שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

A Tinderella Story

I am just a girl, standing in front of a boy, asking him to spank her
לפני יום. חמישי, 18 באפריל 2019, בשעה 21:34

אני רוצה שתחשוב עליי

לבושה בשמלה קצרצרה ודקיקה,

עם גרבי רשת שמגיעים עד הירכיים ומסתיימים בפס תחרה,

עם חגורת ביריות ותחתונים קטנים שבקושי מכסים משהו,

 

 

 

 

כשאני שואלת אותך אם קר בחוץ כרגע ואתה עונה לי "לא כל כך".

לפני יום. חמישי, 18 באפריל 2019, בשעה 11:17

פעם אחת, כששכבנו, הוא קרא לי בלהט הרגע "כלבה מטומטמת".
לא אמרתי מילה כי היינו בלהט הרגע וכו', אבל אחרי שסיימנו אמרתי לו שאני לא אוהבת שקוראים לי ככה. זה אפילו די מייבש אותי.
כלומר, אין לי בעיה עם "כלבה", "זונה", "שרמוטה", אבל מטומטמת? אני?
אנחנו אמנם משחקים משחק, אבל זה פשוט פאק באמינות.
 
 

לפני יומיים. רביעי, 17 באפריל 2019, בשעה 19:01

טינדרלה,

הראשונה לשמה,

מנתצת השלשלאות והשרשראות,

אם החרמנים,

משחררת עבדי הניקיון,

נסיכה, זונה, נשלטת.

מלכה.

 

ורק למקרה שהספקת לשכוח:

לפני 4 ימים. שלישי, 16 באפריל 2019, בשעה 00:56

אם יש שאלה שאני חוששת ממנה, זה "את רוצה?".

בתור מי שהעדיפה במשך שנים להימנע מאינטימיות מתוך פחד שלא תצליח לתקשר את הגבולות והרצונות שלה, יש בי עדיין צד שלא לגמרי סומך על היכולות האלה שלי. בטח לא כשאני בתוך הספייס, להוטה, חמה, רוצה.

"את רוצה שאני אזיין אותך?" כן.

"את רוצה שאני אגמור לך בפה?" רוצה, בטח רוצה.

"את רוצה שאני אדבר אלייך גרמנית ואצבוט לך בבית השחי?" למה לא.

"את רוצה שאני אחנוק אותך עם חלוק של מלונות פתאל תוך כדי שאני מצטט לך את דודו פארוק?" אה... נו, שיהיה.

כי כשאני שומעת "את רוצה?" אני מבינה שאתה בעצם אומר "אני רוצה". זו לא שאלה - זו בקשה, דרישה, אולי אפילו תנאי. מה אני רוצה? לרצות אותך, להיות טובה, צייתנית, לא לאכזב אותך. אבל יותר מהכל רוצה שתדע לבד מה אני רוצה ומה לא. וכשאתה שואל מה אני רוצה, הייתי רוצה שתשאל את עצמך קודם אם אתה רוצה לדעת את התשובה באמת.

לפני שבוע. שישי, 12 באפריל 2019, בשעה 20:44

אני רוצה להשתמש בך

לפתות אותך לקשור אותי

לגרום לך לזיין לי את הצורה

לשכנע אותך להפליק לי עד שהישבן שלי יכחיל מסימניך

למשוך אותך בלשון לקרוא לי בכינויי גנאי.

ואז כשאגמור,

להסתכל עליך במבוכה, להתרחק, להסתגר בעצמי, או למלמל משהו על יום ארוך מחר ולהשאיר אותך תוהה,

מנוצל

משומש

ואז לחזור הביתה ולהביט בעצמי במראה ולשכנע את עצמי

שאני עושה את זה נכון.

לפני שבוע. חמישי, 11 באפריל 2019, בשעה 01:10

אתה מתקשר אליי, כמו תמיד, כשאתה בדרך הביתה.

"אני בדיוק מכינה לאכול. לחכות לך?"

"אני אוכל עם חברים", אתה אומר, ומשהו בנימת הקול שלך גורם לי לעצור באמצע חיתוך הירקות.

"וואלה. איזה חברים?"

"זוג. את לא מכירה", אתה שומר על עמימות. "אל תחכי".

אני קצת נפגעת. יש כאן משהו שאתה לא מספר, אבל אני לא לוחצת. "בסדר בייבי", אני חוזרת לקול המתפנק. "תביא לי שאריות, אם יהיו".

"סגור", אתה מבטיח.

