א ו ר פ ר א

כל כך
מעט
מילים
על
עונג
נדיר
כל כך.

דברים חדשים
בבית שלנו
עושים לי נעים.
דברים קטנים.
שמרגשים.
כמו שולחן אוכל חדש.
- תצטרכי לערוך אותו
במיוחד עבורנו...
אדוני אומר לי.
ואני תוהה
אם הוא
מתכוון ש
הוא רוצה אותי נעה?

השפה
המתעוותת
לאורך
השיניים.
העיניים הדומעות.
צרחה.
מושתקת.
והמבט שלך.
מלטף את
הנשיפה
שרווחת.
עוד ליטוף.

ריבועים
קטנים.
אווריריים.
אתה צובע.
מחזק.
מהדק.
אל העור.

חושך.
על הגבול.
הרחוק.
ברק.
רעם מתגלגל.
לתוך המוסיקה הפראית.
- זה היופי של המקום. אתה אומר.
והטיפות נושקות לזכוכית.
ברגע כזה של קסם.
אני נעצרת מול.
הקונצרט השמיימי.
נפעמת.
- עכשיו זה
יגיע לך למוח.
מתענג על המבע
המתמכר.
לפחד.
ולוחץ.
צווחה נבלעת
בהמיית ההמון הסוגד.

חוזרת לרגעים
בהם היינו צמודים.
בערים רחוקות.
מעוצבות.
מיסתוריות.
אחד מעל
השניה.
בתוך.
תשוקת הפרא.
החיה.
להכיל. לקחת. להעניק.
עוד.
ועוד.
להשביע את
הרעב.
ידיים מושטות.
לחבק.
וגם להרעיד
את הגבול.
שם נברא
הכל.
ומוצף.
ושוב פורח.

מציאות הרבה יותר פרועה.
מהדמיון.

על מדרגות
החשק
הייתי עומדת.
מריחה את המים
הגואים.
ארמונות העבר
מקיפים את המגדל
הזקור של
כיכר סאן מרקו.
כל ההוד הזה
לא ייגן על
התחת הלבן שלי. הלילה.

הרים מזדקרים
לתוך הכנסיות.
מופע ברקים
ורעמים.
מעבר גבול מפותל.
שוויץ.
שלוש וחצי בלילה.
הארלי דווידסון
מפמפם
את האויר הלח.
אתה תמיד יודע
איך.
להחזיר אותנו
הביתה.

וכשהדרך היא
שוב העיקר.
רושמת
מבית המלון.
שם.
והוא לידי.
כאן.

כבר לומדת
רגעים חדשים.
עונג.
הערצה אחרת.
בשפה שלו.