סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Night's child

Defying the bell shape curve
לפני שבוע. שלישי, 9 ביולי 2019, בשעה 00:16

לכתחילה היא לא הבינה, ספק אם בדיעבד הבינה.

למה ללכת למקומות שלא טובים לי? היא הייתה שואלת לו טיב ההתנגדות היה ברור לה.

אבל היא לא הייתה ברורה, ולשאול היא לא שאלה.

טעיתי לחשוב שהיא מוכנה. הרפיתי.

אפילו האגו הגדול שלי כבר מזמן לא מתרגש מלהודות בטעות.

ואז,

היא בחרה בשיר של התקופה הקשה, שלחה לי אותו וכתבה:

"ואגב, השמיעה עכשיו מחדש של השיר ששלחתי לך, עשתה לי ממש טוב. מלא דמעות, מלא כאב, מלא טוב."

לפעמים אין תחליף לחזרה אל המצוק המטאפורי רק כדי לגלות שהיום, בניגוד לאז, אין בך רצון לקפוץ.

שום להג או התפלפלות לא ישוו לחוויית "אני כבר לא שם".

לו הייתה שואלת "למה ללכת למקומות שלא טובים לי?"

הייתי משיב לה:

"כדי לדעת שהם אינם טובים לה, והיא כבר לא את. כדי שתדעי שבפחד שלך ממנה את מעניקה לה חיים, את החיים שלך."

אבל, את זה היא כבר לא תשאל ואני לא אצטרך להשיב.

וכפי שקרה מעצמו? קרה הרבה יותר מוצלח.

לפני שבועיים. שבת, 29 ביוני 2019, בשעה 20:08

עצרתי את הרכב לפני מעבר החציה של צומת עמוס. על המדרכה לשמאלי היה זוג מבוגרים. שערו הלבין לחלוטין כיאה לגבר בשנות השבעים לחייו, אם הערכתי אינה שגויה, והיא נראתה צעירה ממנו בשלושה עשורים. הם אחזו ידיים. הוא התחיל לחצות והיא שניעורה למתרחש סביבה מריכוז בצג הסלולרי אותו החזיקה בידה השנייה, משכה אותו בעדינות לאחור. היא חשבה שלא כדאי לחצות בעיתוי הנוכחי. הוא חזר למדרכה, עליה עדיין היא עמדה, והביט בה. לא נזף או כעס. הוא הביט בה במבט השמור לילדה קטנה שנתפשה במעשה קונדס. המבט שלו היה טבול כל כך באהבתו אליה שגם אני, המביט מהצד, לא יכולתי להישאר אדיש. שינוי עדין מחד ובולט מאידך באופן בו עיצבה מחדש את תנוחת גופה מקשיחות לכניעות היה יכול לזכות את מעשה הטרנספורמציה שעברה במקום של כבוד בפנתיאון הבדסמ, אם היה כזה. היא נשקה לכף ידו וחיבקה אותה לגופה. הם חצו כך את הכביש.

 

אני לא יודע מה הם זו לזה, בני משפחה או בני זוג, או אולי הם מחוברים בקשר אחר.

אני יודע שהם חולקים תמהיל של אהבה, אצילות ויופי.

תמהיל שראוי לחמוד.

 

לפני חודש. שבת, 1 ביוני 2019, בשעה 15:02

נתקלתי היום בפוסט, בו המגיב לבעלת הפוסט, בחר להזכיר לה פוסט שפרסמה וגנזה בכדי לתמוך בנקודה אותה רצה להעביר.

 

אז חשבתי שההתנהלות הרצויה ברורה, מסתבר שלא. כשאתה מתארח בבלוג אתה... מתארח בו. לא יותר ולא פחות. בעלת הפוסט היא המארחת וכמו בכל יחסי אורח מארח – תנאי האירוח נקבעים ע"י המארחת. כל מארחת רשאית לקבוע את תנאי האירוח כראות עיניה ויחד עם זאת יש מכנה משותף לכולם.

 

הדיבר האחד עשר לענייני בלוג הוא:

המארחת היא זו הקובעת למה יוגבל השיח בבלוג שלה ע"י בחירתה אילו פוסטים יוצגו בו.

