בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

Night's child

Defying the bell shape curve
לפני 4 ימים. שלישי, 12 בנובמבר 2019, בשעה 22:06

זה היה יום חורפי לפני כשנתיים בבית חולים שזו הפעם הראשונה שפקדתי אותו במסגרת שבגינה הגעתי אלין באותו היום.  

 

הפמליה שלה, שנכנסה לפניה, כללה רופא צעיר עם עיניים טובות ומבט מעט אבוד, ופסיכולוג חיוני וחייכן עם נטייה קלה למחוזות הנחרצות גורפת. היא המתינה בחוץ בזמן שהם הציגו אותה. הפסיכולוג, ששימש כקייס מנג'ר שלה, הציג אותה באופן ראוי. מחד לא הלאה בעובדות ומאידך לא פסח על המשמעותי. הרופא השלים את התמונה והסביר את הטיפול התרופתי. הם עשו עבודה מרשימה בהצגתה. ההערה היחידה שהייתה לי התייחסה לעניין הגראס. 

 

הבחורה שהייתה בתחילת שנות השלושים לחייה באותו היום, עברה גילוי עריות מתמשך והחלה to self medicate  עם גראס לקראת סוף שנות העשרה. עם כל קשר עם גבר נרשמה עלייה בשימוש. לא צריך אינטייק של חמישה מפגשים ואפילו לא של מפגש אחד, גם לא צריך להיות חבר במנזה בכדי להבין שקשר עם גברים היה טריגר משמעותי. אומנם הסיבה לאשפוז הייתה התקף פסיכוטי אבל הקישור המחלט והוודאי בצורת "אמרתי לה שבגלל הגראס היה לה התקף" קוממה אותי מספיק בכדי לגרום לפסיכולוג המציג להזיע, כשחקרתי אותו סביב אותה האמירה התמוהה בלשון המעטה. 

 

לא מעט הצגות אינן מקצועיות לעילא ואין לי עניין להתעכב על שיפצורן. די לי אם הבנתי די צורכי.  חקירתי אותו נבעה מעניין מהותי ולא מכשל טקטי. גראס הוא מפלטם הבלעדי של לא מעט פיטיאסדייאים וודאי של אלו עם הקומפלקס. המדינה שלנו, בדומה לאדם שמחליט להתנצל אבל למעט ההגיית המילה "מתנצל" עושה הכל בכדי להאשים את זו שבפניו הוא מתנצל, מכירה מחד בחשיבות המדיצינלית של הגראס ומאשרת את השימוש בו ומאידך מעבירה שבעה מדורי את מי שלבסוף תאשר לו (העניין אמור לאינדיקציה על רקע נפשי). 

 

כשהיא נכנסה לחדר עניין הגראס נעשה אקוטי הרבה יותר. הבחורה שהייתה כבר כמה חודשים באשפוז נראתה עמוסה לעייפה בסמי מרשם, שגרמו לה להתנהל כאילו הלכה בתוך מים או תווך סמיך אפילו יותר. מבעד לשמיכה הכימית שכבלה את כל עולמה למיטה לא נראית של מותשות, היא הצליחה, בכוחות שלא ברור לי מהיכן קיבצה, להישמע מגויסת, נחושה ואופטימית. אם באותו המעמד הייתי מאופק  אפילו מעט פחות, ההתרגשות שהיא ריגשה אותי הייתה ניכרת לכל הנוכחים.

 

במדינה פחדנית קצת פחות וחכמה הרבה יותר, לא רק שהפסיכולוג שלה לא היה מסביר לה שההתקף הפסיכוטי הוא תוצאה של הגראס, הוא היה מגלגל לה סיגריה. במדינה כזו האומלל שראיתי היום לא היה צריך את הויה דולורוזה של טיפולים תרופתיים שהביאו אותו  לסף פשיטת רגל, טרם אושר לו הגראס בגין ה-PTSD . העולם היה היום מקום דיספורי, אם לא הייתי שומע את השמחה שלה מהנורה שקניתי לה שמדמה מדורה. בסך הכל נורה בכלום כסף. היה שווה.

