אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

הרהורי לבי ונבכי נשמתי.

מחשבות, משאלות או תשוקות...
לפני שבוע. שבת, 18 בינואר 2020, בשעה 18:52

להרגיש לרגע שידי על העליונה. להעיף,

להנחית להרמה. אמת מדומה. להיות מרוחה

על הרצפה, על הלחי על האף.

למנוע מעצמי תגובה. לא לנוע, להדמים מנוע.

ריכוז גבוה, הפרעת קשב.

לקשקש בזנב ולקפל אותו, וואף.

הכלבה היא חברתו הטובה של השולט.

להתמתח לרווחתי, לקמר גבי, מיאו.

הסקרנות הרגה את הכיול.

לא חיית שעשועים, גן שעשועים, גן ילדים.

כל העומד מאחוריי ומלפניי ומצדדיי הוא

העומד. זין עומד, שכל בתחת.

ראש חושב, זין רופף. ברוך זיון חולים.

קופת שרצים. יצא הסאדיסט מן השק.

התמימות היא כמו שריון מצוחצח, לובשים

אותה והיא מגנה.

הסאדיסט הוא כמו בריון מפוכח, סוטרים לו

והוא בלתי מפוקח. פיקוח גוף דוחה מכת מחץ.

שורת מחץ. שובר שורות. שובר גלים.

אצוף כמוצב המיועד לרכך אנרגיית גלי הזעם,

עד חלוף הזעם. חלף עם הרוח. רוח גבית

חזקה, מלטשת את החולשה.

אוהב לא אוהב. להיות או לא להיות. 

 


*לא מתמללת כשאני מבולבלת, ממלמלת*

לפני שבועיים. שני, 13 בינואר 2020, בשעה 15:51

מי צריך לייק, כשיש אותך בלייב.



*I like you like me like you*

לפני 4 שבועות. שבת, 28 בדצמבר 2019, בשעה 14:43

מקופלת בתנוחת עובר. שלווה.

מקשיבה לשקט. לא טריוויאלי עם ארבעה

ילדים. טוב נו... אחד נסע למחנה ספורט (אז

שלושה) והדינמיקה שונה לגמרי. דממת

צהריים.

ברקע רעשי טיפות הגשם המתנגשות במדחס

(מזגן) שנמצא מחוץ לחלון וקרוב לראש שלי.

חמים לי.

הרעש של הגשם נעשה מעומעם, תופס לו

פינה חושית קטנה, לגרד בה תזכורת להתייחס

לכל רעשי הטבע כאל מתנה. ואני מתחילה

לשמוע את הדופק שלי, מקשיבה לו מתחזק

מתוך בית החזה ומהדהד לי באוזן. שינויים

בקצב הדופק קוטעים לי את המחשבה,

שהופכת לבליל תחושות פיזיות. לא משהו חונק

שמפריע לנשום. מטשטש ומפקס בו זמנית וזה

ממלא לי את הבטן.

אני אוהבת למצוא בי את השקט כשהוא

מנוטרל ממחשבות מטרידות, רעשים

משבשים. מחשבה על רגע משקם, מתעופפת

בקלילות, מפנה מקום לשקט אמיתי שממלא

את כל הגוף בדופק הלב ומותיר בו הדף פיזי

מתקתק. כמה דקות של שקט מענג.  

 

 

ואז אחד מהשלושה  צועק ״אמא אני רעב״.

 


גם אני רעבה.

 

 

 

*שקט*

לפני חודש. שבת, 21 בדצמבר 2019, בשעה 14:50

את האסרטיביות תשאיר מחוץ לדלת, לפני

הכניסה למשכני הפרטי.

שלוש נקישות רכות אך נחושות,

כך אדע שזה אתה.

אקרא לך, ״הכנס״ ואעמוד מאחורי הדלת.

חלוק משי ורדרד יעטה אותי עד הירכיים.

לך, לא תינתן הרשות להפנות את מבטך אליי.

תתקדם פנימה מס׳ צעדים, עד שאסמן לך

״עצור״. אז תדע שזה הזמן שלך, להסיר

מלבושך, להתפשט. בכל המובנים. ערום.

גבך יהיה מופנה אליי. דקותיים אביט בך

מאחור, אתקרב ואצמד לגופך.

שדיי ינשקו לשכמותיך, בטני תלטף את גבך

התחתון מצד לצד בתנועת ריקוד והאגן שלי

יעסה את ישבנך.

אניח כפות ידיי על מותניך, קצה חוטמי ינחת

על העורף הנבוך שלך ואסניף את עורך לאט

עד הכתף. כפות ידיי יחליקו באטיות לכיוון

ערוותך. שערותיה בין אצבעותיי, אלוש אותן

קלות, אתפוס למשיכה, אנעץ שיניי בכתף שלך

ואשאל בקנטרנות ״מה זה?!״ אח״כ אלחש

באוזנך בחושניות, ״זה חייב לעוף״.

אעביר בך ליקוק מקצה לשוני אל מאחורי

התנוך ואשאב אותו לתוך פי ברעבתנות.

