לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Night's child

Defying the bell shape curve
לפני יום. 5 באפר׳ 2020, 0:39

פעם בהמון המון זמן אתה נתקל בבחורה יפה שלא יודעת שהיא כזו, וגם זה רק אם אתה בר מזל. פחות בגלל היופי, אתה בר מזל, ויותר בגלל האופי שאי הידיעה מעידה עליו. יש בבחורות הללו משהו שמור, משהו שעולם מושתת soundbites בו לכל דבר יש מחיר וגרד לי ואגרד לך, לא הצליח להשחית. הן מסתכלות על העולם בלי העדשות התועלתניות והציניות שהוצמדו לעיניים שלנו, והמבט שלהן צלול וסקרן ומלא בתום, מבט שגורם לך קצת להתבייש בעצמך והרבה להיקסם ממנה. התשובות שלהן תהיינה שונות מאלו שאתה מורגל לקבל והן תעשנה היגיון רב יותר, ואם אחת מהן תחבק אותך, את תרגיש שיש בחיבוק, ללא כל צל של ספק, ערך מוסף שלא תצליח לזהות מהו, אבל גם לא תסכים  לוותר עליו.  היא תהפוך אותך לאדם טוב יותר בלי שהיא תתכוון לכך או שאתה תרגיש.

אם מצאת בחורה יפה שלא יודעת שהיא כזו; שמור עליה.  

אני שומר.

לפני 3 ימים. 2 באפר׳ 2020, 9:01

היא מתמתחת בחתוליות, מפזרת מעליה קורי שינה אמיתיים ודמיוניים, מקרבת את פניה לשלי ושואלת:

"אני יכולה להיות הסאב שלך היום?"

 כך היא שואלת בכל בוקר. באלו שהיא מתעוררת לצידי ובאלו שבגפה בביתה.

התשובה לשאלתה, היא יודעת, לא תלויה במעשיה. אם הייתה ילדה טובה, והיא תמיד ילדה טוב או אם טעתה ונהגה שלא כראוי. תיקון נעשה בתוך הקשר ולא מחוצה לו, הסברתי לה פעם אחת והיא לא נזקקה שאחזור על המסר בכדי שתפנים אותו. השאלה נוגעת אליה, לבת האדם שהיא, האם היום אני רוצה אותה כסאב.

 

היא לא שואלת כי התשובה אינה ברורה לה.

היא שואלת כדי לבטא את הרצון שלה בי מחדש ולהרחיק מאיתנו את ההרגל והמובן מאליו והברור. להרחיק את אותם תחפושות של המוות מהקשר, שהרי ההרגל, המובן מאליו והברור, מרוקנים את האדם מהחוויה לטובת הקיום הנבער.

 

היא לא שואלת כי היא זקוקה למילה  שאשיב, די לה שתביט בעיני ובכל אופן אני משיב:

"אני רוצה שתהיי הסאבית שלי היום"

היא שואלת כי כך היא חיה (במובן המתמשך והנקודתי), כי כך ראוי.

 

לפני 5 ימים. 31 במרץ 2020, 21:00

נשלטת: "השולט שלי כל כך שולט, שבקולו הרועם הוא מתגבר על כל הקולות הסובבים"

סאבית:  "מרשים מאוד"

נשלטת: "והשולט שלך, כמה רועם קולו?"

סאבית: "רועם? הדום שלי לא מרים את קולו. הוא מדבר כמעט בלחש, וכל קולות הסובבים נאלמים דום בכדי שיוכלו לשמוע אותו"

 

לפני שבוע. 28 במרץ 2020, 19:12

לעיתים אני נכנס לכלוב ומרייר.

לא תמונות בכלוב גורמות לי לרייר, הן עשויות להעלות זיכרונות נעימים מבעלות התמונות שנגעתי בגופן העירום, לא יותר. הטעם שלי בכל האמור בגוף הנשי מוגדר היטב ומצומצם להפליא, לשביעות רצון קברניטי האופנה, כך שאותן שמצאו חן בעיני אינן רבות. 

