ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Fall of the Brave

Nothing but the truth
לפני 4 שבועות. שבת, 24 באוגוסט 2019, בשעה 22:14

בתור מישהי שגדלה במשך 21 שנים באותו קיבוץ על אותה גבעה, יש בנוף של ההר ממול משהו מאוד נוסטלגי. 

הוא סתם הר עבור יושבי העמק. פשוט נח לו שם בצד השני של העמק. אבל כשחושבים על זה, ויש לי המון זמן לחשוב בזמן הביקור שלי פה, ההר הזה היה התפאורה של רוב החיים שלי. 

טיולים לגבעה עם הגן וחיפוש אחר שבלולים, רכיבה על סוסים ברחבי הקיבוץ ובפרדסים מסביב, שיעור ספורט באיצטדיון של הבית ספר. 

אז כרגע אני יושבת על ראש הגבעה ומסתכלת על ההר אי שם בצד השני של העמק ואני נזכרת לאיטי בכל הילדות והבגרות שלי בהבזקים על רקע ההר.

ההברזה הראשונה מבית הספר כאשר החלטתי לטפס לגבעה במקום. הבריחה הראשונה מהחלון של הבית והפציעה אחרי שנחתתי עקום. הוודקה הראשונה. ישיבה על קצה המרפסת ומחשבות אובדניות של בחורה בגיל ההתבגרות. סופת ברקים שממש נגעו בקרקע בלילה בו לקחתי דברים לידיים שלי. 

 

מצד שני, יום הולדת 18 לאור מדורה. שיעור נהיגה ראשון וטסט אחרון. דשא ירוק ומגרד מתחת לגב בשעת דמדומים. לילות עמוסי כוכבים ובריזה שגורמת לשיער להסתבך כהוגן. בירה לאור ירח ושירה עד אור הבוקר. חתולים שנולדו מתחת הבית ויצאו לראשונה לחצר. קניית כרטיס טיסה אחרי השחרור. טיולי לילה ברכב קיבוצי וחיפוש אחר חיות בר באמצע הלילה. איחוד עם חברי ילדות אחרי 3 שנות פרידה. 

 

מצחיק איך התפאורה היא אותה תפאורה. כל כך הרבה שנים. גם עכשיו בגיל 26 אחרי שעכבר כפר שכמותי עבר לעיר הגדולה, הוא עדיין שם. מחוץ לחלון של הסלון. מצד שמאל כשהולכים לחנות. מצד ימין כשעולים לגבעה. פשוט הר שליווה אותי את רוב חיי. נוסטלגי פה. 

לפני חודש. שני, 5 באוגוסט 2019, בשעה 19:06

באופן יוצא דופן מצורת הכתיבה הרגילה שלי (אוסף מילים ברצף סיפורי מקוטע ולעיתים בעל משמעות מלנכולית\אמורפית למדי) היום החלטתי לכתוב פוסט סיפורי.

אולי זה בגלל שאני בסך הכל במצב רוח טוב.

אולי בגלל שרציתי לספר סיפור חביב שקרה לי.

אם אצליח לגרום למישהו לחייך - אני את שלי עשיתי.

 

היום שלי התחיל אי שם בשעה 6:00 עם צלצול השעון המעורר שלי. שמעתי את השיר הזה כל כך הרבה פעמים כך שכבר שכחתי מה הוא.

פעם בשנה יש יום הכשרות בחברה בה אני עובדת. נפגשים, עוברים על כלל הנהלים והפרוצדורות, כל זאת תוך כדי שתיית כמויות לא סימפטיות של קפה קפסולות נספרסו בחדר בו טמפרטורת חדר מתים. היום היה יום שכזה.

היתרון של יום כזה הוא שיש אווירה רגועה לעומת ימים בהם מקבלים משלחות. החיסרון של יום כזה הוא ששיש אווירה רגועה לעומת ימים בהם מקבלים משלחות. לשאלתכם - כן. הלו"ז נגרר הרבה מעבר למצופה.

