ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Night's child

Defying the bell shape curve
לפני שבועיים. 25 ביוני 2020, 8:28

האמת היא, אני לא חכם במיוחד או יפה או מוצלח, וודאי שאני לא נחמד במיוחד. יעיד על כך אורכו המרשים של טור האנשים שהרגישו כך, לו היו מסתדרים זה לאחר זה. אני אנושי להחריד. אני כל כך אנושי שבשלב זה או אחר בחיי רקדתי וואלס עם כל אחד מהפלונטרים בנפש האדם, עם חלקם כשהם במרחק זרוע ממני ועם אחרים כשאני מאמץ אותם אל חזי, והאמיני לי אני מכיר את הפלונטרים ששוכנים בנפש האדם לפרטי פרטיהם. אני אנושי דיו כך שבעודי ילד בכיתה שמתלהבת מהאש והגופרית שהחריבו את סדום ועמורה, אני הייתי מוקסם מאשת לוט שהביטה לאחור והפכה למלח. אהבתי אותה על כך. לעזאזל, אני עדיין אוהב אותה על כך. אני לא זוכר פרשנות מדוע לנציב מלח הפכה, ונוח לי עם כך. יש לי פרשנות משלי לבחירה במלח. מהדמעות שאנחנו בוכים כשרע לנו, אנחנו מתרגשים או טוב לנו במיוחד נותרים על לחיינו נציבים עדינים ככל שיהיו של מלח. אולי בבכי משתקפת מהות האדם. מה אנושי יותר מאדם שנחלץ מהתופת ולא יכול אלא להשתהות ולהביט לאחור בידיעה שישלם על מבטו במלח דמעותיו. לא יכול אלא להביט לאחר גם אם ישלם על כך בחייו. אולי זה רק אני שאנושי כל כך. אולי גם את. זה מעולם לא הפריע לי לאהוב אותך. 

 

 

לפני שבועיים. 24 ביוני 2020, 21:33

לקחתי אותה ליום פינוק באחד מהמלונות השווים בארץ.

את ארוחת הבוקר היא אכלה בלי חשק מאחר והיא לא מורגלת באכילה בבקרים.

היה לה קר באוויר הבריכה המקורה.

בבריכות החיצוניות המים היו קרים.

לקחתי אותה למשתלה שמתמחה בתחום עניין שלה. הביקור עבר בשלום אבל בלי עניין.

במעיין לאחר המשתלה, הדגים הפחידו אותה ועל הסוסה  עליה רכבה, בעיקר נכמרו רחמיה.

בארוחת הצהריים, הריזוטו לא היה מושלם והסביצ'ה גם היה חסר.

בבריכה, שוב היה לה קר ובסאונה היא סבלה.

בסוף היום בדרך חזרה לרכב היא עצרה, חיבקה אותי ואמרה: "נהניתי היום, מאסטר".

"מתי נהנית?" שאלתי אותה ופרשתי בפניה את התלונות שהתלוננה.

"אני נשמעת כמו פולניה" היא אומרת ועצב כן שזור בכל אחת מארבעת המילים.

"לא כמו פולניה. את נשמעת כמו מי שהיה לה יום נאחס, שהמשיך את האיכס של אתמול, שגם קודמו לא היה טוב ממנו."

היא מחפשת בעיניים שלי דבר מה שאולי מצאה ואולי לא, עמדה על קצות אצבעותיה ונשקה לי.

בנהיגה הביתה הכרתי לה את אחד מהאומנים האמיתיים שהופתעתי לגלות  שזר היה לה.

בראיון עם שלי רנד, משיב לו שלמה בר "אני לא חושב על המילים, אני חי אותן" ובענווה תיקן "אני מנסה לחיות אותן".  

אני חושב על הימים האחרונים הלא קלים שעברו עליה. אני חושב עליה וחושב שהייתי רוצה שהיא תתמסר אלי כמו ששלמה בר התמסר לאומנות שלו. אני יודע כמה מעט מסוגלות לכך. כמה בת מזל מי שמצליחה ובר מזל האדם אליו תתמסר.