---  

אני מתעוררת בערפול חושים, בחדר החשוך שלנו. אני במיטה, על הגב, לבושה בחולצת הטריקו הדקיקה והאפורה שלי. לוקח לי שניה להבין שאין לי תחתונים, שאתה מחזיק אותי בירכיים ומפשק אותן ושהלשון שלך עובדת במרץ על הדגדגן שלי. אני נאנקת בהפתעה. כבר הרבה זמן שלא הערת אותי ככה. מה השעה בכלל? מרגישה כאילו לא ישנתי כמעט. אני מתנשפת.

"ששש", אני שומעת את קולך מפינה מרוחקת בחדר וקופצת בבהלה. "תהיי בשקט, אווה".

בבת אחת אני ערה לגמרי, מודעת לכך שמישהו – לא אתה – נמצא כרגע בין הרגליים שלי. אני מסתכלת למטה, רואה רק את קודקוד ראשו ותוהה איך יכולתי לחשוב שזה אתה. הוא שחום, כתפיים רחבות, לבוש בחולצת טריקו שחורה, שערו הכהה קצוץ ומפרצים ניכרים בו. אינסטינקטיבית אני נרתעת מהמגע הזר, אבל הוא מחזיק אותי ולא משחרר.

העיניים שלי מתרגלות לחושך ואני רואה אותך עכשיו, בפינה, מחזיק אותה. היא עירומה לגמרי, גופה הרזה והחיוור בוהק באור הקלוש שמגיע מבחוץ, יש לה שיער בלונדיני דק וגלי עד הכתפיים ומראה אירופאי זר. הידיים שלה משוכלות מאחורי גבה, ואני מנחשת שהן כבולות באזיקי העור החביבים עליך. משהו תחוב לה בפה. אלה התחתונים שלבשתי. אתה אוחז בצווארה, עדיין לבוש לגמרי במכנסיים מחויטים וחולצה מכופתרת. הפנים שלך קפואות בחצי חיוך מתגרה, והיא נראית מבוהלת. בצדק. היא לא מבינה אפילו עד כמה.

קראת לי אווה. זה לא השם שלי; זה השם שבו אתה קורא לה, לאפלה שבי, לחלק שאתה כל כך אוהב לשחרר. לפני שהכרתי אותך הייתי רק אני. עכשיו אני שתי הנשים הללו – אחת כנועה, מתמסרת, נהנית לציית; והשנייה היא אווה. ואווה עוד לא התעוררה. לא מספיק לקרוא לה, אתה יודע. היא צריכה לרצות לצאת ולשחק.

"די, לא, בבקשה", אני גונחת בבלבול, כשהזר שבין רגליי מגביר את הקצב.

"אמרתי לך להיות בשקט", אתה נשמע כועס, ולופת בכוח את צווארה של האישה הרזה והחיוורת. היא פולטת צעקה חנוקה והגבר בין רגליי קופא לרגע. הם ביחד, אני מבינה פתאום. "את יודעת מה קורה כשאת לא עושה מה שאני אומר, נכון?" אתה שואל ולא ממתין לתשובה. "זה יעלה לך. ומישהו צריך לשלם את המחיר". בצעד אחד מהיר אתה סוגר את המרחק בינינו ותופס בידך השנייה בצווארו של הזר, מושך אותו בכוח מבין רגליי ומטיח אותו ברצפה. היא שוב צועקת, אתה מתעלם ממנה ומתקרב אליי.

"מה זה?" אני לוחשת לך. אתה מרים את סנטרי ומביט בעיניי, מחייך.

"ביקשת שאביא לך שאריות, אווה. זוכרת?"

---

כשהחתול שלך מניח לרגלייך ציפור מתה, אין טעם לכעוס עליו. זה הטבע שלו. הוא צייד, וכשהוא מעניק לך את הטרף שצד במיוחד בשבילך – הוא מראה לך עד כמה הוא אוהב.

---

"אני צריך שתעזרי לי, אווה", אתה ממשיך בקול שקט. מבטינו ננעלים, ובזווית העין אני רואה אותה מתפתלת באחיזתך. "אני לא יכול לעשות את זה בלעדייך. את מבינה, נכון?". זו כמובן שטות מוחלטת; אתה לא צריך אותי. אתה רוצה להשחית אותי. סיפרת לי מיליון פעם על מעללי העבר שלך וראית אותי מתעוררת. קיווית שארצה לקחת חלק, שאווה לא תוכל לעמוד בפיתוי. אתה צודק, כרגיל.

אני מתיישבת במיטה. אתה מחייך. אחר כך מביט למרגלות המיטה, שם שוכב הסמרטוט שהשלכת לפני רגע. "קום!" אתה בועט בו, הצעקה שלה מגיעה כמעט מיד. הוא לא משמיע קול, מתרומם על ברכיו ומביט בי במבט מובס. אלוהים, אני חושבת לעצמי. מי תרצה כזה גבר? אני מסתכלת עליה בזלזול ואז בך. "תרים אותו לפה", אני אומרת.

