל הרצוי. האצבעות מעקצצות כמו חושקות לגעת, אך נותרות מהודקות סביב הטלפון הנייד באחיזה מהודקת. 

המוזיקה צורחת באוזניים ומבעד לה צלילי אנחות וגניחות שנחקקו בזיכרון. החום עולה מפנים ומתפשט לכל הגוף. הצורך דוחק בגרון. 

אני צריכה. 

זקוקה. 

משתוקקת. 

לפני שבועיים. שבת, 2 בנובמבר 2019, בשעה 16:56

כולנו אספנים בצורה כזו או אחרת. מי מאיתנו לא אוסף דבר או שניים.

זה משהו טבעי לחלוטין.

אני מאמינה שרובנו אוספים פריטים עקב סנטימנטים. מתנות שקיבלנו, פריטים שקנינו, חפצים שמצאנו. אוספים את כל הזכרונות בין קירות ביתנו ונהנים מהנוכחות שלהם. 

מידי פעם פותחים את הארון וטובעים בזיכרונות. 

או לחלופין אנחנו אוספים עקב תחושת אשם. מה יקרה אם אזרוק, אשליך, אוציא את הדברים מהישג יד. מה יקרה אם אצטרך אותם שוב? זה חדש. חבל לזרוק. 

 

גם כאן בכלוב אנחנו אספנים. אספני גופות. 

כל גוף שאספנו הוא חוויה. בין אם חוויה מנטאלית או פיזית. ישבנים אדומים, עיניים דומעות, אנחות וגניחות. חוויות טראומטיות, סיפורי אונס, עצות ובקשות לעזרה. שיחות מעמיקות לתוך הלילה. 

דמויות ועלילות נאספות במאגר האינסופי. 

לעיתים מדובר בצורה מוחשית של ריבוי פרטנרים ולעיתים בראש בלבד כאשר גם פרידה מתווספת כסגירת מעגל לפריט שנאגר במחסן.

מעטים הם אלו שאינם אוספים דבר.

 

יצורים גרגרניים שכמותנו. 

לפני 4 שבועות. שישי, 25 באוקטובר 2019, בשעה 02:07

איך שנכנסתי לזאפה הרגשתי כאילו חזרתי 10 שנים לאחור. הבמה כבר מוכנה, האור מעומעם. ההבדל היחיד היה חיסרון עשן הסיגריות שבעבר מילא את חלל האוויר.

ממש כמו פעם, התיישבתי על הרצפה והמתנתי לתחילת ההופעה. סקירה זריזה של הקהל ונראה כאילו כלום לא השתנה. צעירים בחולצות של להקות רוק, מבוגרים אוחזים כוס בירה, סטודנטים בקבוצות נשענים על המעקה. רחש וצחוק עם אווירה של התרגשות.

נעמדתי עם הפנים לבמה כאשר כיבו את האורות. תחושת ציפייה הציפה אותי. אדרנלין. הנה זה בא. 

צליל ראשון ואפשר לסגור עיניים. רטט שעובר במורד הגב ועור ברווז שמכסה את הזרועות. אורות מהבהבים מבעד לעפעפיים. גיטרה חשמלית חותכת את האוויר, תופים מרעידים את הרצפה והבס קובע את מקצב הנשימה. 

הידיים עולות לאוויר, שיער פרוע ועם כל מילה שאני שרה איתם, אני נשאבת לתוך המוזיקה ומאבדת את עצמי.

בלי ששמתי לב בכלל עברה שעה. גם ההדרן נגמר. אין ברירה אלא לפקוח עיניים ובדממה מרחששת לצאת מהאולם. 

הייתי מוכנה להמשיך ככה עוד כמה שעות טובות.

לפני חודש. חמישי, 26 בספטמבר 2019, בשעה 18:53

בכל הנוגע לתקשורת אני נוטה להיות אדם של כתיבה. 

כאשר אני כותבת המילים לרוב פורצות ממני בזרם קולח שממלא דפים על גבי דפים. המסר עובר לרוב בצורה ישירה ומלאה ברגש והתחושה הרלוונטית. 

לעומת זאת כאשר אני מדברת אני נזהרת. דברים לא יוצאים בקלות. אני בוחרת את המילים בקפידה ומחשבת שוב ושוב האם מדובר בדבר שעדיף לא לומר כלל. 

בגלל זה, ישנן סיטואציות בהן אני מעדיפה לפנות למגע. שפת גוף מעבירה את המסר הרבה יותר טוב מהמסננת שעל הפה שלי.

ליטוף, חיבוק, דחיפה. כל סוג מגע מעביר מסר אחר. 

אל תזוז, כל הכבוד, תודה. כל כך הרבה מילים שלא מצליחות לחצות את סף השפתיים מועברות באמצעות עור הנוגע בעור. יד אל גב או מותן אל ירך. אצבעות בשיער או מרפרפות על חזה. 

שפה שלמה שמעבירה בדיוק את המסר הנכון כאשר אני מרגישה אילמת. 