פוסט טעון רגשית שנגנז* הוא סימן שנושא הפוסט נסגר לדיון ציבורי. ממש חשוב לך להגיד את אשר על ליבך? פנה לבעלת הבלוג בפרטי.

 

למה הדבר דומה?

הדבר דומה לבחורה (בעלת הבלוג) שביום ב' שלבשה עם חצאית מיני למכללה וביום ג' בא הבחור (המגיב), ובעודה מזמינה לה הפוך על סויה, מרים לה את חצאית המקסי לגובה המיני. כשהיא כועסת עליו הוא מגלגל את עיניו וטוען כקוזק נגזל: "אני לא מבין מה הבעיה. אתמול את חשפת את רגלייך בפני כל".

 

 גם בבלוג כמו בכביש ובחיים בכלל: תהיה חכם, אל תחפש להיות צודק.

 

 

 

* אני מניח שברור לך שהאיסור לא חל על פוסט שנגנז שבו היה כתוב שהיא אוהבת פיצה עם אננס. סביר להניח שהיא לא הסירה את הפוסט מטעמי חשיפת יתר או רגישות רבה בענייני פיצה וגם לא בענייני אננס. לכן, אם נתקלת בפיצרייה מעולה שמגישה פיצה חלומית שעליה נתחים של אננס מדמם, והיא העלתה פוסט בו כתבה על רצונה בהמלצות קולינריות, תרגיש בנוח להמליץ לה :)

בקיצור, תפעיל שיקול דעת-  אתה כבר ילד גדול.

 

לפני חודש. שלישי, 28 במאי 2019, בשעה 06:52

"את באמת רוצה לדעת?" שאלתי.

"כן" היא השיבה וכנות רכה מצמר גפן ונוקשה מיהלום בקולה.

"הסיבה פשוטה. אבי אהב אותי אהבה עזה, הכאיב לי וכפה את רצונו על אימי. זו הסיבה שאני דומיננטי, סדיסט ואבהי. אין בזה שום דבר נשגב  או סקסי. קופי פייסט. זאת האהבה שהטמעתי עוד לפני שידעתי לקשור שרוכים" משכתי בכתפיי כפוטר את העניין לא כטוב או רע אלא כשפשוט, "כך אני יודע לאהוב."

היא הניחה את מה שהיה בידיה, חיבקה אותי כשהיא על קצות האצבעות ונישקה את צווארי. נשיקה ארוכה ארוכה. כשסיימה היא לחשה לי "אני מצטערת, בייב. כל כך, כל כך מצטערת". לא היו רחמים במילים שלה אלא חמלה. היא המשיכה לחבק אותי עוד, כמו אמרה ללא מילים – חבל שלא הייתי שם לשמור עלייך. מאוחר יותר היא אמרה גם במילים. בבחורה הזו יש סאב לתפארת.

לפני חודשיים. ראשון, 12 במאי 2019, בשעה 20:24

 

אי שם בארץ רחוקה רחוקה, באמצעו של המסע הרגלי, אחרי עליות מאמצות וירידות תלולות, אנחנו מגיעים למפל שבתחתיתו אגן היקוות קטן. אני מתיישב על סלע גדול דיו, כך שאני לא נדרש ללהטט ישיבה עילגת אלא יושב בנוחות. אני מביט בו. הוא נמצא במים ונהנה מכל רגע בהם חובקים את גופו. הוא שוחה לכיוון אמצעו של המפל, ואז לכיוון חלקו הרחוק של המפל, מקום בו הוא פוגש ערימת סלעים שכבר אלפי שנים התכתשותם לא מוכרעת.  הוא משתכשך בשברי המפל שמפלסים דרכם במסלעה. יש בו איכות ילדית שובת לב. התפקיד שלו רם, קהל משחר לפתחו ומצפה למוצא פיו. הוא רציני כשצריך, ומתלהב ופתוח לחוות כמו ילד כשאפשר. עכשיו הוא כמו ילד.