אתה תתיישב על הכסא שלצידך. ידיך יתמסרו

לאחור. יישמטו מאחורי המשענת.

אגרוף לאגרוף אקשור פרקיהן.

צעיף רך וריחני יכסה את עיניך, ברפרוף.

אקשור אותו סביב ראשך.

אבוא אל מולך, ארד על בירכיי.

ידי האחת אוחזת בזין הזקור שלך והשניה

לשה בעוצמה את המפשעה ומתגרה עם

האגודל במרכז שק האשכים שלך.

את הכיפה של הזין היפה שלך אטעם בתאווה

רטובה. ארפה ידי מאחיזה לאצבע ואגודל

כטבעת, אשר תעטוף בחוזקה את קצהו

התחתון, צמודה לגופך, מונחת על ערוותך 

החצופה בפראותה.

לשון מלאה תרטיב אותו מלמטה בתנועה

סיבובית כלפי מעלה עד לעטרה, שם היא

תתעכב... קצה לשוני ידחף לחור השופכה

שלך. אשאב את כולו עמוק לתוך הגרון שלי...

הפעם אתה תתאפק. הו... בהחלט.

אני אתרומם מעליך, ארכון קדימה ואלחש לך 

שוב... בחיוך תמים ושובבי,

״אני כבר חוזרת״.

 

אעזוב אותך ככה...

חרמן ומשתוקק.

 

מחוייבת לפני כן לטיפול מסור, מתבקש ודרוש.

הסר דאגה, זה לא יכאב.

 

רק הלכתי להביא את מכונת התספורת. 😈

 

 

אכן...

אני אחרת. לא שולטת. לא נשלטת.

צדקת...

 

 

*הכל תלוי בדינאמיקה*

לפני חודש. שבת, 7 בדצמבר 2019, בשעה 12:44

מתוך ערימה מעורבבת בשלל צעיפים, במגוון

סוגים, שלפת אותו בזהירות ובעדינות. תפסת

את הקצוות בשתי אצבעות התבוננת ומיששת.

בדקת. חקרת בעיון. למדת. זיהית יופיו, בהית

בגווניו והתפעלת.

העברת אותו בין אצבעותיך עד שהיה מושחל

בינהן, מונח בתוכן בטוח. צעיף משי חלק, רך

ונעים שהתמסר לכף ידך ובריגוש התפתל בה

למבוכה. קירבת אותו לאפך. הסנפת ומעכת.

אחזת וליטפת בו את פניך ברכות וחייכת

מבפנים אל החוץ. פרסת והנחת על העורף.

עטפת בו צווארך. הצעת לו מטרייה.

לרגעים הוא עינג אותך. העביר בך תחושת

שייכות, כאילו היה זה המקום הטבעי לו כאילו

נחת על צווארך החשוף, המבקש לו עיטוף.

ואז...

השלת אותו מצווארך בהחלטיות ומיהרת...

קפלת באופן מרושל. כיווצת והנחת אותו בארון

בין שאר הצעיפים, כאילו היה זה עוד אחד

מיני רבים. עוד אחד שנרכש במיומנויות

הרגישות, במסווה של שקיפות. עוד אחד

שליקטת, כאילו הוא נבחר בקפידה וכאילו

אתם בדרך אל הלא נודע. בעצם נועד לשמש

ככיסוי משני לפיסת עור שמור, לצעיף הראשי.

הרי ברור שמדובר בצוואר תפוס ויש צעיף

אחד (לפחות) קבוע, עבור צווארך הפעור.

לומר אמת! מה הסיפור?

 


הצעיף הנבחר שייך לך ואתה שייך לו, כי

בחרת בו. אליו אתה (בעיקר) מחובר.

והשאר...

הם שם רק למקרה שזה שוב יחליק מצווארך,

יפול לצידך וכבר לא יעמוד בדרכך, או אולי

יתעופף ממך עם הרוח וינחת במקום חדש,

אחר ובטוח. לעיתים ישכח, לבסוף גם יאבד.

דרכו של צעיף מעת לעת.

ואז...

אולי ההוא שוב אותך ישרת.

אחד (יקר) המיוצר מפקעות זחלי פרפר. מידי

פעם אתה שולח לעברו מבט חטוף, מקבל

ממנו ליטוף ומספק לו רגע של טפטוף, כי אתה

לא באמת חשוף.

הו... והוא מודע בהחלט.

 

 

ותוהה (גם את)... פאק.

האם היית ומי אתה באמת?!

כל התירוצים ויפים ככל שיהיו, הם למעשה

הסתרת האמת הפשוטה. 

נועדו לשמור עליו בעלטה.

אולי עוד יהיה בו שימוש...

לא רק שליטה מנטאלית.

 

 

צעיף משי יוקרתי...

 

 

 

*יעטר צוואר זקוף ואמיתי*

לפני חודש. שבת, 30 בנובמבר 2019, בשעה 16:41

המשך לפוסט הראשון שלי.

 

בדרך חזרה הביתה הרהרתי בתגובתו

הקיצונית והחלטתי להשלים איתה, לסלוח לו.