 

 

 

 

 

לפני 3 שבועות. 19 ביוני 2020, 19:58

נפרדנו לא מזמן מהישוב, אם אפשר לקרוא ישוב לשניים וחצי מבנים שאחד מהם ספק דיר. מימין לנו גבול מצרים ואנחנו קרובים אליו ככל שאפשר בחלקו הצפוני של הגבול בין שתי המדינות. אנחנו גם נפרדנו מהכביש לטובת דרך חתחתים שמאפשרת בחלקה נהיגה בקצב מהיר מעט יותר מהליכה, ובחלקה איטית יותר מזחילה. בחלקים המאתגרים יותר שלה, אנחנו עוצרים לפנות מכשולים מהדרך בין מהירות זחילה לפני המכשול למהירות זחילה שלאחריו. אני יודע שיש לה חיוך על הפנים גם בלי שאביט בה. זו היד שלה שמלטפת לי את האוזן שמגלה לי שהיא מחייכת. היא תמיד מחייכת כשהיא מלטפת לי כך את האוזן. היא נינוחה ואני תוהה עד כמה ברור לה שאת אנחנו נתקעים בדרך, הסיכוי היחיד שלנו מכיל שלוש מופעים. הראשון הוא לנווט רגלית חזרה לישוב. השני הוא להקים את האוהל ולחכות לג'יפ שנהגו הוביל אותו לטווח ראייה מאיתנו. השלישי, ואולי החביב עלי והפנטסטי, הוא מפגש עם בדואי וגמל עליו הרבה מאוד חומר אסור. הכלבה לעומתה משדרת סימנים קלים של מצוקה.  אני תוהה אם זו היא שמגיבה נכון למצב שלנו.

 

בור מים מעשה ידי אדם בן 2400 שנים פלוס מינוס מלא במים בני כמה חודשים הוא היעד. הוא מתגלה כמפוקפק כאשר אנחנו מגיעים אליו לאחר שפרקנו מהרכב, שהגיע לגבול יכולת עבירתו, לא רחוק מהבור. אני מסיר משטח פח מעל הבור שקל היה לפספס את פתחו. אני יורד בעזרת חבל אל סולם ששקוע במים. אני יורד שלושה שלבים ומביט את תוך הבור שמלא יותר משני שליש גובהו מים. הוא מרשים בגודלו.  מפתחו אפשר לראות רק מעט ממנו, כך שההפתעה מגודלו נעימה. המים, איך לא, קרים מאוד ומהווים ניגוד נעים לכבשן בחוץ. לכלבה, שללא ספק הייתה מעדיפה להיות במקום אחד ורצוי כזה עם מזגן ומיטה נוחה, נעים מתחת לסלע מצל. אני מניח לה. לירוקת העיניים אני קורא להיכנס איתי למים. מאוחר יותר אני אבין שהקושי בו היא נתקלה שמר על שנינו מטבילה  במים לא ראויים.

 

ירוקת העיניים מפחדת מגובה. הירידה אל תוך הבור קשה לה. קשה, אבל היא נשמעת לי למרות הקושי. אני מעריך אותה על כך יותר משאני מראה לה באותה השעה. אני לא רוצה להנכיח את הקושי שלה כפי שמחמאה על ההתגברות עליו וודאי תנכיח. אני עוזר לה לרדת ומקפיד לחצוץ בגופי בינה לבין מה שמצטייר בעיני רוחה כמו תהום. היא מסיימת את הירידה כשהיא מעט מעל קו המים וחצי גופי כבר טובל בהם. אני סוקר את המים ומגלה לדאבוני שהמים שורצים תולעים דקות, קטנות ומאד סקרניות. הנכוחות שלי במים גרמה להן להתקבץ סביבי באופן ששימח אותי שלא הכנסתי ראשי למים. אותן התולעים הן הסיבה שאני אומר לעלות במעלה הסולם מבלי שטבלה. היא עולה לקצה הסולם ונתקעת מפוחדת בשלב בו היא צריכה לטפס אל מחוץ לבור בעזרת חבל.

 

אני מצמצם את המרחק הזעום ביננו, עליו שמרתי בגלל פחד הגבהים שלה, ונצמד אליה מאחור ומחבק אותה אלי בידי שלא אוחזת בחבל. אני מנסה להרגיע ללא הצלחה. בנקודה הזו לפחד יש בכורה בחוויה שלה והנכוחות שלי תפסה רק את המקום השני. אני צריך לעקוף את הפחד ולהחזיר את הבכורה אלי, אם אני רוצה שהיא תצליח לצאת מהבור. המשימה הופכת מורכת וקשה משחבתי. לבסוף היא מרפה מהפחד ומתמסרת לחיבוק בו הייתה אחוזה כבר דקות מספר. היא מושכת עצמה מעלה ואני דוחף אותה מלמטה והיא מחלצת עצמה מהבור. אני מחזיר את משטח הפח והכלבה ואנחנו חוזרים רגלית לרכב. כל אותה הצעדה אני מהרהר במידת האמון שלה בי נוכח הפוביה ועד כמה ניתן לצפות לדינמיות במשקלים שלהם בחוויה שלה.