 

אני חושב על הרגש שלי כלפיו. אני אוהב אותו אהבה עזה. ככל שהיא עזה כך חרישית. אהבה שאדם מרפה אל תוך קיימות דחוסה פחות מזו של היום היום כדי לחוות אותה, ויחד עם זאת היא נוכחת באופן שלא ניתן להתעלם ממנה גם מבעד להבלים. לכאורה פרדוקס, רק לכאורה. אני חושב על אהבה ונצח ועל החיבור שרובנו נוהגים לעשותו. כשאני אוהב, אני אוהב. מופשט מהתפארות שכיחה, אני מודה שלא על רצוני אני אוהב ולא על רצוני מפסיק לאהוב. אין זה אומר שאני לא רוצה לאהוב את מי שאני אוהב, אלא שיש בי ענווה להודות שהמתג שמעיר את האהבה וזה שמרדים אותה לא נגיש שלי.

 

אני לא יודע אם אוהב אותו לנצח. אני יודע שאוהב אותו כל עוד אהיה קרוב אצל עצמי. נאמן לעצמי. אולי זה המבחן, גם, לאהבה רומנטית. אולי לא. אני מניח שלא. לאהבות רומנטיות יש תכלית שעשויה להכיל את האיכות הזו, אבל אין זה הכרח. באהבה רומנטית, לעיתים, דווקא היות אדם נאמן לעצמו, יחייב לה תפוגה. אנשים מתפתחים ומשתנים. יש זוגות שנאחזים בזוגיות למרות שלו היו נאמנים לעצמם, כבר לא היו ביחד וכאלה שלכתחילה לא היו הופכים לזוג ורק בגידה בעצמם אפשרה כניסה לזוגיות.

 

הוא מפציר בי להיכנס למים.

אני פושט את בגדי, מחליט שלא לחבר עוד בין אהבה לָנֶצַח, ונכנס למים.

 

 

לפני חודשיים. שני, 29 באפריל 2019, בשעה 20:25

אני מתחיל לתדלק והמבט שלי שבראשיתו נודד, מתקבע על הזוג שנכנס לחנות הנוחות בתחנה. אבא ובת שנראים כאילו יצאו מסט צילומי אופנה. לא מבחינת הבגדים אלא היופי. החזות שלהם מסגירה שאינם מכאן. הילדה כבת  חמש ואביה בשנות הארבעים. היא חושבת שהיא מלכת העולם והיא מנהגת כך. היא צועדת בביטחון, ממששת את מה שהיא רוצה ומארגנת מדף אחד מחדש, מחליפה מקום שני חטיפים אלו באלו. היא לא יודעת שכשהתכופפה קודם לכן בראשיתו של מדף תחתון וסקרה אותו לכל אורכו והזדקפה במקום אחר, היה שם אביה להזיז מוט של סטנד שאחרת הייתה פוגעת בו עם ראשה. היא, גם, לא מודעת לעובדה שהשאירה את בובתה במדף אחר, והיה זה אביה שאסף אותה לחיקו.

 

אני מביט בהם ונזכר בקולגה ממחלקה סגורה שרק עשרים דקות מוקדם יותר, בסופה של השתלמות, סיפר לי על נערה בת שש עשרה שהגיע לפני יומיים. הוריה נרצחו במדינת המוצא, כנראה, לנגד עיניה. היא נחטפה כשהייתה בת שלוש עשרה לסחר והועסקה בזנות במדינת עולם ראשון, בה הייתה שנתיים. משם, סוחר אחר הביא אותה לישראל. היא ברחה ממנו, פיתחה דיכאון פסיכוטי ועכשיו היא בסגורה.  אני עדיין מביט באב ובקטנה שממשיכה לעשות טרור יחידים בחנות וכרגע פוצחת בסיכול ממוקד של מרצפת רופפת. הוא מסתכל עליה באהבה שקשה לפספס. בלי שארצה מחשבתי נודדת אל העבדות במצרים של מזמן וכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ומשם אל השואה של לא מזמן והפתרון הסופי.