להשאר אופטימית. חנקתי את האכזבה והעצב

שהוא זרע בי.


בפעם הראשונה שהזדיינו הוא חדר אליי עם

הגומי שהוסר תוך טרוף חושים. היינו ללא

מעצור, חסרי אחריות והבטחתי לעצמי שאם

לא אדבק באיזו מחלת מין, לעולם לא אעשה

זאת שוב. להרות היה סוג של פנטזיה עבורי

ובניגוד לחזון הרופאים שניבאו סיכוי קלוש

שזה יקרה, תמיד האמנתי נטולת ספק שהם

טועים.

הפגישה הרביעית שלנו חיברה אותנו לעד.

(הפגישה הראשונה היתה ראיון עבודה).

 

האורגזמה שלו נשמעה כזעקה של חיה פצועה,

בנסיון אחרון להציל את עצמה מהאבדון הצפוי

לה. הוא התפוצץ ורוקן את עצמו לתוכי, בלי

להניד עפעף. מבוהלת ובהלם טוטאלי רעמתי,

״שיט״. לקחתי נשימה ואמרתי ״באמת זה מה

שקרה עכשיו״ והוא השיב בשלווה ובנחת,

״כן״. התעשתי מההלם, לא מבינה את תגובתו,

ושאלתי בקול תמוה ״אתה רוצה להיות אבא?״

תוך כדי קפצתי מהמיטה ורצתי לחדר

האמבטיה. כמה צעדים של פאניקה, כדי להגיע

מהר ככל הניתן, להספיק לשטוף ממני החוצה

שאריות הזרע שכבר עשו דרכם לחלל הרחם

שלי. בשניות שעברו עד שפתחתי את הברז,

הספקתי לשמוע אותו זורק לחלל החדר

״מקסימום אהיה אבא״.

כמה דקות ביליתי עם מים חמים מוזרמים

באופן ישיר לתוך הואגינה שלי תוהה ביני לבין

עצמי האם אני קוטלת זרע, או שמה מעודדת

אותו להפיח חיים בתוכי?...

החיים בחרו / נבחרו עבורינו.


חזרתי למיטה. נשכבתי לצידו בתנוחת עובר.

הוא השתחל לגופי ודחף את ראשו לתוך בטני.

בשניה שהשחלתי אצבעות לתוך רעמתו

השופעת אמר בייאוש, ״אני נשמה אבודה.

אמא שלי נטשה אותי ואחריה גם הוא ויתר

עליי. זאת החוויה הרגשית איתה התבגרתי״.

 

רציתי לעטוף את הכאב שלו.

והוא... ״את עולם שהוא בית ובטחון.

כאן אני מרגיש חום ואני הרס מהלך״.


הוא לא הרתיע אותי. רציתי להכיר. להציל. 

להכיל.

 


עד כאן לא נשמע מסובך...

המשך יבוא...

 

 

*נרקסיסט וילדים*

לפני חודשיים. שלישי, 26 בנובמבר 2019, בשעה 17:33

כבר לא ממש הייתי ערה.

רגע לפני איבוד הכרה.

מרוחקת אך ישירה.

ספק מכרה.

או זרה.

 


נרדמתי...

עם מחשבה ישנה ולא פתורה.

מלאה בתחושה מאד מוזרה.

מייחלת לאמת השמורה.

 


הרי ברור שאיני על תקן חברה.

ברגע אחד ראית בי נמרה.

וברגע אחר הייתי גורה.

 


נותרתי סתורה.

צריכה סטירה.

להבהרה.

ויושרה.

 


עדיין כמהה ליצירה.

מגוונת ומעשירה.

מעמיקה ושזורה.

 

מבינה מה קרה.

ומהי המטרה.

אני סבורה.

 

 

 

 

*גישה סגורה. אמת שבורה*

לפני חודשיים. ראשון, 24 בנובמבר 2019, בשעה 23:03

חתולת ביבים השתובבה.

הפיצה חום ואהבה.

ואותי... לראווה.

ואני...

מגישה לה מחווה.

ותקווה...

Love you too ❤️💋

 

 

 

*שלעולם לא יחסרו לה סיפוק ותגובה*

לפני חודשיים. רביעי, 20 בנובמבר 2019, בשעה 10:32

מיינד שמאבד תכלית והופך לנוזל. מתרוקן.

זורם לאגן - היקוות. מתפרץ.

המיינד נותר חלול.

נולדה השפרצה.

 


שחרור מלא.

 


*תובנה בזמן אוננות לא נוצרה*

לפני חודשיים. שלישי, 19 בנובמבר 2019, בשעה 10:31

היא לא תמיד ובהכרח החטאת המטרה.

לעיתים היא רק דרכו של היקום לומר לנו,

שבחרנו במטרה שגויה ואין בכלל טעם לכוון

(שוב) לאותה מטרה.

 


תבחר אחרת. תחליט לשנות תכלית ותכוון

להזדמנות.

 

 

 

 

אין מינוי. אין תמונה.

 


*נוצרה בזמן אוננות ונולדה עם אורגזמת בוקר*