לפני חודש. 6 ביוני 2020, 18:16

"ומה אתה מתכוון לעשות עם זה?" ונימה של דאגה התגנבה לקולה

"לאהוב אותך" עניתי לה מרוכז יותר ברכב שחתך לנתיב שלי בפראות.

"ואיך זה קשור?" השאלה, אם לא הייתה באינטונציה הסקרנית שלה, הייתה נשמעת מתריסה.

המצב של הכביש מאפשר לי להקדיש לשיחה את הריכוז הראוי.

"תארי לך שאת מיכל"

גם בלי להביט בה יכולתי לדעת שפניה לבשו ארשת שובבה כשאמרה "אתה בטוח שאתה רוצה לדמיין אותי כמיכל". היא הרימה מעט את החולצה שלה שגם ככה התקשתה להגיע למכנסיה, ניפחה את בטנה והצביעה עליה "בגלל שאני בחודש שלישי?"

אם היא מורידה 17 גרם מהמשקל שלה הבטן שלה הייתה נצמדת לגב שלה וכמו כל בטן זעירה גם שלה מתנפחת כשהיא אוכלת. הגבעה שהבטן המלאה שלה הופכת להיות היא נושא שהיא מרבה להשתעשע בו.  דקות ספורות קודם לכן יצאנו מהמסעדה כשהיא מתלוננת שהיא עומד להתפוצץ ומוודאת שני זוכר "ש- 101 זה למד"א ו- 102 זה למכבי אש, אל תבלבל. אולי תצטרך את שניהם".

"כן, את מיכל. קבלי כאקסיומה שלאהבה שני קטבים: בקוטב אחד היא החומר הדחוס ביותר בעולם ובשני האוורירי ביותר. לצורך הדוגמא הוא אהבה היא היסוד הדחוס ביותר ולכן בעלת המשקל הסגולי הגבוה ביותר. אם כך, הרי פחד הוא בעל משקל סגולי נמוך יותר. "את איתי?" אני שואל כדי לוודא שהנוף היפה לא גזל את תשומת ליבה.

"כן. אני מיכל ואהבה היא נוזל סופר כבד. כמעט כמו הבטן שלי" היא אומרת ומלטפת את הבטן שלה.

"היא כואבת לך הרבה?" זה היום הראשון למחזור שלה.

"לא, אני סתם מלטפת אותה בחיבה"

אני מושיט יד לעבר הבטן שלה. אני מבין שכך עשיתי רק כשהיא נוגעת ביד שלה במקום בבטנה.

היא לוקחת את היד שלי ומניחה אותה על בטנה.

"אז האהבה נוזלית וכך גם הפחד. מה יקרה אם אני אשפוך מספיק אהבה אל המיכל שאת?"

"אני אהיה בהריון ותגדל לי הבטן כמו עכשיו!"

אני צובט את הבטן שלה "מה יקרה לפחד?"

"הוא ישפך החוצה?"

"נכון" אני משיב.

"אתה בטוח שזה מה שיקרה?"

"אני לא בטוח. אני מקווה"

 

לפני חודשיים. 15 באפר׳ 2020, 22:43

היא נכנסת לרכב ומנשקת אותי. די לי בהצצה חטופה בפניה לדעת שמשהו לא בסדר.

"ילדה יפה, מה יש?" אני שואל אותה ומלטף את ירכה בעודי מתחיל בנסיעה.

היא חדשה לבדסמ, ומנסה לעמוד באיזה סטנדרט דמיוני לנשלטת. היא סאב. עוד לפני שידעה לתת לכך שם, היא הייתה סאב. היא גילתה את הבדסמ ובסמוך לכך אותי. התגלית לא הטיבה איתה באותם מקומות בהם החליטה ש"אם אני כלבה טובה, אז..." בגלל מה שקראה בבלוג כלשהו או בפורום. אני מנסה לגמול אותה מהשוואה עצמית לאותו מניואל שהרכיבה לעצמה מטקסטים בכלוב.

במקום הראשון שמתאפשר לי לעצור בבטחה, אני עוצר ופונה אליה.

"ילדה שלי, לדבר את מה שאת חושבת, לא רק לחשוב. משהו לא בסדר. מה?"  