 

אני תוהה על שואות גדולות וקטנות. כל כך קטנות, שלא צריך יותר מגוף של ילדה בת שלוש עשרה בכדי שתתרחשנה. צפירה של רכב בנתיב התדלוק הסמוך שמבקש לזרז את זה שלפניו, מסבה את תשומת ליבי לכך שמיכל הדלק  ברכבי, כבר זמן מה, מלא. אני מחזיר את הפיה למקומה ואוסף את החשבונית לארנק. לפני שאני נכנס לרכב, אני מביט שוב באב ובביתו, ומבין שאני נאחז קצת ביופי שלהם. אני מבין, גם, שזה לא מעניין אותי מה אני משליך עליהם; שמחה, חום והנאה, אם זה עושה אותי לפסימי מעט פחות, די לי.

לפני חודשיים. חמישי, 25 באפריל 2019, בשעה 20:47

"תראי מה גרמת לי לעשות"

אם איתרע מזלך ושמעת את הגבר שלך אומר את המילים הללו, אני מקווה שהיית חכמה מספיק כדי לברוח הכי מהר והכי רחוק. אם איתרע מזלך ושמעת את המילים הללו ונשארת, את לא צריכה אותי שאגיד לך כמה גדולה הטעות שנשארת. אני לא שם ואם הכל יתנהל בחיים באופן הצפוי גם לא אהיה.

 

היא הניחה את היד על כרטיס האשראי שלי וגררה אותו לעברי. בחצי הדרך אלי מהמגש שהברמן הגיש בו את החשבון, תפסתי את שורש כף ידה. מידת הכוח שהשקעתי באחיזה הייתה רבה עשרות מונים מהדרוש בכדי שאזיז את ידה להיכן שאחפוץ. אם האחיזה הייתה כזו שתכליתה להכאיב לה, המשך השתלשלות הדברים הייתה שונה. טובה יותר.

 

תכלית האחיזה הייתה להפחיד אותה, והיא אכן הביטה בי במבט שואל שהפחד תבע, עד מהרה, לשלו. "אף פעם אל תחליטי מה אני אעשה עם הכסף שלי" סיננתי לעברה, מנסה לדחוק את הפחד שהמעשה שלי עורר בי. זה היה שגוי בכל כך הרבה מובנים ורחוק ממני בעוד יותר מובנים. רחוק ממי שאני.

 

היא חתול מוזר. יש אפלה בבחורה הזו. אפלה דוחה אותי. טוב לב מעמיד לי את הזין, לא אפלה. לאפלה שבה אני מגיב אחרת. ההיסטוריה שלה יכולה להסביר את האפלה שבה, היא וודאי עזרה בחיים בזמן שאף אחד אחר לא עזר. בייחוד לא הוריה, שהרי העזרה שהייתה זקוקה לה, הייתה בילדותה מולם. גם מולם.      

 

האפלה שבה מושכת אותי. לא במובן הרומנטי, היא מושכת. היא מושכת אותי, מתגרה בי ומעוררת בי רצון להכניע אותה. כמה שגוי לכתוב כאן מילים כאלו, מילים שזוכות לפרשנות שונה מהכוונה שלי בכותבן. אין כאן גירוי בדסמי משום סוג. את הסאביות, אני מעדיף סגורות על עצמן. אותן, שהמשחק "תכניע אותי לשם ההכנעה" מהווה דבק מאחד באינטראקציה עם הדום, מעולם לא היו כוס התה שלי. זה לא שיש לי בעיה עם הקונספט של ההכנעה, נהפוכו. ההכנעה מהנה כשהיא נותנת לי יד, עומדת איתי מאותו הצד של המתרס, והחלק המוכנע הוא אותו אלמנט מופנם או דפוס נרכש שאינו משרת אותה עוד, אותי או אותנו. כשכתבתי שהאפלה שבה מעוררת בי רצון להכניע אותה, התכוונתי לרצון לשבור, להרוס, לזרוע חורבן. לא לבנות, לא לשפר, לא להיטיב. האפלה שבה מגלה לי את זו שבי. זו שמעולם לא הייתה חלק מההוויה הבדסמית שלי, וגם לא תהיה.

