אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

דברים שחלמתי...

לפני 3 שנים. 9 ביוני 2018, 14:06

"תתחנן" היא אמרה.

שתקתי. האמירה שלה היתה מאוד לא צפויה והותירה אותי קצת המום. עד היום בכל הפעמים שהמין שלנו לקח תפנית לכיוון של שליטה שלה זה היה נעשה בדממה מוחלטת, בהסכמה שבשתיקה, כאילו ששנינו חוששים לתת פומבי לכך שהמשיכה הזו קיימת ביננו. אני התקשיתי להודות, גם לעצמי, שאני משתוקק להיות בצד הפאסיבי, הכנוע, יש שיאמרו "מחובר לנשיות" שבי, גם כי חששתי שזה ישליך על היחסים שלנו מחוץ למיטה, שהיו וניליים לחלוטין, ושבהם היה חשוב לי להיות ולהישאר "הגבר".

כנראה שגם היא, מאותן סיבות אבל בתמונת מראה, הרגישה שלא בנוח להודות בצורך שלה לשלוט, להיפוך תפקידים, לעיתים אפילו די בבוטות.

"תתחנן", היא חזרה שוב, הפעם בטון קצת יותר נוקשה. המשכתי לשתוק. לא יכולתי להביא את עצמי לעשות את זה. הגבר שבי לא היה מסוגל להיענות לזה. דבר אחד היה להיות באקט עצמו, להסכים להתהפך ולשכב על הבטן מבלי להגיד מילה ולקבל את האצבעות שלה עמוק לתוכי, ואפילו לציית להוראה שלה לשתף פעולה ולהרים את הטוסיק כשהיא החדירה אותן, בהתחלה בעדינות רבה ולאחר משחק של מספר דקות פתאום בתנועה אחת עמוקה עד הסוף שהדביקה אותי למיטה. אבל להיות שם לגמרי ולהודות בזה באופן שלא ניתן יותר להסתתר, ויותר מזה, להודות שהכמיהה הזו חזקה ממני עד כדי אובדן שליטה מוחלט, זו, כך התברר לי, כבר היתה קפיצת מדרגה, או ליתר דיוק ירידת מדרגה למקום נמוך בהרבה של אבדן שליטה והשפלה, שלא ציפיתי לה ולא הרגשתי מוכן לעבור עדיין. בעודי שוכב כך וממתין לבאות, החלה להתגנב אלי תחושה נוספת. רציתי שהיא תכריח אותי. רציתי שהיא תביא אותי לשם, שתוריד אותי את המדרגה הזו. שתהדק את השליטה. שתפליק לי. שתעניש אותי, שתשתלט עלי ותכריח אותי להיכנע ולעשות כל מה שהיא אומרת.

נזכרתי באותה פעם שבה היא עיסתה אותי, ולפתע ללא כל אזהרה מוקדמת היד שלה התרוממה וניחתה בעוצמה רבה על התחת שלי בפליק חזק ומצלצל ששלח לי רטט בכל הגוף, ולאחר מכן עוד אחת, מבלי שהיה לכך כל הסבר. הפעם היחידה שהיה מגע כזה ביננו. לאחר מכן היא המשיכה בעיסוי הרגיל והמצוין שלה, כאילו לא קרה דבר, וגם אז שנינו שתקנו ולא אמרנו על כך מילה, לא כשזה קרה ולא לאחר מכן.

אבל לה היו תכניות אחרות. האצבעות שלה חדלו לנוע בתוכי. "תתחנן, או שאקום מהמיטה".

זה לא היה מה שציפיתי לו, אבל לא האמנתי לה. היא לא תוותר על ההזדמנות. התחשק לי להרגיז אותה בכך שאוסיף לשתוק. רציתי לראות אותה! כועסת ומאבדת שליטה מהצד השני, לגרום ליד שלה להתרומם שוב מבלי שהיא אפילו חשבה על כך, להעניש אותי, להבהיר לי מי כאן השולט, לגרום לי לאותו אבדן עשתונות והתמסרות שהשתוקקתי להם בתוך תוכי וחששתי מהם בעת ובעונה אחת, ולהכריח אותי לעבור את אותה מדרגה שכל כך הפחידה אותי.

"אם לא תתחנן, אני קמה" היא חזרה שוב. היה נדמה לי שהיא מתחילה לכעוס קצת. הנה זה בא, כמעט חייכתי לעצמי בתחושת ניצחון דוממת מבפנים. היא מבלפת. ברור שהיא לא תקום כשאנו נמצאים כבר כל כך רחוק בדינמיקה החדשה הזו של היפוך תפקידים שהחלה להירקם ביננו ללא אומר ודברים לפני זמן מה, כשאנו במקום הרחוק ביותר שהגענו אליו עד כה.

אבל אז היא עשתה את הבלתי צפוי. שלפה את אצבעותיה מתוכי וקמה מהמיטה. עדיין לא האמנתי שהיא מתכוונת לזה. היא בטח תמתין רגע לראות כיצד אני מגיב, תשלוף עוד איזה שפן מהכובע ותיקח את זה הלאה. בכל מקרה עדיין לא יכולתי להביא את עצמי להוציא מפי את מה שהיא ביקשה.

אלא שאז היא פשוט יצאה מחדר השינה.

מצוקה גדולה תקפה אותי באחת. הייתי מגורה בטירוף, לא רק פיזית אלא גם ובעיקר מנטלית. המצב שהיינו בו לפני רגע היה המקום הרחוק ביותר ששנינו העזנו להגיע אליו עד אותו רגע, והוא גרם לי להתחבר למקום העמוק בתוכי שבו רציתי ללכת עוד יותר רחוק... למקומות עמומים שעוד אפילו לא היה להם שם או ייצוג ברור בפנטזיה...