 

 

  

 

לפני שבוע. שבת, 9 בנובמבר 2019, בשעה 18:07

אני עוזב את המיטה בכדי לחזור אליה לאחר שאשתין. השעה לא ממש ברורה לי, אני מסתפק בידיעה שעדיין חושך בחוץ ויש עוד זמן שינה טרם אשכים ליום חדש.  אני עושה את המעשה וחוזר שמח, טוב לבב ובעיקר מעורפל מעייפות למיטה. "רוצה לחזור" הוא ניסוח מדויק יותר. למה רק "רוצה"? שאלה טובה. טובה?! לא. זו שאלה מצויינת. בעצמי שאלתי אותה לא מעט לילות, בהם הכלבה בת כלבה ניצלה את היעדרותי בשביל להימתח אלכסונית על המיטה.

 

אם היו בוחרים בכלבה לתוכנית של מיפוי הגנום האנושי, עולם המדע היה משוכנע שיש לגזע האנושי גן שוודאי היה נקרא גן "4497על4544אבן8348מקום85867השתלט98764". הפנוטיפ של אותו גן עוין היה מייצר מנח גוף בצורת המגדל בפיזה עליו פיברק גלילאו גלילי ניסויים רק כדי להיכנס חזיתית באריסטו. במילים אחרות, אותו הגן היה מגיב לעזיבת הדום את המיטה בהתמקמות מידית של הסאב לאורך אלכסון המיטה.

 

אני חוזר למיטה ומביט בתופעה המרגיזה. בהכרתי המעורפלת אני שוקל להשיב לכובשת האמריקאית כבן מסור לשבט הפונקה שגילה את דגל הכובש בטרטוריה של אבותיו, כלומר לאחוז בשערות (מינוס הסכין – קרקוף היא פעולה מורכבת מדי לאדם שרק קם להשתין) הישנה ולפנות אותה חזרה לטרטוריה שלה. אני חושב שהייתי מנסה את הטקטיקה לעיל אלמלא היא הייתה מתעוררת אגב הפקת קרשנדו של צווחות מהבהלה. יש במערכת שלי עדיין מספיק שינה שאין כוונה לגרש בעזרתן הלא אדיבה של צווחותיה. נוסף על כך, כנראה והברירה הטבעית שימרה את הגן ששומר את הראש של הישנה בצד המיטה שלה ורק רגליה הארוכות בצד שלי, עניין שהופך את הזזתה משערותיה ללא יעיל בעליל. כבוד שיערה במקומו מונח באופן הכי מילולי שיש.

 

לא אלמן ישראל אני מעודד עצמי בלחש ומגייס מנבכי תודעתי המשוטטת ברובה בעולמות של שינה את הפתרון האולטימטיבי, זה ששירת האנושות עוד מפרק א' של בראשית לשיטת חסידי הבריאתנות  - בעיה? העמד פנים שאיננה. כך, אני פונה בחדווה רבה ליישום הפתרון האולטימטיבי, ונכנס לצד שלי במיטה כאילו לא הייתה בו. מרוצה אני שוכב במיטה, חלקית עליה, ושואף להעביר כליל את תודעתי לממלכתו של האל היפנוס ולַחְרֹפּ. מעודד מהירגעות הגוף, אני מצפה לשינה שתשוב רק כדי לגלות שהישנה לצידי מתפעלת סקריפט נוסף והוא הושטת כף ידה אל מבושיי, עטיפת הזין בידה ונדנודו העדין. אני תוהה אם הבורא אדיב כל כך שאני עד לאבולוציה במיטבה של אותו הגן, ומילות השיר של קווין עולות בי

If you can't beat 'em, join 'em
You'd better do it
'Cause it makes you feel good

אני באמת can't beat her כשהיא ישנה, רק כשהיא ערה ורצוי עם הקיין שנוא נפשה.

