בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Fall of the Brave

Nothing but the truth
לפני 4 ימים. 23 במאי 2020, 22:34

בחדר מוקף אדמה ערומה, על מדפים לבנים של כוננית חדשה, נחים להם בנחת ובסדר מופתי מאות תקליטים.

עטיפות מרובעות מבריסטול מבריק שדהה ונשחק משנים שחלפו, השחור המבריק שבפנים נשמר באופן כמעט מושלם והחריצים הדקיקים יוצרים גלי אור וצל מהשתקפות אור המנורה.

באצבעות עדינות, חוששות פן לפגוע, מדפדפות בין התמונות הבלויות, חרוטות לנצח על פני העטיפה שפעם צבעיה הבליטו עצמות לחיים, שיער מקורזל, ציורי גרפיטי ואילוסטרציות פרי יד אמן. 

נבחר אחד ונשלף מן המדף, תוכן העטיפה נמשך בעדינות אל מחוץ לעטיפת הניילון הדקיקה וכך מונח התקליט על הבימה המסתובבת שבמגע מחט תפיץ צליל אל חלל החדר מתוך רמקולים מודרניים.

יש משהו כמעט מרגיע בצליל שלפני המוזיקה עצמה. חספוס המחט על חריצי התקליט, רחשים קטנים. מרגילים את האוזן ומכינים אותה לקראת התו הראשון שבא.

התקליט מסתובב ומסתובב. רצועה באה וחולפת. אין דילוגים וגם לא חזרות. ספירלה מקצה לקצה. עד שהמחט עולה וחוזרת למקומה.

 

 

 

 

ולפעמים המחט נתקעת וזה מעלה חיוך מריר על השפתיים. אותו הצליל. שוב. ושוב. ושוב. 

לפני שבועיים. 11 במאי 2020, 19:36

הערה: מהתגובות לפוסט הבנתי כי יש שתי דרכים לתפוס את הכתוב בפוסט, כאשר הדרך הקלה בכלוב היא של פנטזיית אונס. חשוב לי לציין כי לא בהכרח מדובר בצד הזה. עבור חלקנו מדובר בסיוט. 

 

בוא נעשה סשן כמו מתוך סרט.

אני אשחק את התיירת. חדשה לארץ ולעיר. משוטטת עם מפה צמודה ומילון כיס.

אתה תהיה המקומי שמכיר כל פינה ויודע על כל מקומות הבילוי.

אנחנו נפגש בצומת דרכים במקום ציבורי. 

אתה תתלהב מהבחורה האבודה ואני אשמח להכוונה.

תציע לקחת אותי למקומות חדשים. ואני לא אבין את משמעות מילותייך אבל אלך בעקבותייך אבודה.

תיקח אותי לפאב של החבר, לדוכן המקומי, תציג אותי לראווה.

אני אראה מבולבלת. לא מבינה. מי ומה. איך ולמה.

תציע לי לשתות מהמגוון שעל הבר. תטעמי. תנסי.

איך אפשר לסרב כשמארח מציע.

תיקח אותי אליך לראות את הנוף העירוני.

נצא למרפסת. אצלם תמונה.

תמשוך אותי אליך. אני אביט אל עינייך בתהייה.

תצמיד אותי אליך. אני אדחוף אותך. מבולבלת.

תנשק. תדחוף את הלשון שלך לגרון שלי.

אני המבולבלת אזעק. אדחוף אותך לאחור. אנסה בבליל מילים זרות להסביר שאני לא רוצה.

תדחף אותי על הקיר. תאחז בי שם. תצמד אלי בכוח. אני אבכה. דמעות וזעקות של היסטריה.

תדחף את הידיים שלך, אצבעות מחוספסות מתחת לבד שייקרע מההתנגדות שלי למגע.

תסיר ממני את השכבות שמכסות גוף נאבק. תתעלם מקול שמתחנן במבטא לא ברור שתפסיק.

תגנח בעוד אני זועקת לא. תיגע ותמצוץ בשר רטוב מתערובת מלוחה.

תספוג את הצרחות לתוך פה עם לשון רטובה ומרירה.

תלחש מילים מקומיות באוזני בעוד אני אבכה מילים זרות לאוזנייך.

