צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

אש נוזלית

אל תשחקו באש..
זה עלול להיות מסוכן.
לפני 4 שנים. 8 בפברואר 2020 בשעה 14:26

למה לעזאזל אני פה?! 

אין פה אמת. 

או כנות. 

או משהו נכון. 

 

לא שבחוץ המצב טוב יותר. 

 

או שאולי לי חסרה הסבלנות הנכונה. 

 

כי אין, אין לי סבלנות לשאלות המעייפות האלו.. 

 

את מתחברת למנטלי? 

מתחברת ל24/7? 

מתחברת לכאב?

מתחברת לזה? מתחברת לההוא?

 

תכף אני מתחברת לנקודת חשמל כדי לגאול את עצמי. 

 

אין לי כבר כוח להסביר ששליטה זה לא תחביב או משהו שבא והולך לי. 

 

זו אני.

זו המהות. 

שם אני באמת חיה. 

 

אבל הרבה לפני זה אני אישה. 

תנסה להבין מי האישה שעומדת מולך לפני שבכלל שאתה פונה לנשלטת שבה. 

ואם אתה לא מצליח להבין האם הנשלטת שאני נכונה עבורך  משיחה עם האישה שאני... אז אתה ממש לא הגבר עבורי. 

 

ולא. זה לא מימרור. 

רק אישה שפאקינג יודעת מי היאמה היא רוצה ולמה היא ראויה. 

 

🔥 

זהו. פרקתי. 

אפשר לחזור לשבת בכיף :) 

 

לפני 4 שנים. 27 בינואר 2020 בשעה 20:43

אני צריכה אותך. 

נשיקה. 

חיבוק. 

כאב. 

זיון. 

יחס! 

 

אני  צריכה להרגיש אותך.  

 

הבטחתי לעצמי שלא אבקש. 

אני עומדת בהבטחה שלי לעצמי. 

 

גם אם מבפנים אני רוקעת ברגליים ומניפה ידיים באוייר. 

 

אולי תבוא כבר? 

 

⁦🔥

לפעמים אני רוצה לכבות את היצרים האלו .

גם את הצורך הבלתי פוסק בחיבוק הייתי מכבה. 

 

 

לפני 4 שנים. 26 בינואר 2020 בשעה 11:33

על הברכיים על הרצפה הקרה.

מחכה לך שתיכנס.

אתה תתעלם ממני.

כנראה שפשוט תעבור לידי.

בלי נגיעה או ליטוף.

תכלס הם לא מגיעים לי.

תוריד את המעיל והג'קט של החליפה בצורה מסודרת והפוכה על הספה.

תוריד את השעון ותניח אותו יחד עם הטלפון על השולחן בסלון.

הטקס הקבוע שלך.

 

ואני אחכה שם. על הרצפה הקרה.

כנראה שהדמעות יגיעו דיי מהר.

ככה זה כשאני מרגישה לא בסדר.

אין לי צורך לתרץ או להסביר אני פשוט לוקחת אחריות.
האשמה אוכלת אותי מבפנים.

אתה תיגש ותתכופף אליי.
תרים לי את הסנטר עם האצבע ואני אנסה לזוז.

אני שונאת שאתה רואה אותי בוכה.

והיא תגיע. הסטירה הראשונה.

ואיתה יגיע הפרצוץ הכועס שלי.

סטירה???

אתה לא רואה שאני גם ככה מתפרקת?? 

אתה לא רואה את האשמה שלי על כך שלא ראיתי אותך? על כך הייתי עסוקה כל כך בסרטים שרצו לי בראש עד שלא הבנתי שאני שוב מרחיקה אותך. שפחה מקולקלת שכמוני! 

אז סטירה?

כן. סטירה. אחת ועוד אחת ועוד אחת וברביעית אני אתמוטט לרצפה בבכי בלתי נשלט.

ואתה תאסוף אותי אלייך. כמו שרק אתה יודע.. וכל מה שאני אחשוב אליו זה שאני מלכלכלת לך את החולצה הלבנה.

משיכת אף. ועוד אחת. והנה אני נושמת שוב.
ואז תתרומם, יד אחת בשיער שלי.. ותמשוך אותי לעבר החדר.

תסתכל לי בעיניים ותדע שמה שאני צריכה עכשיו זה לכפר.

על המילים שלי.

על ההתנהגות שלי.

על האנוכיות שלי.

אני צריכה שתיקח.

מה שאתה צריך.

כמה שאתה צריך.

 

תן לי להרגיש ראויה שוב.

🔥 

שלושה שבועות..

מתגעגעת. אבל מחכה בשקט שכל כך לא אופייני לי.. 

כנראה שאני באמת מתבגרת. 

 

לפני 4 שנים. 25 בינואר 2020 בשעה 19:18

120. 

120 הצלפות. 

120 ליטופים שליטפת אותי עם החגורה שלך. 

120 נשיקות שנישקת אותי עם  החגורה שלך. 

120 מילות אהבה שלחשת לי עם החגורה שלך. 

120 חיבוקים שעטפת אותי עם החגורה שלך. 

120 שברירי רגעים של שלווה שהענקת לי עם החגורה שלך. 

120 נשימות השייכות רק לך. 

