א ו ר פ ר א

-אעטוף אותך עד
שלא יישאר אויר.
-כן אדוני.
-עכשיו נישמי.
מורה.
ומרווח אחיזתך.

הקול שלך.
עוטף כמו
ליטוף
כף
ידך הגדולה
על לחיי.
רגע
לפני
הסטירה.

על השרשרת
שענדת
על צווארי.
אתה חורז
כאב אחר כאב.
מפרה
את כובד
התאווה.
משבץ
את אבני
השעבוד.
יוצר
עונג צרוף.

זה כל כך לא
משנה.
כמה רחוק אתה
יורד בתוכי.
וכמה עוד
צריך
כדי
להבהיר אותנו.
אתה האיש
שיודע.
פותח.
מצמית.
מצמיח.
צובע.
חורט.
מרעיד.
את העונג.
ומחבר את הקצוות.

יש רק אחת.

שיהיה חג
מאוהב
ומאושר.
עם המון לבן :)

אני לא חושבת
שזה מספיק
ברור
שעכשיו
שאני
חושבת על.
זה
ממש
גועש בי?

הצלחתי
לדחוק את
הכאב.
רחוק ממני.
דורכת על רסיסי
הזכוכית
שלא חודרים כבר
לעומק.
היא כותבת וצוחקת.
איתי.
היא יכולה למשש
את שאי אפשר.
ואת ידיו המושטות של עשיו.
ועכשיו.
ומחר.
יהיה כבר יום חדש.

אולי כבר הבנת
כמה
צר עולמי.
כנמלה.
וחמלה.
האמון. והרעד.
רווחים שבין
אבני הגיר השוחקות.
הלוואי והיית
באמת.
רוצה להיות.

אז אין נסיכה ואין עדשה
וגם הפוקוס כבר לא מי יודע מה.
אבל גיליתי שיש
בהחלט
חבר/ים שאפשר
לסמוך עליהם
ברגעי
הלא מי יודע..מה.