מכאן, שכאשר הציעו לי הסעה לקניון גבעתיים בסוף היום התרגשתי כמו ילדה שעולה לכיתה א' ומקבלת תיק הלו קיטי מסבא וסבתא לכבוד המאורע. 

לא, ההתרגשות לא נובעת מביקורי בקניון. ההתרגשות נובעת מהאופציה לנסוע ברכב ממוזג לקניון, לעשות קניות במקום ממוזג ולצאת ממנו ישירות לאוטובוס ממוזג שייקח אותי תוך מספר תחנות לדירה שלעתיד תהיה ממוזגת. עכשיו יותר ברור? אני בהחלט מקווה.

תוך כדי הקניות ומתוך רגע מוחלט של חולשה - החלטתי לקנות טבלת שוקולד.

ניגשתי למדף השוקולדים והסתכלתי על המבחר העצום של טבלאות במגוון מחירים ועטיפות ססגוניות המבטיחות לקונה הנאה צרופה שתשאר איתו לשארית חייו.

בחרתי בטבלת שוקולד של עלית. פשוט. עמוס בסוכר. מינימום קקאו. טבלה מהסוג עם הסוכריות הקופצות. כמו שאמרתי - הנאה צרופה.

ניגשתי לקופות ושילמתי על קניותיי ועשיתי את המסע לדירה. כל כולי משתוקקת לכמה קוביות נמסות של שוקולד לצד קפה קר במזגן.  

הגעתי לדירה, סגרתי חלונות, הדלקתי מזגן, פרקתי את הקניות ובזמן שהמים בקומקום התחממו סידרתי קצת את הכאוס שהשארתי בבוקר. כל זאת במחשבה שכאשר הכל יהיה מסודר והקפה יהיה בטמפרטורה המושלמת - רק אז השוקולד יהיה במקום ובזמן הנכון.

עכשיו לרגע לו חיכינו. הכל מוכן. רק לקרוע את האריזה ולהנות לשארית הערב.

קוביה ראשונה - המתוק הזה שעוטף לך את הפה. מתוק עד חנק ונכנס לכל פינה וגורם לבחילה קלה. מממ.

אבל... רגע, משהו לא היה תקין. השוקולד בסדר גמור אבל... היכן הפיצוצים? הרי לא ייתכן שתהיה זו חוויה של הנאה צרופה שתחרט בהיסטוריה ותעבור מדור לדור ללא הפיצוצים.

מופתעת אך אופטימית המשכתי לקוביה השנייה - מתיקות חולני ותו לא.

רימו אותי. הבטיחו לי פיצוצים על הלשון במעטה סוכר ומה קיבלתי? 

עכשיו אעבור לפואנטה של הסיפור.

לא דיי בכך שההפתעה מחוויית השוקולד גרמה לי לצחקק כמו ילדה קטנה על הספה בסלון במשך רבע שעה, היא גרמה לי לחשוב על טבלת השוקולד כמעשיה עם מוסר השכל. תסלחו לי על היותי פלספנית אבל בתור סטודנטית ללימודי מזרח אסיה - זו המומחיות שלי. 

חשבתי לעצמי, בחיים אתה בוחר על בסיס עטיפות. אנשים, דירות, מכוניות. או לחלופין דברים מעמיקים יותר כמו תארים נחשבים, חוויות וארועים. העטיפה מבטיחה לך ניסים ונפלאות. אתה בונה את החיים שלך על בסיס הבטחות משווקות בעטיפות יפות עם סרט ומחיר מופקע. מסדר את כל העטיפות יפה יפה ובוחן אותן בקפידה לוודא שלא פספסת כלום. אבל בסופו של יום, אתה פותח את העטיפה. אלא אם כן אתה אספן כמובן. אז, אז מגיע רגע האמת. אתה זוכה לבחון את הסחורה מקרוב. להריח, לטעום, לחוש אותה ולראות איך היא עובדת. (בבקשה אל תטעמו את המכוניות או הדירות שלכם). לעיתים העטיפה מקיימת את הבטחה ולפעמים לא. כל שאתה נותר איתו זה טעם מתוק ומעורר בחילה.