120 נשימות שנשמתי רק אותך. 


העולם נעצר. 

היית רק אתה. 

אני הייתי רק עבורך. 

גוף. לב. נפש. 


120 רגעים של אהבה טהורה שלי.

120 רגעים בהם היינו אחד. 

120 רגעים בהם הייתי שלמה. נכונה. ראויה. 

120 רגעים של אושר נוזלי. 

 

🔥 

הלוואי והייתי יודעת אותן ה120 היו עבורך. 

אגב.. הילדה החמדנית הייתה רוצה 240.. 

 

לפני 4 שנים. 23 בינואר 2020 בשעה 11:03

קוראת אנשים. 

דיי טוב. 

אפילו דיי בקלות. 

 

יודעת  להשפיע. 

יודעת לתמרן. 

יודעת להשיג את מה שאני רוצה. 

 

מילה נכונה בזמן הנכון. 

מחווה קטנה בהקשר מדוייק. 

 

ואני משיגה את שלי. 

 

בנוגע לאנשים הרצון הוא תמיד לראותם מחוייכים ומאושרים.. 

מוזרה שכזאת.. האושר של מי שמולי הוא הסיפוק הכי גדול שלי. 

 

עם כולם קל לי. 

יודעת מה להגיד, מה לעשות, איך ומתי. 

ולא כל מאמץ בכלל. 

 

ואתה. אתה כרגיל אחר. 

איתך כל הקלפים נטרפו. 

 

מרגישה אותך. גם מרחוק. 

יודעת שמשהו לא יושב לך נכון.. 

 

אין לי את המילים נכונות. או המחוות. 

 

אני אבודה מולך. 

 

פתאום אני שוב הילדה הקטנה שמשתוקקת לרצות. 

רק שהפעם אין לי מושג איך. 

 

וכל מה שאני רוצה זה שתשלח לי 

"מחייך"  

 

וחיבוק. אני תמיד רוצה חיבוק.. 

כזו אני, ילדה חמדנית. 

🔥 

 

הלוואי והיית פה לקרוא את זה 

לפני 4 שנים. 2 בינואר 2020 בשעה 19:18

כל מה שאני צריכה  זה שתעטוף אותי. 

שתשלח לי הודעה. 

"חצי שעה אצלך" 

ואני אחכה לך. 

כמו תמיד. 

על הרצפה.

על הברכיים.

עירומה.

עם הגב לדלת. 

בשקט. 

בציפייה. 

אשמע את הצעדים מתקרבים לדלת. 

והדלת נפתחת. 

הנשימה שלי תעצר. 

הכל יהיה כל כך חד. 

הנוכחות שלך. 

הריח שלך. 

אתה. 

ואז, במגע ראשון הנשימה שלי תתחדש. 

זרימת הדם תתחדש. 

כאילו התעוררתי שוב לחיים. 

אתה תתכופף מאחורי.

ותעטוף אותי בזרועותייך. 

בגופך. 

ואני. אני באותם רגעים בודדים אהייה אני. 

בטוחה בשקט שלך. 

 

כל מה שאני צריכה זה שתעטוף אותי. 

רק כדי לנשום שוב. 

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני 4 שנים. 17 ביולי 2019 בשעה 21:08

מפגש עיניים ראשון. 

חיבוק קצר. 

צריך להתכופף למרות העקבים. 

גל של ריח.

גברי. חזק. נוכח. 

 

ומדברים.

ומגששים.

והריח. 

פשוט עוטף אותי.

 

נשיקה. 

לשון חמדנית. 

ידיים חזקות. 

והריח... 

עכשיו הוא כבר חדר למוח. 

 

ומסיימים בנשיקה.

וחוסר הביטחון שלי בשמיים. 

היססתי. 

ביקשתי שלא. 

ואני בכלל לא הטייפ.

 

לא הייתה לי ברירה. 

לחזור על אותן טעויות זו לא אופציה. 

 

מעניין אם הוא ישאר.. 

 

🔥 

הולכת לישון עם הריח. 

לפני 5 שנים. 15 במרץ 2019 בשעה 0:33

במיטה. 

עיניים נסגרות. 

אומרת לו תודה. 

תודה שאתה סופג את הכאב עבורי. 

תודה על השמירה על הנפש. 

תודה על הדיוק. 

תודה שלמרות שאני מחלקת אותך ונותנת שישחקו בך אתה עדיין חם ומעניק. 

 

מבטיחה שתקבל את הראוי לך. 

 

🔥 

החיבור גוף נפש הזה מדהים אותי כל פעם מחדש. 

כשלא נכון לנפש הוא פשוט מפסיק להרטיב.,ונגמר הסרט. 

לפני 5 שנים. 12 במרץ 2019 בשעה 21:21

עד מתי תהיה נשלטת של היצרים והגוף הזה שלך?

 

עד מתי תתעלמי מהנפש שלך?  

 

עד מתי? 

 

🔥 

 

לפני 5 שנים. 27 בפברואר 2019 בשעה 16:34

נתניה. 

שעות הערב.. 

מה יש לעשות פה?! 

 

🔥 

לא להציע אורגיות!!

אני עוד עלולה להסכים.  

לא באמת..