ליאת עזבה.
היא היתה החברה הכי טובה שלי וגם מנהלת האגף.
כולם ידעו את זה.
הגעת לחפיפה והיית נראה נחמד. אפילו נחמד מדי... מסתובב עם חיוך מרוח על הפנים ללא סיבה , חשבתי שאתה בטח איזה קיבוצניק , ילד טוב כזה וזה התאים לי.
הצרה היתה שהמשרד שלך היה צמוד לשלי, כבר פחות יכולתי להמשיך לעשות את השטויות שהייתי עושה, את הצחוקיאדה של החבר'ה אחה"צ או לאחר ולהגיע ב 12 למשרד כי ביליתי עד מאוחר.
אז הייתי חייבת להיות ילדה טובה לפחות בהתחלה, בכל זאת בוס חדש וזה...
אחרי חודש חזרתי לעצמי, חבר'ה במשרד, מאחרת- מודיעה או שלא... מגיעה - או שלא... ננעלת במשרד לשעות ולא עונה לך לשיחות:)
ואז... קיבלנו עתירה גדולה, ישבנו ביחד על כתב ההגנה כל יום עד עשר בלילה, כותבים, מתייעצים, מחשבים, קוראים.
כשראית שאני מאבדת ריכוז, פקדת עלי לשבת במקום שלך ולהקליד, תוך שאתה מסתובב הלוך ושוב במשרד הענק שלך כארי סגור ומקריא לי מילה אחר מילה. ( זה זרק אותי ישר לסרט. secretary ).
אבל ידעתי שזה רק הראש הסוטה שלי שמחכה שתעמיד אותי עם הידיים על השולחן לספאנקים, היית ילד טוב מדי...
כשהייתי צריכה סיגריה, הייתי מודיעה לך שאני יוצאת להפסקה.
בהתחלה, לא היית מגיב....
בהמשך התחלת להגביל אותי :" יש לך 3 דקות ..."
באיזשהו שלב היית מאשר בעצבנות או שפוקד:" לא עכשו- אין סיגריה!"
זה התחיל להדליק אותי כשהתחלת להגביל אותי... אבל ידעתי שזה רק אצלי בראש...
באחד הערבים כשיצאנו ביחד מהמשרד בשעת לילה מאוחרת שאלת :" לאן את ממשיכה מכאן..?" ועניתי בתמימות לתל אביב ליומולדת של חברה.
"יש לך בדיוק חצי שעה להיות שם - ולמיטה!
אני צריך אותך עירנית מחר בבוקר!".
נדרכתי והרטבתי באחת!
בלעתי את הרוק והנהנתי , פחדתי שתרגיש שאני ממש מתרגשת! ועוד ממך !!
הלכתי למסיבת יום ההולדת של הילה (חברתי הטובה ביותר) ולא תפקדתי, לא הפסקתי לחשוב עליך...
ישבתי שם על כיסאות הבר ב"לואי"... מהורהרת וחוששת לשתות שמא אאחר מחר או אגיע לא מרוכזת חלילה.
למחרת בבוקר שבע וחצי אני מגיעה לפניך למשרד, גומעת שתי כוסות קפה, מתאפרת, ו.. דפיקה על דלת המשרד, אני ניגשת לפתוח:" יש לך מזל שאת כאן , אני ממתין לך אצלי ".
אני נכנסת למשרד חצי רוטנת חצי מתבכיינת כמו ילדה שקיבלה עונש:" אתמול בלילה במקום ליהנות חשבתי עליך ! פחדתי לאחר! "
אתה מביט בי והולך לנעול את דלת המשרד, הדופק שלי מתחיל לטפס....
אתה עונה לי בחיוך מוזר:" מצוין! אני שמח ! "
הנייד שלי פתאום מצלצל...
ואתה מבקש ממני בנחמדות יתרה ועם חיוך להניח אותו על שולחן הישיבות שבקצה השני של החדר.
אני קמה ממקומי כדי להניח אותו שם..
תוך כדי שאני פוסעת לעבר השולחן המרוחק, אתה מפתיע אותי ותופס לי את יד ימין בחוזקה, אוחז בכתפיי ומצמיד אותי עם הגב לקיר, הראש שלי מוצמד לקיר אני מתחילה לנשום בכבדות ולא מרימה את העיניים מהריצפה, מפחדת לראות אותך קרוב כל כך אלי, מתלבטת אם לצעוק כי אנחנו לבד בכל הקומה, ובעצם רגיעה גדולה משתלטת עלי ברגע שאתה מצמיד את האיבר הזקור שלך אלי. חזק!
אני נרגעת- חזק!
מנסה להסתיר את הנשימות הכבדות שלי ...
ואז אתה לוחש לי באוזן :" אני יודע שלא ספרת אותי כשהגעתי לכאן, אבל אף פעם לא מאוחר מדי להתחיל לספור...עכשו תסתובבי עם הפנים לקיר ותשמיעי לי איך את סופרת...
