צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

A Tinderella Story

I am just a girl, standing in front of a boy, asking him to spank her
לפני שבוע. שלישי, 18 ביוני 2019, בשעה 08:46

אתמול ראיתי בחור צעיר ממתין לאוטובוס ליד דיזנגוף סנטר עם קולר אדום על הצוואר. קולר של כלב, כזה שמוכרים במקס סטוק. אני יודעת, כי יש לי אותו בשחור. הייתי עם ידיד ונילי שמכיר את נטיותיי, אז הסבתי את תשומת לבו לכך. "זה לא אומר כלום", הוא השיב בביטול, וסיפק הסבר לא הגיוני בעליל לתופעה.

רציתי לומר לבחור הזה שראיתי אותו. שאני יודעת שהוא לא רואה אותי, אבל שגם אני מסתובבת בעולם ורוצה לצעוק את האמת הפרטית שלי. במקום זה אני מסתפקת ברמזים דקיקים; משפטים כמו "אני אתן לך להוביל", "אל תעניש אותי", "תצטרך לקשור אותי כדי למנוע ממני", "אני אוהבת גלידה אבל פחות מתחברת לאנשים שאוהבים וניל", כאלה. יודעת שלאוזן בלתי מזוינת הם נשמעים תמימים לחלוטין, אבל לאוזן שזוינה היטב ובכוח הם יישמעו כצליל חד וברור מעל כל רעשי הרקע.

צליל שרק כלבים שומעים.

13

לפני שבועיים. רביעי, 12 ביוני 2019, בשעה 11:34

בפעם הראשונה שלנו יחד
הוא קנה לי קופסת עוגיות
ואני קניתי לו כרטיסי גירוד.

הוא ביקש לעשות לי דברים שאחרים דרשו
ונשק לי בצלקות ישנות שאחרים הותירו.

לא זכינו בכלום.

אבל הבוקר אני מרגישה בת מזל.

 

לפני שבועיים. שלישי, 11 ביוני 2019, בשעה 12:25

אם זה מה שחיכה לי הבוקר במשרד.

לפני שבועיים. ראשון, 9 ביוני 2019, בשעה 12:31

הייתי רוצה להרביץ לך, אני אומרת.

הגיוני, אתה משיב.

תיתן לי? אני שואלת.

מה יוצא לי מזה? ציפיתי לתשובה הזו. אני מוכנה עם הצעה.

חמש דקות. תן לי חמש דקות לעשות לך כל מה שבא לי, בלי שתתנגד. מותר לך להתקפל, לצעוק, לקלל אותי. אסור לך להכות אותי בחזרה. אסור לך להחזיק אותי, אסור לך לרתק אותי. אסור לך להגן על עצמך. וכשיסתיימו חמש הדקות הללו אני שלך, לעשות בי מה שתרצה.

אתה מרים גבה. יש פה קטץ', כמובן. יש הרבה דברים שאתה רוצה לעשות ואין סיכוי שאתן לך. אתה מסוגל לספוג כאב, אלוהים יודע שסבלת הרבה יותר ממה שאי פעם אוכל לגרום לך. אז מה הן חמש דקות של השפלה בשביל הזכות לפרק לי את הצורה?

יש לי תנאי אחד.

כמובן, אני אומרת. אני פושטת את השמלה הקיצית והאדומה שלי, מורידה את החזייה ונשארת בתחתונים. המבט שלך מתרכך ואני כבר יודעת שניצחתי במערכה הזו. אני אוספת את השיער, שלא יפריע.

תתחילי, אתה אומר. אני מכוונת את הטיימר לחמש דקות. אתה לא זז ממקומך, רק מחייך חיוך קטן ודבילי. אני סוטרת לך. חזק. זה כואב אבל צפוי. עוד אחת. ועוד אחת. על אותה הלחי. זה מתחיל לשרוף. אני לא מפסיקה. לא מחכה בין סטירה לסטירה, ואתה מתחיל להתנשף. כשאתה מחזיר אליי את מבטך החיוך כבר לא שם ובעיניים שלך יש מבט אחר, אפל. עברו רק עשרים שניות ואתה כבר שונא את זה. מתחרט שהסכמת, אבל זוכר את הפרס שמחכה לך בסוף.

אני לוקחת צעד לאחור, אתה מתכונן לאגרוף אבל הוא לא מגיע. אני חגה סביבך ואז אתה מרגיש את הבעיטה הראשונה בתחת. בת של זונה, אתה אומר לעצמך. רק על זה אני הולך לתפוס אותך, לכופף אותך על האסלה כשהראש שלך בפנים ולזיין אותך בתחת בלי שום חומר סיכה. שלושה דברים שאת שונאת והשבעת אותי שלעולם לא אעשה בלי רשות. עברה דקה אחת.

