היא עומדת בחושך, בשקט, ללא תנועה, מחכה. אורות הניאון הצהובים מהרחוב מבליחים דרך חרכי התריסים אל תוך החדר ופוגעים בקיר ממול. מכוניות שעוברות ברחוב, מזיזות את האלומות מהקיר ופוגעים בפניה של המלאכית ומבליטות את עיניה הירוקות החודרות. שערה הבלונדיני מתוח ואסוף לאחור. עורה הלבן תואם את החולצה המכופתרת הבהירה שלבשה אך משתלב היטב לחצאית המיני השחורה שמחמיא לגזרה.
אני מצליח להירגע ולהסדיר את הנשימות. החבל שכובל אותי לכיסא, רך למגע אך חזק מאוד. אני לא יכול להשתחרר ולא משנה עד כמה שניסיתי. אני לא יכול להזיז אף איבר, כמו חיה לכודה ברשת של הצייד.
באיטיות, המלאכית מתקרבת אלי ומלטפת את ראשי. מגעה מחשמל כאשר שערי עובר בין אצבעותיה. עיניה הירוקות הופכות לרכות ומזמינות. היא מלטפת את הלחי וגורפת את הזיפים בציפורניה.
אני נכנע לליטופים ומתמסר למגע ידיה.
אני עוצם את עיני רק כדי לפתוח אותם בהפתעה כשהיא מצמידה את שפתיה לשפתי ומטביע אותי בים התשוקה.
לשונה מסתערת פנימה. אני מנסה להתמודד עם האש שבוקע ממנה אך נכבה בכאב כשהיא נושכת את השפה.
היא מתנתקת ממני וחיוך זדוני חושף שיניים מתפשטת על פניה. עיניה בורקות במבט מסוכן ופתאום המלאכית הופכת לשדה.
היא מקרבת את פניה אלי ומצידי, אני מנסה לקרב את פניי. אני רוצה עוד להרגיש את רוך שפתיה בשפתיי. חיוכה של השדה מתרחב לאור הניסיונות חסרי האונים. אינה נוגעת, רק בוחנת ומסתכלת על כישלונותיי להגיע.
משב רוח מפיה של השדה מרטיט את שפתיי הזוכרות את מגעה. אני כל כך רוצה את אותה.
מספריים מופיעות בידה והיא תופסת בחולצתי וגוזרת אותה וחושפת את עורי. אני מרגיש חשוף וכבול ואיני יודע מה היא מתכננת בעיניה המשועשעות.
משב רוח נוסף פוגע בחזי, בטני ופטמתי. אני רוטט רק מהמחשבה שזה מגיע משפתותיה הענוגות. אני רוצה אותה וחושב על לשלוח יד ולתפוס אותה ולא לעזוב, אך החבל המהודק מזכיר לי את הכאן והעכשיו.
עיניה פונות אל הבליטה במכנס וחיוך נוסף גודש את פניה.
שוב המספריים נשלפות וגוזרות את המכנסיים. אני נרתע מהברזל הקר הנוגע בעור רק כדי לשמוע את הצחוק של השדה. עכשיו הרגליים חשופות ורק תחתוניי נשארות לשמור מעט על כבודי.
אני רוצה מעט להרגיש את המלאכית על שפתיי, על עורי, כמו בהתחלה. מחשבותיי נקטעו למשב רוח נוסף מפיה על הרגליים, שוקיים וחלציי. אני מחניק אנחה ורועד מעוצמת התשוקה.
תחתוניי מאיימים להתבקע אך השדה לא נוגעת ונראית מתכננת את צעדיה. המספריים נשלפות שוב. והפעם בזהירות אני נשאר ערום וחשוף.
השדה מתכופפת לעבר זיקפתי ומשב רוח עוטף וגורם לליבי להאיץ לגבהים. תשוקתי בוערת באש מלבנת וחסרת מעצורים. אני מתפתל מתשוקה ומתעוות במקומי. אני רוצה אותה כאן ועכשיו. מתכווץ ומתמתח לכל משב רוח קטן. הנשימות אינם סדירות ואני כבר לא שולט על האנחות.
השדה חוזרת להיות מלאכית ומורידה את משקפיה, יד נשלחת לראשה ומפזרת את שיערה.
אני כמהופנט, מתבונן בה, איך היא לאט לאט חושפת את עצמה.
פותחת כפתורים בחולצתה ומראה את שדיה החפונים בחזיית התחרה השחורה. החצאית נופלת לרצפה ותחתוני התחרה השחורה, מגלים עוד טפח ממנה דרך עיצובי הבד החצי שקופים אשר רומזים לצפונותיה.
בוער מתשוקה אני מנסה להשתחרר מכבלי. שרירי מתעוותים ומנסים להיחלץ. המלאכית מתרחקת ממני והולכת למיטה הזוגית בקצה החדר. שם היא שוכבת על גבה. ידיה נוגעות בעצמה, חופנות, מעסות וחודרות. אם לא אגיע, היא תגאל את עצמה.
אני בוער, אני רוצה. החבל מתהדק לשריריי הקפוצים. הכיסא נכנע לחיה בתוכי. אני מתרומם לקול ריסוק וברזל מתעוות. משתחרר מהחבלים ומשאריות הכיסא. בצעד בטוח וחסר חרטה, אני הולך במהירות למיטה.
עכשיו, אפילו אלוהים לא יכול לעזור למלאכית השדה.