לפני 3 חודשים. שבת, 20 ביולי 2019, בשעה 22:10

כמעט תמיד מגיע הרגע הזה עם המנוסות. באמת שאין לי מושג למה הוא מגיע, אבל הוא, למרות שאינו קרוא, מגיע. הוא מגיע כשהיא חבולה, עייפה, בדרך כלל גם מסופקת, וכבר חופשיה לנוע כרצונה. היא תביט בי אם היא מרגישה אמיצה, או תסב את מבטה אל עבר נקודה שתבחר שרירותית רק כי עיני לא נמצאות בה, ותספר לי, כמעט באותן המילים שאמרו קודמותיה, כך: "אתה יודע ש(שם דום כלשהו, ניק או אמיתי) היה בונה את הכאב באופן מדורג. אתה לא. אתה לא נותן להתרגל אליו. אתה ישר ניגש למקסימום". היא צודקת ולא על כך אני מתפלא. 


המפליא הוא שלא רק שלא הסתתרתי את העובדה אלא די צעקתי לה אותה, וכמה אחרות, עוד הרבה לפני שהיה בנינו מגע: "אני סדיסט". אני נהנה לראות אותה כואבת. לא כואבת בכאילו, לא בקריצה, לא "בואי, אעניש אותך כדי שתרטיבי". אני רוצה לגרום לה להיות כואבת. זה לא קשור לצורך שלה או לרצון לספק אותה. אני מספק אותי. היא כלי עבורי לבטא בה אותי, את מה שאני, את מה שאני רוצה. תכליתו של הכאב אינו גירוי עצמי וודאי לא זה שלה. תכליתו הוא לבטא אותי.


אני לא פוסל התנהלויות אחרות. אני בעד שכל דום ינהג באופן שרצוי לו ומקובל עליה. עניין הסדיזם המתחשב כקונספט נראה לי פרדוקס. אני מבין שאפשר להכאיב להנאת הסאב ואפשר אפילו להינות מכך, אבל סדיזם זה לא. לפחות לא כפי שאני חווה אותו. התחשבות או התאמה לא יכולה להיות בו. כשאני סדיסט, אני הצייר והיא, ביותר ממובן אחד, לא יותר מקנווס.  


אני יודע את הסדיזם שלי.  אחרי השיחה שיזמה, גם היא. 

 

לפני 4 חודשים. שבת, 29 ביוני 2019, בשעה 20:08

עצרתי את הרכב לפני מעבר החציה של צומת עמוס. על המדרכה לשמאלי היה זוג מבוגרים. שערו הלבין לחלוטין כיאה לגבר בשנות השבעים לחייו, אם הערכתי אינה שגויה, והיא נראתה צעירה ממנו בשלושה עשורים. הם אחזו ידיים. הוא התחיל לחצות והיא שניעורה למתרחש סביבה מריכוז בצג הסלולרי אותו החזיקה בידה השנייה, משכה אותו בעדינות לאחור. היא חשבה שלא כדאי לחצות בעיתוי הנוכחי. הוא חזר למדרכה, עליה עדיין היא עמדה, והביט בה. לא נזף או כעס. הוא הביט בה במבט השמור לילדה קטנה שנתפשה במעשה קונדס. המבט שלו היה טבול כל כך באהבתו אליה שגם אני, המביט מהצד, לא יכולתי להישאר אדיש. שינוי עדין מחד ובולט מאידך באופן בו עיצבה מחדש את תנוחת גופה מקשיחות לכניעות היה יכול לזכות את מעשה הטרנספורמציה שעברה במקום של כבוד בפנתיאון הבדסמ, אם היה כזה. היא נשקה לכף ידו וחיבקה אותה לגופה. הם חצו כך את הכביש.

 

אני לא יודע מה הם זו לזה, בני משפחה או בני זוג, או אולי הם מחוברים בקשר אחר.

אני יודע שהם חולקים תמהיל של אהבה, אצילות ויופי.

תמהיל שראוי לחמוד.

 

לפני 5 חודשים. שבת, 1 ביוני 2019, בשעה 15:02

נתקלתי היום בפוסט, בו המגיב לבעלת הפוסט, בחר להזכיר לה פוסט שפרסמה וגנזה בכדי לתמוך בנקודה אותה רצה להעביר.

 

אז חשבתי שההתנהלות הרצויה ברורה, מסתבר שלא. כשאתה מתארח בבלוג אתה... מתארח בו. לא יותר ולא פחות. בעלת הפוסט היא המארחת וכמו בכל יחסי אורח מארח – תנאי האירוח נקבעים ע"י המארחת. כל מארחת רשאית לקבוע את תנאי האירוח כראות עיניה ויחד עם זאת יש מכנה משותף לכולם.