אגרופים נוחתים עליך מכל עבר. חלקם לא מזיזים לך, חלקם פוגעים בנקודות רגישות ומשאירים כאב שממשיך להלום גם כשהמכה הבאה מגיעה. אני מתחממת. כבר אין לי תוכנית פעולה; התוכנית היא לגרום לך לסבול. אני משתוללת עליך, נושכת אותך, מושכת בשיער, בועטת, קופצת עליך מאחור, חזי הרך נלחץ לעומת שרירי גבך. אתה עומד במילתך ולא מתנגד.

שתי דקות עברו. בראש שלך אני עוברת אינקוויזיציה של מין אלים וחייתי. אתה מנסה להתמקד במה שתעשה בי כשתורך יגיע: איך קודם כל תגרור אותי בשיער ותזיין לי את הגרון עד שאיחנק ואקיא, עד שלא יישאר ליפסטיק על שפתיי, עד שהדמעות יעוורו אותי. אחר כך תצליף בי בלי להפסיק, בלי ללטף בין לבין, תהפוך את הישבן הלבן שלי ליצירת אמנות בגוונים של סגול ואדום. תוך כדי שאתה קורא לי בכל השמות שאני שונאת תתפוס לי בפטמות ותצבוט אותן, תאחז בצווארי ותחנוק אותי כשתחדור אליי בבת אחת ובלי גינונים. ואז שוב תתקע אותו עמוק בגרוני ותמלא אותי בזרע שלך בלי לתת לי לגמור, בלי לרחם. אתה מנסה להתרכז בזה כשאתה מרגיש את ציפורניי ננעצות בבשרך ותולשות אותך מהפנטזיה אל המציאות המשפילה, הכואבת, הכועסת שבה אתה נמצא כרגע.

שלוש דקות חלפו. אני מפסיקה פתאום ומתרחקת. אתה כבר על הברכיים, רועד מזעם ותשוקה, לא מעז להרים אליי מבט. בזווית העין אתה קולט אותי מרימה מהרצפה את החזייה והשמלה, מחליקה לתוך הכפכפים הוורודים. במהירות אתה נעמד על רגליך.

ארבע וחצי דקות. אני מפזרת את השיער, מתקרבת אליך ומנשקת אותך ברכות על השפתיים. אתה לא מחזיר לי נשיקה. האגרופים שלך קפוצים לצדי גופך, כל שריר מתוח ונשימתך כבדה.

תתקשר אליי, אני אומרת לך, וסוגרת אחריי את הדלת.

לפני שבועיים. שבת, 8 ביוני 2019, בשעה 11:32

למה להתחיל משהו שידוע מראש איך הוא יסתיים? או לא ידוע, אבל מרגיש מוכר עד שאפשר ממש לדמיין את הרגע שבו נתרסק לתוך אכזבה ממוטטת? האינסטינקטים מזהים כבר את הרגע שבו הלב יוצא מהגוף והולך לטייל בדרכים חשוכות, חשוף ומלא אמון ותקווה והתרגשות. המוח עוד קורא לו לחזור, להישאר במקום בטוח, לצאת באור יום.

למה להתכחש למה שהניסיון לימד, לומר לעצמי שהפעם זה יהיה אחרת? למה שזה יהיה אחרת? אני אחרת? ואם כן, אז למה אני נשמעת כמו עצמי בכל פעם רגע לפני שהכל קורס?

למה לצלול שוב לתוך מערבולת של תשוקה וסקרנות וכעס ותאווה והתמסרות והתנגדות ומאבק והשלמה ואהבה ועצב וצחוק ועירום כל כך עמוק וסוחף ומפרק לגורמים רק כדי להיפלט שוב לחוף, נאבקת לנשום?

למה?

ככה.

לפני 3 שבועות. ראשון, 2 ביוני 2019, בשעה 18:06

החברה הראשונה שלי מהכלוב חוגגת היום יום הולדת.

היא היתה הבחורה הראשונה שהכרתי בקהילה, הראשונה ש"התחלתי" איתה והסיבה שבגללה שילמתי על מנוי לראשונה. אנחנו מכירות פחות מחצי שנה, אבל מאז שהיא נכנסה לחיי היא הפכה להיות אחד האנשים המשמעותיים והקרובים אליי ביותר. הרבה אנשים הכרתי בכלוב; חלקם נכנסו לי ללב, חלקם לגוף, חלקם גם וגם. אבל היא, ללא ספק, הדבר הכי טוב שיצא לי מכאן.

אוהבת אותך, שותפתי למסע, אחות לבי, מיי סיסטר פרום אנדר מאסטר.