---

כשההצלפה הראשונה נוחתת על גבו החשוף אני מרגישה את הצמרמורת המוכרת הזו. זה אתה שמסתכל עליי מהצד, לרגליך הבובה החדשה שלנו, והמבט הגאה בעיניך ששולח לי זרמים בגוף, מצוואר ועד לכוס. הצעקות שלו נבלעות בתוך המזרן, וזה קצת חבל לי. אני תופסת בשערו הקצר ומושכת את ראשו לאחור. עוד הצלפה. הפעם הצרחה שלו נשמעת בבירור. אני שומעת אותך מאחורי גונח בסיפוק ומסתובבת, קולטת אותך נוגע בעצמך. "לא", אני אומרת ואתה מופתע. אני מנידה בראשי לעברה. "תשתמש בזה".

האסימון נופל וחיוך מתפשט על פניך. אתה תופס לה בשיער ומרים אותה על הברכיים, שולף לה את התחתונים שלי מהפה ולפני שהיא מספיקה להשתנק דוחף לה את הזין שלך לגרון. היא מנסה להיאבק, ואני שומעת את עצמי אומרת "אם תעשי בעיות, הוא ישלם על זה". הצלפה נוספת – צעקה שלו – היא נכנעת ופותחת את הפה. הגניחות שלך הן מוזיקה לאוזניי כשאני חוזרת להתעלל בסמרטוט שלי, מדמיינת אותך מאחוריי מענג את עצמך בתוך הלוע שלה. אני נוטפת, מגורה. הגב שלו מסומן בקווים חדים וברורים שמשאירה החגורה שלך, פסים שאני מכירה היטב בעצמי. כמה יפה אווה מציירת. איך אתה גאה בה בוודאי.

האורחת שלנו משמיעה קולות חנק ואני מחניקה צחקוק. אתה לא מפסיק לרגע, מזיין לה את הפה בשיטתיות שמוכרת גם לי. "אתה שומע אותה, נכון?" אני לוחשת באוזנו של הסמרטוט. הוא לא עונה לי, האפס. אולי הוא באמת לא שומע? תקלה חמורה.

"תביא אותה", אני מבקשת ממך. אתה שולף את עצמך והיא משתנקת, מתנשפת. אני מדמיינת את ההקלה הרגעית שהיא חשה, בלי לדעת מה מחכה לה בעוד רגע. אתה גורר אותה בשיער אל המיטה, מטיל אותה לצדו על הבטן. הידיים שלה אזוקות והוא פאסיבי לחלוטין. הם קרובים כל כך מבלי לגעת, וזה מטריף לי את כל החושים.

"עכשיו תשמע אותה", אני מבטיחה לסמרטוט. היא מתנשמת בבהלה כשאתה מפשק לה את הישבנים ובודק את החור ביניהם. אני תופסת בשערו של הצעצוע שלי ומתיישבת מולו ברגליים מפושקות. המבטים שלך ושלי מצטלבים כשאתה חודר לה לתחת במכה אחת מהירה וברוטאלית. הצרחה שלה מטלטלת אותי, ואני לא יכולה להתאפק. אני גולשת קדימה ודוחפת את הכוס שלי לתוך הפרצוף שלו, מאלצת אותו לחזור לפוזיציה שבה העיר אותי, תוך כדי שאני מלטפת לעצמי את החזה דרך החולצה הדקיקה. אתה בוטש בה בלי רחם והצעקות שלה מתערבבות בגניחות שלנו. "את אוהבת לראות אותה ככה, אווה?" אתה דורש לדעת, ואני בקושי מצליחה להנהן. "טוב מאוד", אתה לוחש בקול צרוד. "כי זה הכל בשבילך. רק בשבילך. את מבינה?". אני מבינה, ואז אני גם גומרת.

אני מתרחקת מהצעצוע, ואתה מבין שסיימתי איתו. אתה נשען עליה קדימה, משקל גופך מכניע אותה ומעמיק את החדירה, ותופס את הזר ביד אחת. הוא לא מתנגד, כפי שלא התנגד לאורך כל הערב, גם כשבת הזוג שלו שימשה ככלי לפורקן עבור גבר אחר. כשהוא נופל למרגלותיך אתה יוצא ממנה, דורך לו על הצוואר ויורק. כמה שאני רוצה אותך עכשיו, אני חושבת. אני מושכת את הבובה שלנו בזרועותיה, שעדיין כבולות מאחורי הגב, ומשחררת את האזיקים. היא מביטה בי בבלבול ובתחינה ואני מחייכת אליה במתיקות, רגע לפני שאני הופכת אותה על הגב ואוחזת בפרקי ידיה מעל ראשה. היא מבינה באיחור מה מתרחש ומתחילה להשתולל, בדיוק כשאתה תופס במותניה ומכניס אותו לתוכה. אני מרתקת אותה קרוב אליי, ראשה מונח על ברכיי בתוך קן של שיער בלונדיני עכור, ואתה מזיין אותה מולי בלי לעצור. העיניים שלך נעוצות בשלי במבט חודר ואני מחייכת חיוך קטן כשאתה אומר לי שוב בשקט, מעל לצעקותיה: "זה בשבילך, אווה". אני מרגישה את הפטמות שלי מתקשות ומזדקרות ומתאפקת שלא לעזוב את הבובה ולגעת בעצמי, מתמקדת במשימה שלפניי.