"אני לא יודעת אם זה בסדר לסאבית" היא אומרת ועושה אותי קצת מרוצה מכך שנטשה את התואר נשלטת "לרצות תשומת לב על ביצוע משימה"

"ומה את חושבת, זה בסדר?"

"אני לא יודעת אם ככה סאבית צריכה להתנהג"

"ואני לא יודע על איזו סאבית את מדברת ומי קבע מה מותר ומה אסור לה. יש אותך ויש אותי. אנחנו שניים בקשר הזה ואנחנו מחליטים איך אנחנו רוצים שהוא יראה. אין מה מותר לסאב ומה אסור לו. יש 'מה מותר לסאבית שאני ומה אסור לי', אלה אנחנו שקובעים ואין שום תקן לעמוד בו".

"מותר לי לרצות תשומת לב  ממך למשימה שביצעתי?"

"מותר לך לרצות, אבל פחות כדאי. יש לי כמה שאלות. אפשר?"

אני חוזר לנהוג ובזווית העין אני רואה אותה מהנהנת.

"אני צריך מילים" אני מזכיר לה 

"כן" היא אומרת וצוחקת כשהיא מבינה ששוב רק הנהנה. אני אוהב את הצחוק שלה.

"את סובלת ממחסור תשומת לב?"

"לא"

"בטוחה?"

"כן"

"את מרגישה אהובה?"

"כן"

"ורצויה? ומוערכת?"

"כן וכן"

"כמה תשומת לב יש לך ממני?"

"המון"

"גם אני חושב ככה. עכשיו, תסבירי לי למה סאבית שיש לה המון תשומת לב מהדום שלה, פתאום נותרת ללא פידבק ממנו כשאת מילאת בקשה שלי?"

"אני לא יודעת"

"זה נראה לך מקרי"

"לא" היא עונה במהירות שמחממת את ליבי. גם כשהיא מחזיקה בעמדה שגויה, היא לא מהססת לבדוק אותה מחדש בעיניים רעננות.

"אז למה, לדעתך, יכול להיות שדווקא כשאת ממלאת בקשה שלי, את נותרת ללא פידבק?"

היא מעלה השערות וכולן שגויות.

"אני מונע ממך את הפידבק כדי שהוא לא יהיה המטרה בביצוע הבקשות שלי ממך. זה לא שאני לא רואה או לא מעריך. אני רואה ומעריך, אבל אני רוצה שכשאת עושה את רצוני, המיקוד שלך יהיה בעצם העשייה. בעובדה שעשית את הכי טוב שאת יכולה עבורי ושזו תהיה התמורה לעשייה. אחרי שלהתמקד בכך יהפוך לך לטבע, אתן לך פידבק על מלוי הבקשות שלי"

"אני מבינה" היא אומרת לאחר שחשבה על כך.

"אם את מבינה, אני יכול להגיד לך שאני מאוד אהבתי את הביצוע של המשימה. הוא היה מרשים"

גם היא מרשימה. אם לשפוט על סמך ההיכרות שלי עם ירוקת העיניים, זו הפעם האחרונה שהיא תעלה את השאלה הזו והפעם האחרונה שתתמקד בפידבק על ביצוע משימה.

 

לפני 3 חודשים. 8 באפר׳ 2020, 23:40

"אני מלוכלכת" היא אומרת לי ומוסיפה "אני פגומה".

יכולתי לספר לה כמה פעמים שמעתי ורסיות שונות על אותו התוכן מאלו שישבו מולי. יכול הייתי, אבל לא היה בכך טעם. לא יותר מלומר לה "היה לכלוך - נכון, אבל הוא לא שייך לך. כל הלכלוך שייך לו, למבוגר שהיה צריך להיות אחראי אבל לא היה." היא מתכוונת שמשהו הושחת בה מעצם היותה ילדה שהייתה כלי לאדם חולה. לכך היא קוראת לכלוך. אני מרגיש את הבל הפה שלה מחמם את הפנים שלי ואת הגוף העירום שלה נצמד לשלי. שמות חולפים בראש לי ולכל שם יש סיפור והם שונים אבל כל-כך דומים. הם צועקים בתוך הראש לי חזק יותר מאי פעם והם אילמים נוכח הלחישות שלה. אני צריך להניח לה לשאת את הלכלוך שעדיין לא הזמן שלה להתנער ממנו. היא עדיין צריכה להיות פגומה בעיניה, ובמידה הדרושה לה גם בעיני. אני מאשר לבקשתה שכלום בהתנהגות שלי לא יסגיר בפניו שאני יודע. אני מניח את הראש שלה על החזה שלי, בעיקר כדי שתפסיק להביט בי ומלטף את ראשה. מכל שסיפרה, זאת הבקשה הזו שלה שאני, רק לרגע, מתקשה לשאת. מתקשה לשאת שהיא עדיין מבקשת להגן עליו, והפעם ממני.