לפני חודשיים. שני, 23 בספטמבר 2019, בשעה 02:57

יצא לי להרהר לאחרונה בהבדל בין צורך לזכות. הכוונה היא לא להגדרה של האקדמיה ללשון כפי שנקבעה בשנת 63 ונוסחה מחדש עבור מילון ספיר. הכוונה היא לתפיסה שלנו כאנשים את האלמנטים בחיינו וההבחנה בין אלמנט שמהווה זכות ואלמנט שמהווה צורך.

ניקח לדוגמה את הצורך/זכות - ביטחון. יש לנו צורך בביטחון כדי לתפקד בחיי היום יום הפשוטים שלנו ללא חשש. מצד שני, כאזרחים יש לנו את הזכות להיות בטוחים בארצנו. זכות או צורך? זכות וצורך?

אך לא לשם הדיון בביטחון המדינה התכנסנו כאן. פוליטיקה זה לא התחום החזק שלי.

הנושא שהעסיק אותי לאחרונה הוא הזכות לומר לא. לסרב. לדחות. להרחיק. לוותר. הגדרות נוספות במילון ספיר.

כמה פעמים יצא לכם לאחרונה לסרב למשהו? למישהו? 

כוונתי היא לבוא למול בן אדם (או בטקסט) ולומר לו - לא. 

לאחרונה יצא לי להתקל בסיטואציות כאלו מספר פעמים. אולי מעט יותר מידי. 

סיום קשר עמוק עם חבר ותיק למשל. כאשר נפל לי האסימון כי אין התאמה בין התחושה שלי לשלו עלה הצורך לומר - לא. 

קבלת הודעה - מעוניינת במשרת שיסיע וינקה וידאג לעסות את כפות רגלייך? לא. תודה על ההצעה. אבל אני מסתדרת נפלא לבדי. (ורגישה להחריד לדגדוגים בכפות הרגליים).

מחשבה דכאונית של בוקר שבת - אני אשאר במיטה כי אין טעם לצאת - לא. 

אז על מה אני מקשקשת בעצם ב3 בבוקר?

לפעמים קשה נורא להבחין האם מדובר בזכות או צורך. הקשרים יוצרים משמעות שנובעת מקונטקסט, תפיסת עולם, דרך מחשבה וצורת ביטוי. 

סירוב יכול לנבוע מצורך בסיסי - אני חושש מסיטואציה כזו או אחרת, איני מעוניין באלמנט הזה.

מצד שני הוא יכול לנבוע מזכות - זכותי לסרב לשמור בחיי את מי שאינו מיטיב עימי. (כי אני כבר לא בקיבוץ ולא אכפת לי מה דפנה תגיד עלי בחדר אוכל)

בטח ובטח באקדמיה כאשר אדם טוען טענה. במידה ובמדובר בעובדה שגויה לחלוטין הרי שמומלץ ויש צורך לומר לו - לא. זו טעות. עם זאת במידה ומדובר בדעה ישנה הזכות לומר - לא. אני לא מסכימה עם כך. 

הסיבה שהעלתי את מחשבותי המעורפלות באמצע הלילה כפוסט היא פשוט כדי לסכם משהו עבור עצמי בעקבות דיון עם כמה וכמה אנשים מהפלטפורמה המקסימה הזו (באקדמיה נהוג להתחנף למי שקורא ומפרסם את המאמר שלך).

מותר לומר לא. אפילו כדאי. לא תמיד עולה הצורך. אך כאשר כן עולה ומגיעה השעה - אימרו לא בישירות. אל תלכו סחור סחור. 

זכות כל אחד ואחד להגיד לא. 

 

ואם אתם כמוני ולא נעים לכם, אפשר גם להוסיף תודה. 

 

לא, תודה. 

 

לפני חודשיים. שישי, 13 בספטמבר 2019, בשעה 02:01

עוד סיוט. חשבתי שהם ייגמרו אותם סיוטים. הזיכרונות על מגע מחוספס וריח של ספרי גוף אקס. 

אבל מסתבר שאין לזה סוף. זה ממשיך לרדוף אותך.

מעיר אותך בפאניקה באמצע הלילה.

לוקח לך את הנשימה.

מה התגובה הראשונה שלכם לסיוט? של רובנו היא לקום לרגע, לומר לעצמנו שזה רק סיוט, לשתות כוס מים ולחזור למיטה לישון. 

איכשהו אני מוצאת שהאינסטינקט הראשון שלי הוא לברוח. לצאת משם. כמה שיותר מהר. 

נעליים בלי גרביים, גופיה בלי חזיה והחוצה. 

הליכה זריזה הרחק מהמקור. 

אז אני מוצאת את עצמי הלילה פה על סלע בתצפית. אלכוהול עדיין מעורבב בדם מהיציאה שחזרתי ממנה. שיער עדיין לח ממקלחת זריזה.

עובדת על ללמוד מחדש איך נושמים.