אבל בתוכי היה מחסום שהיה לי כמעט בלתי אפשרי לעבור. לא יכולתי לעבור אותו לבד. הייתי צריך שהיא תיקח אותי ביד ותעביר אותי אותו, כמו שמעבירים ילד כביש סואן ומפחיד.

חלפו מספר דקות שבהן היא עשתה משהו במטבח, ועכשיו היא חזרה לחדר. היא לבשה מכנסיים קצרים שהדגישו את רגליה השזופות, ונראתה מאוד נחמד בשעה הזו של הבוקר. ניגשה לארון והחלה לבחור בגדים כדי להתלבש מבלי לזכות אותי ולו גם במבט אחד. הבנתי שזו עוד הזדמנות אך עדיין המשכתי לשתוק. קיוויתי שהיא בכל זאת תתרצה, לא תרצה לוותר על ההזדמנות, תיקח את היוזמה, תוביל את זה הלאה. אבל היא התעלמה ממני לחלוטין. לבסוף, לאחר כמה דקות לא יכולתי לשאת את זה יותר. "תחזרי למיטה" ביקשתי.
"אני כבר קמתי" ענתה ביבושת.

נשברתי. "תחזרי, בבקשה" אמרתי, "אני אעשה מה שתגידי לי".

לא יכולתי להאמין שאמרתי את זה, במיוחד לא את המילה "בבקשה".

היא לא ענתה. הצורך שלי לגרום לה לחזור ולהמשיך את מה שהתחלנו הפך עכשיו להיות אובססיבי וקשה מנשוא. מחשבות התרוצצו במוחי, נתקלות ומתנפצות על אותו מחסום בלתי נראה, המחסום שעל גרם המדרגות, בדרך לירידת המדרגה. לבסוף נפלט לי מבלי שבאמת חשבתי על זה: "אז תתני לי עונש על זה שלא עשיתי מה שאמרת". האמירה שנפלטה מפי צלצלה באוזני והדהימה אותי עצמי. זו היתה פעם ראשונה שמישהו מאתנו נתן ביטוי מילולי למשחק שהתנהל ביננו מזה כמה חודשים. פעם ראשונה שהודיתי בפה מלא, גם בפניה אבל בעיקר לעצמי, במקום המדויק שלי במשחק הזה.

היא לא מיהרה לענות, אבל היה ניכר שהיא חושבת על מה שאמרתי. "איזה עונש?" שאלה לבסוף בטון כמעט משועמם. כמעט נשמתי לרווחה. סוף סוף הצלחתי לעורר את התעניינותה מחדש. "את תחליטי" אמרתי, ושוב משהו בי חייך מבפנים בדממה. הנה, פתחתי לה את הפתח. עכשיו היא תעבור בו בדרך חזרה למיטה, תיקח שוב את ההובלה, ואני אוכל לחזור להיות במקום הפאסיבי, המובל, שרציתי להיות בו, בדרך אל אותה חציית מדרגה מפחידה ומרגשת שהיא תוביל אליה.

המתנתי בציפייה דרוכה לתשובה שלה, אבל שוב היו לה תכניות אחרות. היה נדמה שחלף נצח עד שהיא אמרה: "לא, אתה תציע את העונש. אם זה יהיה עונש רציני מספיק, אני אחזור. ואם לא, לא יהיה שום מגע ביננו בחודש הקרוב".

משום מה הדברים שאמרה והטון שבו נאמרו גרמו לי לפאניקה בלתי מוסברת. מצד אחד לא יכולתי לסבול את המחשבה שלא יהיה המשך לאינטימיות שהיתה ביננו רק לפני כעשר דקות, שלא לדבר על חודש שלם של ריחוק. מצד שני להציע ולהתחנן לעונש, זו כבר היתה חציית מדרגה הרבה יותר דרמתית וקשה לי ומקום נמוך לאין שיעור מאשר להיענות לדרישה שלה מלפני כמה דקות להתחנן שתמשיך לזיין אותי.

אבל כעת כבר הייתי מוטל שם, מרוסק בבור תחתיות. עכשיו נותרה רק השאלה איך אני מוודא שאמשוך אותה חזרה להיות איתי שוב באותו המקום. נזכרתי איך פעם, בתחילת היחסים שלנו כשהיינו בשוק הפשפשים בפריס, היא ראתה באחת מחנויות העתיקות שוט ישן ומפואר מעור, ונתקפה בריגוש מיני עצום, שגרם לה למשוך אותי לאחת הסימטאות וכמעט לאנוס אותי שם. אני זוכר שכבר אז שאלתי את עצמי מה בדיוק גרם לריגוש הזה, הפנטזיה על השימוש בשוט בעצמה או להיות בצד המקבל. אבל גם אז לא העזתי לשאול את השאלה במילים ברורות, ושנינו העדפנו להתחמק ולא לדבר על זה לאחר מכן.

בכל אופן התמונה הזו, שצפה ועלתה עכשיו בזכרוני באופן ספונטאני, הבהירה לי מה צריכה להיות התשובה אם אני רוצה להחזיר אותה למיטה. כבר לא חשבתי יותר מדי על המשמעות של מה שאני עומד להגיד כשאמרתי "אני אסכים לעונש עם חגורה על הטוסיק".

איכשהו להגיד "על התחת" נראה לי וולגרי מדי, ו"טוסיק" השאיר את זה בדומיין של ילדים שמקבלים עונש על התנהגות רעה, ואיפשר לי להמשיך ולהסתתר קצת מפני המשמעות האמיתית של מה שאמרתי.

כרגיל, היא לא מיהרה לענות. "תסתובב ותשכב על הבטן" היא אמרה לבסוף.