 

מה גורם לי לרייר? מילים.

נדיר שטקסט אירוטי ימצא חן בעיני. פורנוגרפי? ממש לא. מילים שזורות בחוכמה למשפטים שנארגים לרעיונות, מחשבות או עובדות הן הפטיש שלי. טקסט חכם שכתוב טוב ויש לי זקפה. זו הדרך לגרום לי לרייר.

 

ובכן כלובאיות, הכינו את התחתונים והחזיות:

עברה כבר יותר מחצי שנה מאז ש- RIS חזר לכתוב ל: מכתבים לקורדליה.

הכתיבה שלו גורמת לי לרייר.

אפשר לעמוד בתור ולהשליך עליו לנז'רי, התחתונים שלי כבר ביד.

אני לא בטוח שהשורה מעל משקפת את כוונתי נכונה

 

לפני שבוע. 26 במרץ 2020, 11:11

אז. שישי אחרי הצהריים.

אני פותח לה את הדלת למרות שיש לה מפתח לבית שלי, למרות שאמרתי לה יותר מפעם אחת שנתתי לה מפתח כדי שתעשה בו שימוש. אבל היא, כמו שהיא, כלואה בהרגלים שאני לא מצליח לשנות.

"אני עייף" אני אומר לה ותוהה אם התכיפות בה אני משתמש בצירוף הזה לא אמורה לגרום לי לחשוב מחדש את הלו"ז שלי.

היא סוקרת אותי ממטה למעלה, קופצת עלי באתלטיות ששמורה לגוף קטן ושרירי, כורכת עצמה סביבי באופן שלא היה מבייש גורת בונובו מוכשרת ואומרת:

"יש לך מזל שהגעתי, בוא אני אקח אותך למיטה ואכין לך משהו לאכול"

"בוא אני אקח אותך למיטה" אני מחקה אותה "את בטוחה שזו את שתיקח אותי למיטה?" אני שואל ומחזיק את נעליה סביב מותניי "כי אני די בטוח שאלה הרגליים שלי שאנחנו עומדים עליהן".

היא מצמידה את הפנים שלה לשלי ומהנהנת ככל שצמידות הפנים מאפשרת.

"כן, מאסטר. אני לוקחת אותך למיטה" היא מדגישה את המילה אני.

אני לא באמת מבין, אבל גם לא מתווכח. אני הולך למיטה כשהיא תלויה עלי ועסוקה בלנשק לי ביסודיות את הפנים.

כשאני מתעורר כמה שעות מאוחר יותר אני רואה צלחת של אוכל, ואת ירוקת העיניים עסוקה בסלולרי שלה בירכתי המיטה. היא מבחינה שהתעוררתי ומתיישבת מולי בתנוחה מזמינה, זו שתמיד תזלוג אליה כאשר היא ישובה על המיטה. היא מחייכת אליי חיוך כן שעומד בסתירה לעיניה האדומות או לשבילים שהדמעות ציירו על פניה.

אני מושך אותה אלי ומייבש את לחייה.

"שוב הרטבת את הפנים שלך? את לא יודעת שישראל מתייבשת וצריך לחסוך בדמעות?!"

היא צוחקת כפי שתמיד צחקה מהבדיחה המפגרת שתמיד השמעתי לה כי תמיד צחקה ממנה.

"מדוע לא הערת אותי לאכול?"

"כי ישנת" היא עונה כאילו הייתה זו באמת תשובה. בעולם שלה זו באמת תשובה.

אני מושיט את היד לצלחת, אבל היא בזריזות של אצן מדלגת מעלי ולוקחת את הצלחת. רק אז אני שם לב שיש שם צלחת נוספת. זו שלה. היא חשבה שנאכל יחד ולכן חיכתה שאוכל אני כדי שתרשה לעצמה לאכול. משום מה העובדה שנרדמתי לא נרשמה אצלה כעילה לשינוי התוכנית להמתין לי ולאכול בעצמה.