 

הדיבר האחד עשר לענייני בלוג הוא:

המארחת היא זו הקובעת למה יוגבל השיח בבלוג שלה ע"י בחירתה אילו פוסטים יוצגו בו.

פוסט טעון רגשית שנגנז* הוא סימן שנושא הפוסט נסגר לדיון ציבורי. ממש חשוב לך להגיד את אשר על ליבך? פנה לבעלת הבלוג בפרטי.

 

למה הדבר דומה?

הדבר דומה לבחורה (בעלת הבלוג) שביום ב' שלבשה עם חצאית מיני למכללה וביום ג' בא הבחור (המגיב), ובעודה מזמינה לה הפוך על סויה, מרים לה את חצאית המקסי לגובה המיני. כשהיא כועסת עליו הוא מגלגל את עיניו וטוען כקוזק נגזל: "אני לא מבין מה הבעיה. אתמול את חשפת את רגלייך בפני כל".

 

 גם בבלוג כמו בכביש ובחיים בכלל: תהיה חכם, אל תחפש להיות צודק.

 

 

 

* אני מניח שברור לך שהאיסור לא חל על פוסט שנגנז שבו היה כתוב שהיא אוהבת פיצה עם אננס. סביר להניח שהיא לא הסירה את הפוסט מטעמי חשיפת יתר או רגישות רבה בענייני פיצה וגם לא בענייני אננס. לכן, אם נתקלת בפיצרייה מעולה שמגישה פיצה חלומית שעליה נתחים של אננס מדמם, והיא העלתה פוסט בו כתבה על רצונה בהמלצות קולינריות, תרגיש בנוח להמליץ לה :)

בקיצור, תפעיל שיקול דעת-  אתה כבר ילד גדול.

 

לפני 6 חודשים. שני, 29 באפריל 2019, בשעה 20:25

אני מתחיל לתדלק והמבט שלי שבראשיתו נודד, מתקבע על הזוג שנכנס לחנות הנוחות בתחנה. אבא ובת שנראים כאילו יצאו מסט צילומי אופנה. לא מבחינת הבגדים אלא היופי. החזות שלהם מסגירה שאינם מכאן. הילדה כבת  חמש ואביה בשנות הארבעים. היא חושבת שהיא מלכת העולם והיא מנהגת כך. היא צועדת בביטחון, ממששת את מה שהיא רוצה ומארגנת מדף אחד מחדש, מחליפה מקום שני חטיפים אלו באלו. היא לא יודעת שכשהתכופפה קודם לכן בראשיתו של מדף תחתון וסקרה אותו לכל אורכו והזדקפה במקום אחר, היה שם אביה להזיז מוט של סטנד שאחרת הייתה פוגעת בו עם ראשה. היא, גם, לא מודעת לעובדה שהשאירה את בובתה במדף אחר, והיה זה אביה שאסף אותה לחיקו.

 

אני מביט בהם ונזכר בקולגה ממחלקה סגורה שרק עשרים דקות מוקדם יותר, בסופה של השתלמות, סיפר לי על נערה בת שש עשרה שהגיע לפני יומיים. הוריה נרצחו במדינת המוצא, כנראה, לנגד עיניה. היא נחטפה כשהייתה בת שלוש עשרה לסחר והועסקה בזנות במדינת עולם ראשון, בה הייתה שנתיים. משם, סוחר אחר הביא אותה לישראל. היא ברחה ממנו, פיתחה דיכאון פסיכוטי ועכשיו היא בסגורה.  אני עדיין מביט באב ובקטנה שממשיכה לעשות טרור יחידים בחנות וכרגע פוצחת בסיכול ממוקד של מרצפת רופפת. הוא מסתכל עליה באהבה שקשה לפספס. בלי שארצה מחשבתי נודדת אל העבדות במצרים של מזמן וכל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, ומשם אל השואה של לא מזמן והפתרון הסופי.

