ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

התבגרות מוקדמת, האומנם?

לא יודעת אם אמצא את הזמן לקרוא את הבלוגים שלכם.
אבל כן מרגישה רצון לכתוב את הבלוג שלי. על הסיפור שלי.
לפני 5 שנים. 29 בינואר 2019 בשעה 18:34

כמו ילדה קטנה בחושך. אחרי שהוא משאיר אותי לבד, אני מבינה, מעקלת, שהוא באמת הלך. למרות שהוא חזר כבר כמה פעמים, אין סיכוי הפעם שהוא יחזור. 

פורצת בבכי, צורחת לשמיים. 

שאמא תבוא ותרים אותי. תגיד שהכל בסדר ולא קרה כלום. 

שאוהבים אותי. 

אבל לא. לא הפעם. גם לא פעם. תמיד כשבכיתי כעסו. כי בכיתי יותר מדי, הגזמתי. 

וגם עכשיו. בגיל עשרים ושש. הגבר שאני אוהבת יותר מהכל ורוצה יותר מהכל. עוזב אותי כי אני בוכה יותר מדי. 

וזה קטע של אופי הוא אומר. 

 

 

אי שם בגיל 14 אני זוכרת את עצמי מול המראה. בחדר כורעת על ברכיי, ובוכה. 

ממה בוכה הפעם? אין זה משנה. עיניי נשטפו מכל השבועות והימים. מכל טיפה שראתה העין. 

לפחות ניסתה להתעלם האוזן. 

אך את מה שהרגיש הלב מנסות העיניים לשטוף. ללא הצלחה. 

 

היום בגיל 26, כשהוא חודר עם הזין שלו לעומק הגרון שלי אני מבינה. 

אני אוהבת את הדמעות האלה ששוטפות ממני כל טיפה של כאב. 

אהבתי את המבט החם והחמום שלו לפני שהיה עושה בי את רצונו. 

כאילו אומר לי: 

הכל בסדר 

לא קרה כלום

אני אוהב אותך 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י