 "זה קר, אני אחמם" היא לוקחת את הצלחות וחוזרת עם אוכל חם.

אני מתחיל לאכול והיא אחרי. על פי המהירות שהיא אוכלת, היא הייתה מורעבת ומשהו נצבט לי עמוק בלב.

"למראה" אני אומר לה. היא נרעדת קלות, אבל במשמעת של חיילת מיומנת היא מנערת מעצמה את ההרגשה, מתפשטת ועירומה היא ניצבת מול המראה. אני עומד מעט לצידה.

 

כל 'זמן מראה' הוקדש למקום אחר בגופה. אני הייתי מצביע על איבר בגוף שלה והיא הייתה צריכה לספר לי סיפור היסטורי או פנטסטי, משאלה, מחשבה, רגש או תחושה שמחוברים אסוציאטיבית או קונקרטית לאותו האיבר.

הסיפור שלה היה ארוך או קצר, טעון ברגש או קונקרטי ועובדתי. הסיפור שלה, היה שלה לספר. ולא חשוב  כמה ארוך היא סיפרה, כשסיימה הוא הייתי לוקח את המילים שלה כולן וטווה מהן סיפור שונה לחלוטין, סיפור שאף פעם לא הצליחה לראות או לדעת שקיים כלל. סיפור אמיתי יותר עבור הבחורה שהינה בהווה והילדה שהייתה אז . להרגשתי, לפעמים הייתי מצליח יותר ולפעמים נכשלתי כישלון חרוץ.

היא תמיד הייתה נרגשת כשהייתי מסיים לספר אותה. לאחר מכן הייתי ניגש ומתכופף או כורע ומצמיד את השפתיים שלי לאותו המקום ומשתהה. היא אף פעם לא הבינה מדוע לפעמים השתהיתי לפרק זמן קצר ולפעמים לארוך או ארוך מאוד. משום מה מעולם לא עלה בדעתה לשאול.  לבסוף הוא הייתי נושק  לאותו המקום ונעמד בינה לבין המראה. זה היה הקיו עבורה להצמיד את השפתיים שלה לשלי, וכשעיניה היו עצומות לנשק.  כפי שהסברתי לה, לא את שפתי היא הייתה מתכוונת לנשק, אלא את גם המקום בגופה בה נגעו שפתיי קודם לכן ויותר מכך את הסיפור.

 

הפעם הצבעתי על עיניה. 

לפני שבוע. 24 במרץ 2020, 19:49

לפני שבוע. 23 במרץ 2020, 10:22

"את לא סאב" אני אומר לה ומתעלם משלל פעמוני ה- Due process שמרעישים לי באוזן.

היא מביטה בי בזוג עיני עגל שלא משקפות את החוכמה שיש מאחוריהן, לעיתים בכוונה תחילה. הפעם היא באמת מבולבלת. אני יכול לשמוע את המחשבה שלה שואלת אותי

"סרייסלי?  אני בקיבוץ של הוריי. ארבע לפנות בוקר. אמא ואבא שלי בחדר ליד, ובכל אופן אם אני מסיטה את היד רק מעט ימינה היא תיגע בדילדו המאולתר. אם אזיז אותה מעט שמאלה היא תגיע באטב שצבט לי את הדגדגן ולא רק, ואם אעביר אותה בפתח של הנרתיק, הרטיבות פוסט אורגזמה עדיין תלחלח אותה. אם זה לא מספיק, הלוווו, זאת אני שאחרי שגמרתי, דחפתי את הדילדו המאולתר לחור של התחת שלי וזיינתי אותו בעודך מדבר איתי על אבא (זה האמיתי), למרות הלא נעים שהחיבור הלא קדוש הזה עשה לי. אני לא סאב, סרייסלי?"