 

לפני חודש. שישי, 24 במאי 2019, בשעה 16:42

מעניין אם זה שכתב:

"החיים לא נמדדים במספר הנשימות שלקחתם

אלא במספר הרגעים שבהם עצרתם את נשימתכם"

התכוון לחניקה או לזיון גרון?

לפני חודש. שבת, 18 במאי 2019, בשעה 09:52

היה היה סיפור.

הוא התחיל מפנטזיה. לא שלי, של מישהו אחר. היא נכנסה לי לראש, התפתחה והצמיחה שם שורש, כמו הרבה פנטזיות של הרבה אנשים אחרים. הוא קרא לי "אווה"; הוא ראה בי שני צדדים; הוא רצה "להשחית" אותי, להפוך אותי מנסיכת טינדר נשלטת למלכה, כמובן מתחתיו, עזר כנגדו. זה הדליק אותי, אז כתבתי את הסיפור.

הייתי גאה בסיפור. הוא היה הטקסט הארוך והמושקע ביותר שכתבתי פה, משהו מקורי שיצא ממני אחרי הרבה שנים של כתיבה עבור אחרים. הוא לא היה מושלם, אבל הוא היה מה שרציתי. בעיקר, הוא היווה עבורי איזו אבן דרך במסע שהרגשתי שהתחיל כבר זמן מה לפני כן, מסע לגילוי הזהות שלי על הסקאלה הזו. לא ידעתי אם אני אווה, או טינדי, שתיהן או אף אחת מהן, אבל דרך הסיפור הבנתי – חלקית – מה אני מחפשת.

הסיפור קיבל חיים משלו. הוא הפך לפנטזיה של אחרים, הכה שורש אצלם בדמיון. קיבלתי בקשות להקריא אותו בקולי לגברים שרצו לקבל סיפוק, הצעות לממש אותו. היו כאלה שהוא הדליק אותם עד כדי כך שרצו לבחון בעצמם את הזהות שלהם. היו כאלה שהגיעו אליי בזכותו וכאלה שהוא הבריח ממני. אבל מעטים, שלא לומר בודדים, באמת הבינו אותו.

זה לא סיפור על קוקהולד. זה גם לא סיפור על שליטה, או על משחקי שעשוע אכזריים על גבול הסאדיזם. בעיניי הוא תמיד היה סיפור על זוגיות אחרת – מכילה ומאפשרת. זוגיות שבה יש צד שרואה את הפוטנציאל במי שלצדו, נותן לה את המקום להתפתח ולגדול תוך שהוא מדריך ותומך בה לאורך כל הדרך, מזכיר לה שהוא שם בשבילה. זוגיות שבתוכה יש כל כך הרבה ביטחון, אמון הדדי ותקשורת טובה, עד שלתפקידים אין כבר משמעות. אני לא יודעת אם זוגיות כזו קיימת באמת, אבל ככה דמיינתי ערב טיפוסי בתוך מערכת היחסים הזו.

כי בסוף, "ארוחת שאריות" הוא לא באמת הסיפור שלי. הוא רק סיפור שכתבתי.

זה הסיפור שלי.

לפני חודש. שבת, 11 במאי 2019, בשעה 20:50

כנפי הפרפר החדשות שלי כבדות, הן אולי לא יישאו אותי למעלה.

מחזור החיים החדש שלי אולי יהיה קצר מיממה.

ועדיין

אני חייבת לנסות לעוף, לצאת מתוך הפקעת ולבחון את הצבעים החדשים באור השמש.

עכשיו זו הבחירה שלך -

להיות הפרח שאליו אוכל לשוב ולנוח,

או הגולם הישן שמנסה להשאיר אותי כלואה.

לפני חודש. שבת, 4 במאי 2019, בשעה 20:55

ידיים מאחורי הגב.

זהו. לא להזיז אותן. זה ברור?

מצוין. ילדה טובה.

עכשיו –

תפתחי לי את המכנסיים.

את יודעת למה קיבלת את הסטירה הזו?

את יודעת.

אמרתי לא להזיז אותן, נכון?

ומה את עשית?

יפה.

אז כנראה שאת לא יכולה להשאיר את הידיים מאחורי הגב. את צריכה שיקשרו לך אותן חזק.

עכשיו זה יותר קל?

לא, את לא יכולה להסתובב. תפתחי לי את המכנסיים. ידיים מאחורי הגב.

כן, הבנת את זה מעולה. עם השיניים. קודם את החגורה, ועכשיו את הרוכסן.

כשאת רוצה את יכולה.

יפה מאוד. כל הכבוד.

את רואה שאת לא מטומטמת כמו שאת נראית כרגע.