תגנח כן בעודי לוחשת לא.

כשנסיים תחזיר אותי אל הצומת היכן שאספת אותי. המקום בו אבדתי.

מכוסה בריח מקומי.

לפני 3 שבועות. 3 במאי 2020, 23:48

השהייה הממושכת בבית הובילה אותי להכרות מטרידה עם הבניין, דייריו והגינה, דבר שהוביל למספר מסקנות והארות בתחומים שונים.

לפני הסגר הייתי מבלה בממוצע 8 שעות ביום בדירה כולל שעות שינה, כאשר שעת חזרתי הביתה הייתה לרוב אחרי שרוב דיירי הבניין כבר מסוגרים בדירותיהם.

לעיתים רחוקות יצא לי לחלוף על פניו של דייר כזה או אחר ולהניד בראשי לשלום או להחזיק את דלת הכניסה פתוחה.

עם זאת, דבר ששמתי לב אליו הייתה כי הדיירים בקומה מעלי מתחלפים במהירות לא סבירה.

לא פעם שהייתי רואה אדם חדש יורד במדרגות מהקומה העליונה.

לא פעם תהיתי מה פשר החלופה המהירה. או שאולי בכלל מדובר באורחים?

 

דבר הוביל לדבר ובתקופה האחרונה גיליתי כי פשר החלופה היא קיומה של דירה המושכרת לפי שעה בקומה מעלי.

מודה שהופתעתי מהתגלית בהתחלה. מי ירצה לבוא לדירה בבניין בו המעקה ספק מעקה, המסדרון ספק נקי והגינה בלתי נראת עקב הזנחה ממושכת.

עם זאת, במחשבה שנייה הרי שזה המקום המושלם לפגישה עבור זוגות דיסקרטיים כאלו ואחרים.

בניין שאינו מעורר חשד כלל עם דיירים שאינם מתקשרים זה עם זו.

המצב האולטימטיבי הלא כן?

 

מה שכן, התגלית גררה מצידי תגובה לא רצונית של בהייה ותהייה.

כל פעם שחולפים על פניי הדיירים החדשים של הדירה מלמעלה אני בוחנת אותם.

תוהה לעצמי מי הם, מדוע הם כאן, מה הסיפור שלהם...

אולי הם הכירו בכלוב? אולי במשרד? אולי הוא בכלל חבר של חבר של בעלה?

 

אני תמיד מחייכת ומברכת אותם לשלום,

כי בכל זאת, הם משלמים שכר דירה אז הרי שהם מעין דייר לפי שעה.

 

 

לפני חודש. 6 באפר׳ 2020, 15:59

אם אני אצרח עכשיו בכל הכוח בדירה שלי, 

 

מישהו יבוא לבדוק שהכל בסדר? 

לפני חודשיים. 5 במרץ 2020, 14:46

מי כאן לא הפיל בעבר חפץ שביר כזה או אחר מלמעלה.

בין אם היה מדובר בטעות או בכוונה תחילה, אתם זוכרים את התחושה שהייתה לכם באותו הרגע?

עלה בכם סיפוק מההתנפצות והרסיסים שעפו לכל עבר? או שמא הייתה לכם תחושת אשמה? אולי חרדה קלה כי המסך עלול להשבר?

 

עכשיו השאלה הבאה היא, האם יצא לכם פעם לשבור אדם?

להעלות אותו מעלה מעלה ואז לשמוט אותו.

בין אם מדובר בטעות או בכוונה תחילה, אתם זוכרים את התחושה שהייתה לכם באותו הרגע?

עלה בכם סיפוק מתחושת הניצחון והכיבוש של אדם שנתלה בכם? זה נגע לכם באגו?

הרגשתם חרטה? אולי כרסם בכם הספק? כי הרי אדם אינו מוגדר כחפץ שביר.

האם ירדתם לברכיים ואספתם את השברים לאחר מכן? 

או שהסתכלתם עליהם באגביות והמשכתם הלאה? הרי זה שבור. מה ששבור זורקים. זה לא שמיש יותר.

לפני חודשיים. 3 במרץ 2020, 23:14

片思い kataomoi

שואלים אותי מידי פעם על הכינוי שבחרתי לעצמי בפלטפורמה.