 

במקום לומר את הדברים היא רק חושבת אותם. יש לה עיניים יפות, אבל מבט עיני העגל המכוון גורם לי, כמעט, לפצוח בסדרת מהלכים נוספים שיכאיבו לה. כשהיא כן מדברת, היא פוצחת במניפסט ואני מתקן אותה ומסביר שסאב אינה מאופיינת באישיות חלשה, תלותית וכו'.

 

"סאב ביסודך את לא. יש אנשים שהבסיס שלהם כנוע. אותו צורך מוטמע בכניעות, הוא הבסיס עליו צומחים מאפייני הסאב הרגשיים/התנהגותיים/מיניים."  אני עוצר לרגע ושוקל כיצד להמשיך כך שתוכל לעכל את ההסבר. אני לא יודע באיזה חלק של המשך התהליך שלה עוד אמשיך ללוות אותה ולכן אני מדבר את מה שבדרך כלל הייתי עוזר לה לגלות בעצמה.

 

"זה שאת לא סאב ביסודך לא אומר שאת לא יכולה להינות מההתנהלות סאב מול דום. את יכולה ואת אכן נהנית. גם להשתכר את נהנית ואת משתכרת עוד לפני שסיימת חטיבת ביניים. השימוש שלך בעמדת הסאב הוא אינסטרומנטלי. את משתמשת בעמדת הסאב בכדי להפיק את הרווחים הרצויים לך. בדומה לאלכוהול, גם להיות סאב עוזר לך לנמנם את המסרים המופנמים שצועקים לך בנשמה. זה עוזר לך להקהות את הזחילה על שברי זכוכית שאת קוראת לה חיים. כל כך התרגלת שאת יודעת שאת נחתכת לא כי כואב, את הרגישות הזו איבדת, אלא כי רואה את השובלים של הדם על גופך כשאת נעה. זה עוזר לך לתקף את השקרים שסופרו לך כאמיתות לגבי כמה ערך יש בך."

אני עוצר לתת לה לעכל.

"ביום שהקולות בראש יפסיקו להקטין אותך, את לא תצטרכי את ההתמקמות הבדסמית. לפחות לא כמו שאת זקוקה לה עכשיו. את לא כנועה ביסודך. יעלם הצורך הספציפי בטשטוש ותיקוף, תישארי את. ואותה את נעדרת כניעות."

 

השעה לקראת חמש בבוקר ואני עייף, הנושא מוחלף ונפרדים לשינה.

בוקר עכשיו, אני עדיין לא בטוח אם פעלתי נכון.

לפני שבועיים. 17 במרץ 2020, 23:46

"תבטיח לי" היא ביקשה. לא, זו לא הייתה בקשה אלא תחינה.

הבטתי בה משתומם. היא לא נהגה לבקש, וודאי שלא לדרוש ומעולם לא ביקשה שאבטיח לפני כן או לאחר מכן. "תבטיח לי" היא שבה ואמרה. הידיים שלי, כמו מעצמן, הרימו אותה מהרצפה ותלשו אותה מהחיבוק שחיבקה את שוקיי.  הושבתי אותה על ירכיי וביד שאחזה תחת סנטרה, הפניתי את מבטה אלי. "מה תרצי שאבטיח לך?" שאלתי אותה סקרן. הדממה שהשתררה לאחר הבקשה שלי להבהרה, אפשרה לי לזהות את הכוח המוזר הזה שנוצר בי באותם הרגעים. אני רציתי להבטיח לה. רציתי. לא חשוב מה היה זה שהייתה מבקשת, אני רציתי לומר לך "אני מבטיח". רציתי להחזיר לה על כל הטוב שנתנה לי, על התום הצלול שעטף אותה ומעט ממנו דבק בציני שאני. רציתי שהיא תדע שהיא לא צריכה הבטחה, אלא רק לסמן לי, אפילו לא לבקש, במה היא חפצה בכדי שאתן לה, אם אוכל לתת. בין כל ההבנות שביקשתי להטמיע בה, בזו הצלחתי.   

