סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

Night's child

Defying the bell shape curve
לפני חודשיים. שבת, 20 ביולי 2019, בשעה 22:10

כמעט תמיד מגיע הרגע הזה עם המנוסות. באמת שאין לי מושג למה הוא מגיע, אבל הוא, למרות שאינו קרוא, מגיע. הוא מגיע כשהיא חבולה, עייפה, בדרך כלל גם מסופקת, וכבר חופשיה לנוע כרצונה. היא תביט בי אם היא מרגישה אמיצה, או תסב את מבטה אל עבר נקודה שתבחר שרירותית רק כי עיני לא נמצאות בה, ותספר לי, כמעט באותן המילים שאמרו קודמותיה, כך: "אתה יודע ש(שם דום כלשהו, ניק או אמיתי) היה בונה את הכאב באופן מדורג. אתה לא. אתה לא נותן להתרגל אליו. אתה ישר ניגש למקסימום". היא צודקת ולא על כך אני מתפלא. 


המפליא הוא שלא רק שלא הסתתרתי את העובדה אלא די צעקתי לה אותה, וכמה אחרות, עוד הרבה לפני שהיה בנינו מגע: "אני סדיסט". אני נהנה לראות אותה כואבת. לא כואבת בכאילו, לא בקריצה, לא "בואי, אעניש אותך כדי שתרטיבי". אני רוצה לגרום לה להיות כואבת. זה לא קשור לצורך שלה או לרצון לספק אותה. אני מספק אותי. היא כלי עבורי לבטא בה אותי, את מה שאני, את מה שאני רוצה. תכליתו של הכאב אינו גירוי עצמי וודאי לא זה שלה. תכליתו הוא לבטא אותי.


אני לא פוסל התנהלויות אחרות. אני בעד שכל דום ינהג באופן שרצוי לו ומקובל עליה. עניין הסדיזם המתחשב כקונספט נראה לי פרדוקס. אני מבין שאפשר להכאיב להנאת הסאב ואפשר אפילו להינות מכך, אבל סדיזם זה לא. לפחות לא כפי שאני חווה אותו. התחשבות או התאמה לא יכולה להיות בו. כשאני סדיסט, אני הצייר והיא, ביותר ממובן אחד, לא יותר מקנווס.  


אני יודע את הסדיזם שלי.  אחרי השיחה שיזמה, גם היא. 

 


להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י