עכשיו, מוסר ההשכל שלי מכל הסיפור הוא שאפשר לקחת את הטעם הזה ולטבוע בתוכו. להתקשר לכל העולם ולבכות על מר גורלך כי נפלת על טבלת שוקולד רגילה במקום זו עם הסוכריות הקופצות שהבטיחו לך. מצד שני, אפשר לקחת את זה בהומור ולהגיד לעצמך - נו טוב, אולי אני בר מזל וזכיתי בטבלת שוקולד רגילה.

בנימה אופטימית זו, עם טעם מתוק בפה, כאב בלחיים מצחוק וכוס קפה שמזמן לא עומדת בקטגוריית קפה קר או חם, אני אסיים את הסיפור הזה בציטוט (כי לימדו אותי תמיד לרפרר למקורות שלי)

 "Life is like a box of chocolates. You never know what you're gonna get"

(1994) Forrest Gump

לפני חודש. שלישי, 30 ביולי 2019, בשעה 23:29

תשים את זה במזווה. בתוך הארון. מאחורי הארגז במדף העליון.

תשים את זה למעלה. איפה שלא מגיעים. רחוק מהישג יד. רחוק מהעין.

אבל לפני, תעטוף את זה טוב. שים נייר בפנים שלא יישבר.

תלפף סביב זה נייר עטיפה. שים בקופסא ואת הקופסא תאטום עם איזולירבנד.

את הקופסא תעטוף בנייר עטיפה. חום כזה. תדביק אותו טוב שלא ייפתח.

שים את זה בשקית. יש שקית מתנות מתחת לכיור. מהסוג הקשיח.

תנסה לסגור את השקית. תקפל אותה יפה מלמעלה.

עכשיו כשזה למעלה, תוודא שהארגז מסתיר את זה טוב.

קצת ימינה. רואים את השרוך של השקית.

אולי תקח את הפחיות ותשים על הארגז. שלא יזוז. ליתר ביטחון.

אפשר לסגור את הארון. בוא נתקין עליו מנעול. נאטום אותו טוב. מכל הכיוונים.

תוודא שאתה סוגר את הדלת למזווה. נעלת פעמיים נכון?

יופי. בוא נצא מהמטבח. נעזוב את הדירה. ננעל את הדלת. פעמיים.

נצא מהבניין. הדלת עם הקודן מאחור. השער נסגר.

נתרחק. רחוק רחוק. במורד הרחוב. במעלה השביל. בין הגבעות. מאחורי הפינה.

 

עצור.

רגע.

בטוח שסגרת את הכל?

 

אני.... אני שנייה חוזרת. רק לרגע טוב? אני הולכת לבדוק... שנייה בסדר?

חזרה.

משהו לא כשורה. מישהו נכנס. מישהו נגע.

בריצה. בזיעה. טעם מר בפה.

השער נפרץ. הקוד מוקש. המפתח מניע את מנגנון המנעול.

אל הדירה. אל המטבח. אל המזווה.

המפתח. איפה המפתח המטופש. 

רחש מפתחות. מפתח אל מנעול. דלת נפתחת.

משהו השתבש. מהר. להשליך הכל. איפה השרפרף. אני לא מגיעה.

פחיות נופלות. ארגזים מושלכים לרצפה. אצבעות בקושי נוגעות בשרוך עטיפת מתנה.

משיכה אחת קטנה וזה אצלי. חייבת לפתוח את זה. מהר. משהו השתבש. משהו קרה. זה עוד פה?

לקרוע את העטיפה. חתכי נייר. חתיכות נייר. לקרוע את הדבק. לשסע.