מאוחר יותר באותו הלילה היא  תספר לי על ההקלה שהיא מרגישה אחרי שסיפרה, ואני אספר לה, בדחיפות רבה מהרגיל, על היופי שהיא.     

לפני 3 חודשים. 8 באפר׳ 2020, 12:17

יש להקליק:

Progress

לפני 3 חודשים. 5 באפר׳ 2020, 0:39

פעם בהמון המון זמן אתה נתקל בבחורה יפה שלא יודעת שהיא כזו, וגם זה רק אם אתה בר מזל. פחות בגלל היופי, אתה בר מזל, ויותר בגלל האופי שאי הידיעה מעידה עליו. יש בבחורות הללו משהו שמור, משהו שעולם מושתת soundbites בו לכל דבר יש מחיר וגרד לי ואגרד לך, לא הצליח להשחית. הן מסתכלות על העולם בלי העדשות התועלתניות והציניות שהוצמדו לעיניים שלנו, והמבט שלהן צלול וסקרן ומלא בתום, מבט שגורם לך קצת להתבייש בעצמך והרבה להיקסם מהן. התשובות שלהן תהיינה שונות מאלו שאתה מורגל לקבל והן תעשנה היגיון רב יותר, ואם אחת מהן תחבק אותך, את תרגיש שיש בחיבוק ערך מוסף שלא תצליח לזהות מהו, אבל גם לא תסכים  לוותר עליו.  היא תהפוך אותך לאדם טוב יותר בלי שהיא תתכוון לכך או שאתה תרגיש.

אם מצאת בחורה יפה שלא יודעת שהיא כזו; שמור עליה.  

אני שומר.

לפני 3 חודשים. 28 במרץ 2020, 19:12

לעיתים אני נכנס לכלוב ומרייר.

לא תמונות בכלוב גורמות לי לרייר, הן עשויות להעלות זיכרונות נעימים מבעלות התמונות שנגעתי בגופן העירום, לא יותר. הטעם שלי בכל האמור בגוף הנשי מוגדר היטב ומצומצם להפליא, לשביעות רצון קברניטי האופנה, כך שאותן שמצאו חן בעיני אינן רבות. 

 

מה גורם לי לרייר? מילים.

נדיר שטקסט אירוטי ימצא חן בעיני. פורנוגרפי? ממש לא. מילים שזורות בחוכמה למשפטים שנארגים לרעיונות, מחשבות או עובדות הן הפטיש שלי. טקסט חכם שכתוב טוב ויש לי זקפה. זו הדרך לגרום לי לרייר.

 

ובכן כלובאיות, הכינו את התחתונים והחזיות:

עברה כבר יותר מחצי שנה מאז ש- RIS חזר לכתוב ל: מכתבים לקורדליה.

הכתיבה שלו גורמת לי לרייר.

אפשר לעמוד בתור ולהשליך עליו לנז'רי, התחתונים שלי כבר ביד.

אני לא בטוח שהשורה מעל משקפת את כוונתי נכונה

 

לפני 3 חודשים. 26 במרץ 2020, 11:11

אז. שישי אחרי הצהריים.

אני פותח לה את הדלת למרות שיש לה מפתח לבית שלי, למרות שאמרתי לה יותר מפעם אחת שנתתי לה מפתח כדי שתעשה בו שימוש. אבל היא, כמו שהיא, כלואה בהרגלים שאני לא מצליח לשנות.

"אני עייף" אני אומר לה ותוהה אם התכיפות בה אני משתמש בצירוף הזה לא אמורה לגרום לי לחשוב מחדש את הלו"ז שלי.

היא סוקרת אותי ממטה למעלה, קופצת עלי באתלטיות ששמורה לגוף קטן ושרירי, כורכת עצמה סביבי באופן שלא היה מבייש גורת בונובו מוכשרת ואומרת:

"יש לך מזל שהגעתי, בוא אני אקח אותך למיטה ואכין לך משהו לאכול"

"בוא אני אקח אותך למיטה" אני מחקה אותה "את בטוחה שזו את שתיקח אותי למיטה?" אני שואל ומחזיק את נעליה שלרגליה הכרוכות סביב מותניי "כי אני די בטוח שאלה הרגליים שלי שאנחנו עומדים עליהן".