 

אני תוהה על שואות גדולות וקטנות. כל כך קטנות, שלא צריך יותר מגוף של ילדה בת שלוש עשרה בכדי שתתרחשנה. צפירה של רכב בנתיב התדלוק הסמוך שמבקש לזרז את זה שלפניו, מסבה את תשומת ליבי לכך שמיכל הדלק  ברכבי, כבר זמן מה, מלא. אני מחזיר את הפיה למקומה ואוסף את החשבונית לארנק. לפני שאני נכנס לרכב, אני מביט שוב באב ובביתו, ומבין שאני נאחז קצת ביופי שלהם. אני מבין, גם, שזה לא מעניין אותי מה אני משליך עליהם; שמחה, חום והנאה, אם זה עושה אותי לפסימי מעט פחות, די לי.

לפני 6 חודשים. חמישי, 25 באפריל 2019, בשעה 20:47

"תראי מה גרמת לי לעשות"

אם איתרע מזלך ושמעת את הגבר שלך אומר את המילים הללו, אני מקווה שהיית חכמה מספיק כדי לברוח הכי מהר והכי רחוק. אם איתרע מזלך ושמעת את המילים הללו ונשארת, את לא צריכה אותי שאגיד לך כמה גדולה הטעות שנשארת. אני לא שם ואם הכל יתנהל בחיים באופן הצפוי גם לא אהיה.

 

היא הניחה את היד על כרטיס האשראי שלי וגררה אותו לעברי. בחצי הדרך אלי מהמגש שהברמן הגיש בו את החשבון, תפסתי את שורש כף ידה. מידת הכוח שהשקעתי באחיזה הייתה רבה עשרות מונים מהדרוש בכדי שאזיז את ידה להיכן שאחפוץ. אם האחיזה הייתה כזו שתכליתה להכאיב לה, המשך השתלשלות הדברים הייתה שונה. טובה יותר.

 

תכלית האחיזה הייתה להפחיד אותה, והיא אכן הביטה בי במבט שואל שהפחד תבע, עד מהרה, לשלו. "אף פעם אל תחליטי מה אני אעשה עם הכסף שלי" סיננתי לעברה, מנסה לדחוק את הפחד שהמעשה שלי עורר בי. זה היה שגוי בכל כך הרבה מובנים ורחוק ממני בעוד יותר מובנים. רחוק ממי שאני.

 

היא חתול מוזר. יש אפלה בבחורה הזו. אפלה דוחה אותי. טוב לב מעמיד לי את הזין, לא אפלה. לאפלה שבה אני מגיב אחרת. ההיסטוריה שלה יכולה להסביר את האפלה שבה, היא וודאי עזרה בחיים בזמן שאף אחד אחר לא עזר. בייחוד לא הוריה, שהרי העזרה שהייתה זקוקה לה, הייתה בילדותה מולם. גם מולם.      

 

האפלה שבה מושכת אותי. לא במובן הרומנטי, היא מושכת. היא מושכת אותי, מתגרה בי ומעוררת בי רצון להכניע אותה. כמה שגוי לכתוב כאן מילים כאלו, מילים שזוכות לפרשנות שונה מהכוונה שלי בכותבן. אין כאן גירוי בדסמי משום סוג. את הסאביות, אני מעדיף סגורות על עצמן. אותן, שהמשחק "תכניע אותי לשם ההכנעה" מהווה דבק מאחד באינטראקציה עם הדום, מעולם לא היו כוס התה שלי. זה לא שיש לי בעיה עם הקונספט של ההכנעה, נהפוכו. ההכנעה מהנה כשהיא נותנת לי יד, עומדת איתי מאותו הצד של המתרס, והחלק המוכנע הוא אותו אלמנט מופנם או דפוס נרכש שאינו משרת אותה עוד, אותי או אותנו. כשכתבתי שהאפלה שבה מעוררת בי רצון להכניע אותה, התכוונתי לרצון לשבור, להרוס, לזרוע חורבן. לא לבנות, לא לשפר, לא להיטיב. האפלה שבה מגלה לי את זו שבי. זו שמעולם לא הייתה חלק מההוויה הבדסמית שלי, וגם לא תהיה.