התשובה היא שזה מונח מיפנית. השפה שהשקעתי בה שנים של למידה והתעמקות ומחקר. על סף האובססיה.

והמונח משמעותו אהבה חד צדדית. אבל זה לא מדויק. זה מעבר. מחשבה חד צדדית. רגש חד כיווני. מעבר למשמעות הסמנטית יש פה את התחושה. את הרצון. נואשות וכמיהה. 

תרבות הפופ הפשיטה את המונח והותירה למונח את המשמעות הסמנטית הישירה. עם זאת, היופי בסימניות היא שהן מחזיקות במשמעות שמעבר למילה הכתובה. 

יש להן רגשות הקשורים בהן. אווירה שעוטפת אותן. 

הסימניות הן חלקים בפאזל העצום של השפה. הקונוטציה יכולה להשתנות על בסיס החלפת הסימניה באחרת. 

בחרתי בכינוי הזה מהסיבה הפשוטה שרוב מערכות היחסים האנושיות שבחיי מבוססות על חד צדדיות. 

אם צד אחד אינו יוצר קשר, הרי שכאן תם הקשר. 

אם צד אחד דואג וטורח, אין זה בהכרח מוחזר מהצד השני. 

הורגלתי במערכות שכאלו. לכן, כאשר קשר חשוב לי, אני משקיעה בו. אני מעניקה לו מעל ומעבר. אני מקריבה שעות שינה ונסיעות. אני מקשיבה ומנסה לתת עצה. 

אבל לפעמים גם אני מתעייפת. 

נואשת ומובסת אני שואלת את עצמי לאן חד הצדדיות תוביל אותי? 

האם זה שווה את המאמץ? 

איפה אני נמצאת בסדר העדיפויות של הצד השני כאשר עבורי הקשרים הללו, המעטים שאני מקפידה לשמר ולטפח, האנשים הבודדים שאני מאפשרת להם להכנס לחיי, הם לרוב בראש הרשימה.

 

אני כל כך עייפה. נלחמת בקירות בשר ודם. 

לפני 3 חודשים. 19 בפבר׳ 2020, 21:42

איני זקוקה להצלה. גופי אינו זקוק לחום. כאשר השמש שוקעת והחושך עוטף, אין אני חוששת ממפלצות תחת מיטתי.

האדמה יציבה תחת רגלי שפוסעות הלאה אל יעד לא נודע. האוויר ממלא את ריאותי שמחדירות חמצן אל דמי ומקיימות את גופי הפיזי הקיים כאן ועכשיו.

מים נלגמים מבקבוק פלסטיק שמרווה את צימאוני ומזלג פשוט מביא מזון לפי בכדי לספק את האנרגיה הנחוצה לתפקוד שוטף של גוש בשר ודם.

פרמידת הצרכים שלי יציבה כמעט לחלוטין.

עם זאת, לעיתים העיניים רעבות לחיוך ומבט שמחזיר חום. הראש משתוקק לשקט של רוגע וסיפוק. המוח מורעב לשיח ודעה. לחידודי לשון ובדיחות גרועות.

העור קורא לעור אחר שרק יכיר בו. למגע שפתיים רך שיש בהן חיבה ואכפתיות. הקול רודף אחר אוזן שתקשיב למזמור של לב שמנסה לגעת בגומחות החשוכות של נפש שכנה.

ההצלה היחידה לה אני זקוקה היא מעצמי.

מהנפילות הארוכות אל התהום האינסופי של התהייה.

מהבדידות החונקת כאשר במציאות אני מוקפת.

מהמחשבות העוקצניות שחורטות עם ציפורניים בעור. 

 

רק צליל הגשם משמש לי לחברה, 

מסווה ברעשו את הצלילים המעיקים של הכרה צורמת.

לפני 3 חודשים. 1 בפבר׳ 2020, 19:01

פוסט בו אני מדברת עם עצמי על עצמי. 

בסך הכל אני בן אדם טוב לפי דעתי. כן, יש לי נפילות פה ושם. אבל בתמונה הגדולה אני לא רעה.

לא זכיתי ביכולות הקוגנטיביות הגבוהות ביותר אבל הנוירונים שלי עושים את עבודתם בהצלחה גם אם לוקח להם מעט יותר זמן. 