היא מצמידה את הפנים שלה לשלי ומהנהנת ככל שצמידות הפנים מאפשרת.

"כן, מאסטר. אני לוקחת אותך למיטה" היא מדגישה את המילה אני.

אני לא באמת מבין, אבל גם לא מתווכח. אני הולך למיטה כשהיא תלויה עלי ועסוקה בלנשק לי ביסודיות את הפנים.

כשאני מתעורר כמה שעות מאוחר יותר אני רואה צלחת של אוכל, ואת ירוקת העיניים עסוקה בסלולרי שלה בירכתי המיטה. היא מבחינה שהתעוררתי ומתיישבת מולי בתנוחה מזמינה, זו שתמיד תזלוג אליה כאשר היא ישובה על המיטה. היא מחייכת אליי חיוך כן שעומד בסתירה לעיניה האדומות או לשבילים שהדמעות ציירו על פניה.

אני מושך אותה אלי ומייבש את לחייה.

"שוב הרטבת את הפנים שלך? את לא יודעת שישראל מתייבשת וצריך לחסוך בדמעות?!"

היא צוחקת כפי שתמיד צחקה מהבדיחה המפגרת שתמיד השמעתי לה כי תמיד צחקה ממנה.

"מדוע לא הערת אותי לאכול?"

"כי ישנת" היא עונה כאילו הייתה זו באמת תשובה. בעולם שלה זו באמת תשובה.

אני מושיט את היד לצלחת, אבל היא בזריזות של אצן מדלגת מעלי ולוקחת את הצלחת. רק אז אני שם לב שיש שם צלחת נוספת. זו שלה. היא חשבה שנאכל יחד ולכן חיכתה שאוכל אני כדי שתרשה לעצמה לאכול. משום מה העובדה שנרדמתי לא נרשמה אצלה כעילה לשינוי התוכנית להמתין לי ולאכול בעצמה.

 "זה קר, אני אחמם" היא לוקחת את הצלחות וחוזרת עם אוכל חם.

אני מתחיל לאכול והיא אחרי. על פי המהירות שהיא אוכלת, היא הייתה מורעבת ומשהו נצבט לי עמוק בלב.

"למראה" אני אומר לה. היא נרעדת קלות, אבל במשמעת של חיילת מיומנת היא מנערת מעצמה את ההרגשה, מתפשטת ועירומה היא ניצבת מול המראה. אני עומד מעט לצידה.

 

כל 'זמן מראה' הוקדש למקום אחר בגופה. אני הייתי מצביע על איבר בגוף שלה והיא הייתה צריכה לספר לי סיפור היסטורי או פנטסטי, משאלה, מחשבה, רגש או תחושה שמחוברים אסוציאטיבית או קונקרטית לאותו האיבר.

הסיפור שלה היה ארוך או קצר, טעון ברגש או קונקרטי ועובדתי. הסיפור שלה, היה שלה לספר. ולא חשוב  כמה ארוך היא סיפרה, כשסיימה הוא הייתי לוקח את המילים שלה כולן וטווה מהן סיפור שונה לחלוטין, סיפור שאף פעם לא הצליחה לראות או לדעת שקיים כלל. סיפור אמיתי יותר עבור הבחורה שהינה בהווה והילדה שהייתה אז . להרגשתי, לפעמים הייתי מצליח יותר ולפעמים נכשלתי כישלון חרוץ.

היא תמיד הייתה נרגשת כשהייתי מסיים לספר אותה. לאחר מכן הייתי ניגש ומתכופף או כורע ומצמיד את השפתיים שלי לאותו המקום ומשתהה. היא אף פעם לא הבינה מדוע לפעמים השתהיתי לפרק זמן קצר ולפעמים לארוך או ארוך מאוד. משום מה מעולם לא עלה בדעתה לשאול.  לבסוף הוא הייתי נושק  לאותו המקום ונעמד בינה לבין המראה. זה היה הקיו עבורה להצמיד את השפתיים שלה לשלי, וכשעיניה היו עצומות לנשק.  כפי שהסברתי לה, לא את שפתי היא הייתה מתכוונת לנשק, אלא את גם המקום בגופה בה נגעו שפתיי קודם לכן ויותר מכך את הסיפור.

 

הפעם הצבעתי על עיניה.