 

"האפלה שבי" - צמד מילים שאצטרך להתרגל אליו. והחתולה? היא משאירה אותי דרוך. לא עמדה נוחה עבורי להיות בה. אינטראקציה ונילית עם בדסמית היא עניין מוזר בקשר מבוסס מין, אבל ונילית אני שומר אותה. היא לא שוטפת לי את הבית, עושה עבורי שליחויות, מכינה לי אוכל או כל משימה אחרת של סאב. הכל גלוי על השולחן ושזוף אור יום ובכל אופן היא הראשונה מכל הבחורות שהייתי איתן שאני מרגיש שאני מנצל. מנצל אותה כדי ללמוד אותי.

 

לפני חודשיים. שבת, 20 באפריל 2019, בשעה 20:29

אז כנראה את לא הסלייס עם הכי הרבה גבינה במגש, לא נורא. באמת שלא.

מילה של עצה במיוחד בשבילך. כן, לך עם הפפרוני על האף.

נסי להימנע מלכתוב על הזכר התורן שלך שהוא הדום המושלם, ושבוע לאחר מכן לכתוב שהוא אידיוט ודפוק ובאופן כללי בדיחה גרועה.

מדוע?

קונסיסטנטיות כזו מלמדת את הקורא פחות על אותו הזכר ויותר עלייך, ואני לא חושב שלכך פיללת.

אבחנות כאלו צריך להרחיק זו מזו לפחות שבוע ויום. אם ממש ממש בוער לך לשתף, אז גם שמונה ימים יספיקו.

 

פוסט זה מוגש באדיבות המועצה למיגור האיוולת והרעלים

לפני 3 חודשים. שבת, 30 במרץ 2019, בשעה 17:34

אני מביט בפנים העייפות שלו.

הוא לא מנסה להסתיר את השחור שיש לו מתחת לעיניים. השחור הזה הופיע לפני ימים, או אולי שבועות, ומאז הוא שם. אני מיישיר מבט אל העיניים שלו והוא מביט בי חזרה. הוא מאפשר לי להתבונן בו ואני לא יכול אלא להיעתר. יש לאות בעיניים האלה. אין בהן בוז או פחד, אין בהן התרסה או תרעומת וגם אין בהן רעב או חשק. חיים יפים הוא סידר לו. יש לו עבודה שהוא אוהב ומפרנסת אותו כך שיכול לחיות ברווחה. הוא גר בבית שהוא אוהב. כשהוא רוצה להשתעשע או רק להירדם מחובק, יש לו עם מי. אבל, הוא עייף ועל פי רוב, מעדיף את חברת עצמו. לרגע נראה שהוא רוצה שאושיט יד ואלטף את לחיו, אבל רק לרגע והרגע הזה חולף מהר. הוא לא זקוק לי -  למישהו שיתבונן בו ויספר לו את עצמו. גם לאוזן קשבת הוא לא זקוק. לא עכשיו. אני רוצה לומר לו שאכפת לי ומוותר.

 

אני מביט בפנים העייפות שלו, יוצא מחדר האמבטיה הריק, נשכב במיטה וחוזר להתעמק במחקר שאמור ליישב וויכוח עם קולגה. שבוע נוסף מגיע אל סיומו. החיים ממשיכים.    

לפני 4 חודשים. שישי, 15 במרץ 2019, בשעה 20:01

לפעמים, היא מניחה את הלב שלה בין המילים ונותנת לכם לקרוא, להציץ ולדעת אותה. 

מיד לאחר מכן היא נבהלת, וממהרת למלא את הבלוג בקשקשת. הקשקשת שלה מעולה. אתם אוהבים את הקשקשת שלה.

היא מנמנמת אתכם, אבל בעיקר היא מנמנמת אותה.

 

וכל מה שאני רוצה זה להצמיד את המצח שלה לשלי, ממש כמו לפני כמה ימים, ולומר לה - 

"עשית טוב, ילדה. עשית טוב.

חכי, רק מעט, לפני שאת בורחת."

 

אין לי אשליות שהיא באמת תחכה לפני שתברח, אבל לפחות יהיה לה את הקול שלי שיסמן עבורה.

הקול שלי, שיחזיק עבורה את הנקודה המתוקה של כנות, עירום ויופי שהיא, עד שהיא תוכל להחזיק אותה עבור עצמה.