קור לופת את הגוף. מה אם זה לא שם? אידיוט. זה בטח לא פה.

שכבה אחרונה מוסרת.

זה מונח שם. פועם בקצב לא אחיד. חשוף.

 

 

לפני חודשיים. חמישי, 18 ביולי 2019, בשעה 20:30

אני לא זוכרת בדיוק מתי נרדמתי אתמול, אבל כאשר קמתי הבוקר ידעתי שסוף סוף הצלחתי לישון כמו שצריך אחרי תקופה ארוכה של שינה טרופה. 

שרירים רפויים, רשרוש השמיכה התנועה הראשונה והראש מעורפל כשיכור.

בדקתי את השעון - 7 שעות בערך. שיא חדש בשבוע האחרון. 

עניתי לכמה הודעות, קראתי פרק בספר והחלטתי לקום. 

ברגע שהתרוממתי הרגשתי אותן שם. המזכרות שלו. שלחתי יד לאחור לעבר הישבן והרגשתי את העור הרך. חמים. בליטות קלות. רגיש. 

צעד וחצי מהמיטה לארון. הבטתי במראה באחוריים שלי. המזכרות נכחו שם. אדום על גבי לבן. כל צעד וכל מגע מזכירים לי את הלילה הקודם. כמו טל הדבק לעלים אחרי הלילה. 

חיוך ענקי. תחושה של התעלות רוחנית כמעט. הראש כל כך שקט ושלו. 

מה עוד אפשר לבקש ביום חופש. רק לשבת בנחת עם כוס קפה על הרצפה הקשה שמאשרת לי שהמזכרות שם ויישארו שם. לפחות עד שבוע הבא. 

לפני חודשיים. ראשון, 7 ביולי 2019, בשעה 18:28

מתעוררת בזיעה קרה,

מרגישה את ההיסטריה אוחזת בי

הנשימה מואצצת, הדמעות זורמות

הריח עוד בנחיריים כל כך מציאותי

 

זה לא הגיוני. את כבר לא שם. את גרה בארץ.

מסתכלת מסביב. אני בדירה שלי. במקלט שלי. הכל עומד במקומו.

ועדיין תחושת הבחילה אוחזת בקרביים שלי וגורמת לי לרוץ לשירותים להוציא את החרדה

הכל היה כל כך מוחשי

יכולתי להרגיש את הידיים שלו, להריח את הקולון שלו

ריח קל של סיגריות זולות

הקול שלו עוד לוחש לי באוזן "רק קצת טוב?"

האצבעות המחוספסות מעבודה קשה מלטפות לי את העור. שורטות קצת. חודרות מתחת לבד.

רק המחשבה מעוררת בי עוד גל בחילה.

רוצה לקלף מעצמי את החספוס

להעלים את הריח

לשרוף כל דבר שבא איתו במגע

 

נשימות עמוקות.

הוא לא נגע בך. לא היום. אין צורך לשרוף כלום.

הוא שם. את כאן. 

ובכל זאת הוא תמיד כאן. בתוך הראש. מתחת לשכבות והוא גורם לי להתקלף לפעמים.

להשיל שכבות של עור בריא שגידלתי ולחשוף את השכבה המדממת שמתחת.

 

קצת חוששת ללכת לישון.

לפני 3 חודשים. שבת, 8 ביוני 2019, בשעה 12:59

אני שלך. רק שלך.

אם משהו לא מספיק או אם תרצה עוד תגיד לי, בסדר?

אני לא של אף אחד אחר.

זה לא כואב לי, תמשיך.

אני לא שייכת לאף אחד אחר.

אני אעשה מה שתרצה.

הכל בסדר, אני מבטיחה.

לא, ברור שלא עשיתי משהו טיפשי.

אני בסדר גמור.

אני לא מחפשת משהו רציני.

אני אוהבת את זה.

נדבר אחר כך.

אתה מדהים.

אני בסדר.

הכל בסדר.