זכיתי בהיגיון בריא. בהבנה והכלה של פרטים. 

יש לי זיכרון פנומנלי לרגעים שחשובים לי. או לא חשובים לי. אני זוכרת מה אכלנו, מתי ואיזו חולצה לבשת ביום ההוא. על מה דיברנו, לאן פנינו ואיך נראתה המלצרית. אני זוכרת איזה שיר התנגן ברקע.

אני לא זוכרת שמות ופרצופים באופן מיידי - אבל אני ממש מנסה.

יש לי סטייל מגניב רצח גם אם יש שיראו בו מוזר. הדירה שלי סגולה, הוילונות בטורקיז והספה בכלל בצהוב. אני אמנם לובשת שחור לרוב אבל הראש שלי מלא צבע. 

יש לי בית והוא מקום נפלא, חם ונוח. 

אני יודעת לקרוא ואני מעריכה את העובדה הזו. 

אני לא מתביישת להשתמש בשפה זרה גם אם הדקדוק שלי משובש.

יש לי קול יפה. 

למדתי להביע הערכה כלפי האנשים הקרובים אלי. גם אם אין בהכרח צורך. הם יודעים שהם חשובים לי. אני מוודאה את זה. 

אני אף פעם לא אחשוב שמשהו בהכרח מגיע לי. אני ארוויח אותו. כשאקבל אותו, אני אשמור עליו מכל משמר. 

אני יודעת לשחרר אם צריך. להתרחק אם זה מרגיש רצוי. לשתוק אם זה מסייע. 

אני יודעת להגיד "אני לא יודעת". אני יודעת לשאול שאלות. אני יודעת לקחת אחריות. אני יודעת להתנצל. 

אין לי גוף יפה במיוחד, אבל הפנים שלי חמודות והתלתלים שלי תמיד רכים.

אני יודעת לדבר ולהביע דעה. מצד שני, אני יודעת להקשיב. 

אני מוצאת המון סיפוק בדברים פשוטים. לסייע לחילזון לחצות את המדרכה, ללטף את החתולה בכניסה לפקולטה לחייך בגלל הבחור ששר בזמן שהוא שומע מוזיקה עם אוזניות באוטובוס. 

יש לי המון מזל. מהרבה מאוד בחינות. 

 

 

נשימה עמוקה. אני בסדר. אני בסדר גמור.

לפני 4 חודשים. 20 בינו׳ 2020, 16:34

בא לי להכנס לרכב ולנסוע, 

בלי יעד, 

בלי מטרה החלטית, 

בא לי לשים מוזיקה בפול ווליום, 

שירים שאני מכירה בעל פה,

לשיר בקולי קולות, 

להקדיש שיר לרכב שעקף אותי מימין, 

לעשות דואט, 

לנסות להגיע לטון הכי גבוה, 

לזייף כשאני מנסה לשיר נמוך, 

להמציא מילים כשאני שוכחת מה הייתה השורה,

לנסות לעמוד בקצב של הראפ, 

להתחיל את הבית לפני הזמן, 

להצליח לגרור את התו האחרון הרבה אחרי שהשיר כבר נגמר, 

לשיר עד שייגמר לי האוויר ולא יצא יותר קול.

לפני 4 חודשים. 14 בינו׳ 2020, 22:31

העיניים מציירות קו בין נקודה לנקודה,

קו דמיוני שנמשך ונמשך,

מצייר בדרכו צורות הנחשפות בידי הדמיון,

לוקח את הפגמים לתוכו ויוצר אומנות,

צלקת קטנה יוצרת את הכנף,

נקודת חן מושכת את הקו ימינה ליצור את הגבעה,

הדמיון מתפרע ויוצר דמויות וסיפורים עם משיכת מכחול דמיונית שמחברת נקודות על העור,

הצלקת הארוכה היא החרב,

הסימן ההוא מסמל עם הסלע בראש הגבעה,

כך לפעמים אני יכולה לבלות שעתיים מול המראה,

בוחנת כל נקודה וכל סימן שפעם שנאתי ותיעבתי,

ויוצרת מעצמי וגופי אומנות.