 

"האפלה שבי" - צמד מילים שאצטרך להתרגל אליו. והחתולה? היא משאירה אותי דרוך. לא עמדה נוחה עבורי להיות בה. אינטראקציה ונילית עם בדסמית היא עניין מוזר בקשר מבוסס מין, אבל ונילית אני שומר אותה. היא לא שוטפת לי את הבית, עושה עבורי שליחויות, מכינה לי אוכל או כל משימה אחרת של סאב. הכל גלוי על השולחן ושזוף אור יום ובכל אופן היא הראשונה מכל הבחורות שהייתי איתן שאני מרגיש שאני מנצל. מנצל אותה כדי ללמוד אותי.

 

לפני 6 חודשים. שבת, 20 באפריל 2019, בשעה 20:29

אז כנראה את לא הסלייס עם הכי הרבה גבינה במגש, לא נורא. באמת שלא.

מילה של עצה במיוחד בשבילך. כן, לך עם הפפרוני על האף.

נסי להימנע מלכתוב על הזכר התורן שלך שהוא הדום המושלם, ושבוע לאחר מכן לכתוב שהוא אידיוט ודפוק ובאופן כללי בדיחה גרועה.

מדוע?

קונסיסטנטיות כזו מלמדת את הקורא פחות על אותו הזכר ויותר עלייך, ואני לא חושב שלכך פיללת.

אבחנות כאלו צריך להרחיק זו מזו לפחות שבוע ויום. אם ממש ממש בוער לך לשתף, אז גם שמונה ימים יספיקו.

 

פוסט זה מוגש באדיבות המועצה למיגור האיוולת והרעלים

לפני 7 חודשים. שבת, 30 במרץ 2019, בשעה 17:34

אני מביט בפנים העייפות שלו.

הוא לא מנסה להסתיר את השחור שיש לו מתחת לעיניים. השחור הזה הופיע לפני ימים, או אולי שבועות, ומאז הוא שם. אני מיישיר מבט אל העיניים שלו והוא מביט בי חזרה. הוא מאפשר לי להתבונן בו ואני לא יכול אלא להיעתר. יש לאות בעיניים האלה. אין בהן בוז או פחד, אין בהן התרסה או תרעומת וגם אין בהן רעב או חשק. חיים יפים הוא סידר לו. יש לו עבודה שהוא אוהב ומפרנסת אותו כך שיכול לחיות ברווחה. הוא גר בבית שהוא אוהב. כשהוא רוצה להשתעשע או רק להירדם מחובק, יש לו עם מי. אבל, הוא עייף ועל פי רוב, מעדיף את חברת עצמו. לרגע נראה שהוא רוצה שאושיט יד ואלטף את לחיו, אבל רק לרגע והרגע הזה חולף מהר. הוא לא זקוק לי -  למישהו שיתבונן בו ויספר לו את עצמו. גם לאוזן קשבת הוא לא זקוק. לא עכשיו. אני רוצה לומר לו שאכפת לי ומוותר.

 

אני מביט בפנים העייפות שלו, יוצא מחדר האמבטיה הריק, נשכב במיטה וחוזר להתעמק במחקר שאמור ליישב וויכוח עם קולגה. שבוע נוסף מגיע אל סיומו. החיים ממשיכים.    

לפני 8 חודשים. שישי, 15 במרץ 2019, בשעה 20:01

לפעמים, היא מניחה את הלב שלה בין המילים ונותנת לכם לקרוא, להציץ ולדעת אותה. 

מיד לאחר מכן היא נבהלת, וממהרת למלא את הבלוג בקשקשת. הקשקשת שלה מעולה. אתם אוהבים את הקשקשת שלה.

היא מנמנמת אתכם, אבל בעיקר היא מנמנמת אותה.

 

וכל מה שאני רוצה זה להצמיד את המצח שלה לשלי, ממש כמו לפני כמה ימים, ולומר לה - 

"עשית טוב, ילדה. עשית טוב.

חכי, רק מעט, לפני שאת בורחת."

 

אין לי אשליות שהיא באמת תחכה לפני שתברח, אבל לפחות יהיה לה את הקול שלי שיסמן עבורה.

הקול שלי, שיחזיק עבורה את הנקודה המתוקה של כנות, עירום ויופי שהיא, עד שהיא תוכל להחזיק אותה עבור עצמה.