 

 

מילים חסרות משמעות. ערך אמת:0. הבטחות חסרות ביסוס.

שקרים על שקרים.

נאספים בקרקעית.

בונים דרכם מעלה.

פורצים כקיא. נוטפים מבין שפתיים פרוצות.

שורפים את הגרון.

משאירים אותך זרוק על הרצפה. נטוש. פגום. וריק. כל כך כל כך ריק.

 

מתי הפסקתי להרגיש אשמה?

לפני 4 חודשים. שבת, 18 במאי 2019, בשעה 15:38

"How's your meal Sir?"

"It's an absolute disaster!"

"What seems to be the problem?"

"The meat was cold and too raw, the wine was too musky and the sauce was too watery"

"I'm sorry to hear that. Is there anything I can do to make up for it?"

"Just get her out of my face!"

 

As she untied the slump body from the table she noticed the redness slowly turning blue under the skin.

The body's cheeks were wet. whether it was tears or body fluids she didn't know.

She helped the body rise to it's feet and hearing something cling on the floor she looked down.

Semen mixed with blood dripped down the body's legs. Down on to the floor a fork lied in a small red puddle.

She walked the body slowly down the hall. making a red splotchy trail behind. all throughout the way keeping the body stable. Making sure it doesn't fall.

Other customers stopped to look at the show. Some seemed curious while others returned to their meals after getting a glimpse of the action.

She made it to the backroom behind the curtains.

"I'm sorry" she heard a raspy voice.

 The body's face was covered by tangled curls.

"Quite now" she answered leading the body all the way to the back.

She opened the last door down the hall. That's where they prepped the meals.

As she helped the body into the big sink the manager came in. "What was the complaint about?"

"Same customer as last week. Finished his meal yet didn't want to pay the bill" she answered and looked down at the water surrounding the body. It's color was turning red and murky. 

"Maybe he over-ate".

לפני 4 חודשים. שבת, 18 במאי 2019, בשעה 14:59

"מה את עושה?"

"ממ?"

"שאלתי מה את עושה?"

"מציירת..."

"מה את מציירת?"

"זו אני וזו את"

"הכל שם שחור"

"בדיוק. זה המקום הכי בטוח"

"בחושך?"

"כן. איפה שאף אחד לא מסתכל"

"למה?"

"אני לא רוצה שימצאו אותנו"

"אבל זו כל המטרה של אבדות ומציאות"

"ממ... אולי. אבל אני לא רוצה להמצא שוב. טוב לי כאן. רק אני ואת"

"את יודעת שאני זו את נכון?"

"כן. אני יודעת"

"יופי"

 

 

You always return to the place in which you were found. 

לפני 5 חודשים. שלישי, 16 באפריל 2019, בשעה 12:39

לקוח יקר, 

ברוך הבא לעמוד הבית של yume בובת המין מדגם GC-0003#.

 

הדגם החדיש עוצב לשימוש מקסימלי עם מינימום תחזוקה נדרשת. 

העור עוצב לתחושה מציאותית עם אפקט הכתם הכחול לחוויה שכולה כאב והנאה. 

דגם זה עוצב לחדירה נוחה והדוקה, אופציות להגברת או הורדת הרטיבות ו10 רמות קולניות לנוחותך.

החל מהיום אין צורך בשיחות חולין, אמצעי מניעה או הסכמה. 

ניתן לרכוש בתוספת שדרוג אופי לפי בחירה כאשר האופציות הן: 

-תמימה ונבוכה

-YOLOחסרת מעצורים

-סקסית חצופה

או אופי#1 לפי דעת קהל: חנונית טורפת

 

בוא ואסוף את הדגם המתאים לך עוד היום בחנויות המובילות. 

 

כל דגם מגיע בצירוף ערכת תחזוקה מינימלית.

 

לתקלות אנא פנה למספר: 1-700-700-yume

 

נשמח לשמוע על חוויית השימוש שלך.