"אני לא יודעת" היא אמרה ועיניה הירוקות ביקשו כל נקודת מיקוד אחרת פרט לעיני. מעט לחץ ביד תחת סנטרה והיא ישרה את המבט לעיני.

"עיניים אלי" צרפתי מילים למעשה.

"את מתביישת?"

"כן" היא אמרה מסיטה את מבטה ממני ומשיבה אותו אלי כל אימת שהבינה שמבטה נדד או שהלחץ על לסתה הזכיר לה.

"למה?" שאלתי. וידעתי שלא אקבל תשובה, כי אין לה.

"את רוצה שאבטיח, אבל לא יודעת מה"

"כן, זה טיפשי" היא אמרה וניסתה לקום מעלי.

היא אף פעם לא צעדה איתי בקו אחד אלא מימני ומעט מאחורי. היא אף פעם לא נגעה באוכל, עד שהתחלתי לאכול אני. היא ישנה מכווצת לצד רגלי, ואני הייתי נוזף בה ומבקש את חום גופה לצד גופי. היא הייתה נעתרת. בבוקר תמיד מצאתי אותה שוב מכווצת לצד רגלי. אני יכול להמשיך ברשימה הזו. היא הייתה ארוכה. מאוד. ההרגלים שלה היו כמעט בלתי ניתנים לשינוי מבלי לאמלל אותה. גם אם לא אהבתי אותם, עוד פחות מכך אהבתי אותה אומללה.

"בטוחה שאין שום דבר שרוצה שאבטיח?"

היא הנהנה מבלי שחשבה כלל.

"יודעת מה, אני מבטיח לך שאני רוצה להבטיח לך, איך זה נשמע לך?" הפנים המעט מיוסרות הפכו באחת מחייכות.   

"כן, זה בדיוק מה שאני רוצה שתבטיח לי"

"ואם תחשבי על משהו נוסף שתרצי שאבטיח, תבקשי?"

"כן" היא השיבה, למרות שהיה ברור לשנינו שהיא לא תמצא דבר כזה כי היא לא תחפש.

היא באמת אף פעם מעולם לא מצאה.

לפני 4 שבועות. 6 במרץ 2020, 21:31

 

 

לפני חודש. 3 במרץ 2020, 23:48

אני קורא בלוגים של חברים מהחיים האמיתיים כדי להתעדכן, לשמור על קשר מעולם לא היה הצד החזק שלי. אני קורא בלוגים כתובים יפה או מעניינים או שניהם. אני קורא, גם, בלוגים של חבר'ה שאין לי חיבה כלפיהם, שאינם מעניינים או כתובים יפה, אבל יש בהם ייחודיות. לדוגמא, זו שמתארת את חייה בבלוג לפרטי פרטים כבר שנים רבות.

 

יש לא מעט בחורות ותיקות באתר (שלוש, בלי שאתאמץ לשלוף מהזיכרון) שאף פעם לא הצליחו ליצור זוגיות טובה, לא כל שכן להחזיק בה. שנים שהן כותבות על כך. משוועות לכך ו-גורנישט. באמתחתן רק ניסיונות כושלים ותקוות שבורות. אם הייתי נמהר, כפי שהייתי בשנות העשרים לחיי, וודאי הייתי כותב להן משהו בסגנון:

הלו, לעולם לא תהיה לך זוגיות טובה. אף פעם. Never.

לא כי האל מתעלל בך וגם אין אלה "חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו"...

לא תהיה לך, מאחר ותמיד את עסוקה בלתקן את הפגמים שלך בבואתך.

באותה המידה שאינך יכולה לנקות שאריות משחת שניים מזווית שפתייך על ידי העברת מטלית על המראה, את הפגמים שבך אינך יכולה לתקן בארגון מחדש של העומד מולך אלא רק בתוכך.

 

 

אבל אני כבר לא בשנות העשרים לחיי. לכן, אני קורא אותן ומחריש.