נראה כאילו אתה עומד לגמור, אבל אז פתאום אתה יוצא מתוכה ומטפס על המיטה. אני מופתעת. אתה תופס בגרוני ומקרב אותי אליך לנשיקה. אני מתמסרת, אווה לוקחת צעד אחורה אל תוך האפלה. "עכשיו תורי", אתה אומר לתוך הפה שלי ונושך לי את השפה. "זה בשבילי". אתה מושך אותי בגרון ומטיח אותי עליה, בטן לבטן, שדיה נלחצים אל שדיי והפנים שלי קרובות לשלה. "אני לא רוצה לשמוע אותה יותר", אתה גוהר מעליי ומצווה, "רק אותך". באינסטינקט אני מכסה את הפה שלה בכף ידי, כשאתה חודר לתוכי בשנייה ומתחיל לזיין אותי בכוח מעליה. זו אני שצועקת עכשיו, אני כמעט בטוחה, כשאתה נכנס שוב ושוב ואז מתפרק בשאגה בתוך האוזן שלי. אני דחוסה ביניכם, נטולת יכולת לזוז או לנשום, עור מעליי ועור מתחתיי ובתוכי.

אתה עוזר לי לקום ומלטף את שערי הפרוע. בעיניך יש מבט של גאווה, שמשקף את הניצחון שלנו. אתה נושק למצחי ואני מצחקקת. אתה מביט למטה, אל הזר שמתיישב על הרצפה ובוחן את הסימנים שעל גבו, ואז מעיף מבט אל המיטה, שם עדיין שרועה בת הזוג שלו, מתנשפת.

"תכירי, בייבי", אתה אומר לי בקולך הרגיל והנעים. "יוני ומריאנה, חברים שלי".

"נעים מאוד", אני מושיטה לה יד והיא מחייכת אליי חיוך חם. "אפשר להציע לכם משהו לשתות?"

לפני שבוע. שלישי, 9 באפריל 2019, בשעה 18:20

הזמנת אותי לתוך הראש שלך. עכשיו אני שם; סקרנית ומבוהלת, מנסה למצוא את המקום שלי, חוששת להפיל משהו ולשבור.

הייתי מזמינה אותך לתוך שלי, אבל מטונף פה לאללה ולא בא לי להעביר ניגוב.

לפני שבוע. ראשון, 7 באפריל 2019, בשעה 08:48

מתישהו באמצע המסיבה הסתכלנו שנינו על החברה המשותפת, שני גברים לרגליה, מבט של תמיהה וטירוף בעיניה, והיא מפליקה לסירוגין. "אומרים לי תמיד שיש בי קצת שולטת", אני מעירה לו. "אבל אני לא חושבת שהייתי מסוגלת להכאיב למישהו אחר. זו פשוט לא אני".

"את לא צריכה להכאיב לאף אחד", הוא משך בכתפיו. "תהיי מי שאת".

חצי שעה לאחר מכן הוא היה על ארבע, הידידה המשותפת שורטת את גבו החשוף ואני מעליו, מפליקה בכל הכוח, העצבים והתסכול שהצטברו בי השבוע. הוא קפץ בכל פעם שכף ידי הפתוחה נחתה עליו. זה לא חרמן אותי, אבל משהו בהתכווצות הזו שחרר את הקשר שהיה לי בבטן בימים האחרונים.

אני עדיין מי שאני. אבל לפעמים אני צריכה להיות גם קצת הבחורה הזו.

לפני שבועיים. חמישי, 4 באפריל 2019, בשעה 23:16

לא תמצאי אהבת אמת בכלוב, הם אומרים לי בכל פעם מחדש. אנשים פה מחפשים הרבה דברים, אבל לא אהבה.

אבל אני פה. ואני מחפשת אהבה.

אז מה זה

אם לא

פרדוקס?

לפני שבועיים. חמישי, 4 באפריל 2019, בשעה 11:05

אם תוכל לחכות עד שאנגב את השפיך שלך מהסנטר שלי לפני שאתה זורק אותי,

זה יהיה ממש נחמד מצידך.