אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ㅤㅤㅤㅤㅤㅤㅤ

לפני 5 חודשים. 8 באוקטובר 2023 בשעה 17:26

תיכננתי לכתוב את זה כמו שצריך, אבל נראה שכמו הרבה דברים בחיים שלי זה יהיה ספונטני: 

 

אני עוזב לחו"ל (חופשת לידה במקרה שלי)

הנה אמרתי את זה

אני עומד לסיים פרק מאוד גדול החיים שלי במובן מסויים שני עשורים לפחות כאדם עם מודעות ועוד כמה שנים של ילדות בודדת ונהדרת בדרכה.

 

~עבר~

אני עוזב את עצמי, את החלקים שבי שכתבתי קווים ותיבות לדמותן באתר הזה ובעוד מקומות, את החוויות המפוקפקות שצברתי שקווקוו את דמותי כאילו הייתי גופה ברחוב, 

אני משיל מעצמי המון בזמן האחרון -

אהבות נכזבות, הרגלים לחוסר אמפתיה, תגובות כועסות, וחוסר סבלנות...

את כל החלקים האלה כמו נשל לבן אני מנתק מעצמי ומגיח בקשקשים מבריקים מתוכו - חדש יפה חזק ובריא יותר 

"אל תדאג ילד עוד יגיע זמנך... יגיע זמנך" (זאזו לסימבה בלשון נקבה - דיבוב מצחיק)

 

חיכיתי כמה חודשים לקבל את האישור לחו"ל הזה, ובסוף זה הגיע, הגוף שלי סופסוף יישר קו עם הרצון של הנפש ופער נוסף בחיים שלי נסגר - הפער בין להפסיק עם הרגל ממכר שהגוף התרגל ונמכר אליו לנפש שמאסה בכלוב של עשן ודמיונות.

 

 

אני מוצא את עצמי נרגש לקראת השינוי, יודע שכל מה שהיה היה שייך לפרק מוקדם בחיים שלי

 

~הווה~

ואילו ההווה הנאצל מכוח השיח עליו, ההווה שקיים רק כי חושבים עליו, הסדק הזה בין הרגע שחלף לרגע שממתין לתורו, ההדהוד של הקולות שחולפים אותנו, ההדהוד הזה זהו ההווה, וככל שהווליום יותר חזק ככה ההווה מתקיים בהדהוד הזה בנו.. אולי בגלל זה אני שונא צעקות כי זה מכריח אותי להישאר בהווה מסויים שנמשך ונמשך..

ככה גם חרדה ופחד 

ועונג ולהמתין על התחת... 

 

בכל אופן דיברתי על העבר ודיברתי על ההווה 

אך מה לגבי העתיד לבוא 

 

~עתיד~

העתיד קיים ככל שאני מצייר אותו 

אמרתי למלא אנשים שקרוב לנסיעה שלי לחו"ל אני צופה מלחמה בישראל, אמרתי את זה להרבה אנשים וכיום הם הסתכלו עליי בצורה קצת שונה

מין מבט שקוסם יקבל אחרי שהעלים את המתנדבת היפה מהקהל, חשש ופליאה. 

זה לא שהכל סובב סביבי, אבל אירועים מסויימים אני מוצא יותר קשורים אליי

כמו אז שבקורונה התחילה כשנכנסתי לכלוב(לא זה שפה, הגדול יותר). 

 

בכל אופן העתיד שאני מצייר לעצמי, איך אתאר אותו 

מילים לא יוכלו לרמת הגימור של המחשבות שלי, עסקתי כ"כ הרבה בלתאר את החזון שלי לשנות את העולם ברעיונות שלי לשפר אותו ולהותיר חותם אדיר שינציח את הנוכחות שלי פה למשך הרבה שנים אחרי, ועם כל זאת ללא השם שלי, ללא הזיהוי האנושי הקלוש הזה שמופיע בשם שניתן לאדם ע"י אביו ואמו 

 

אלא ברעיון ובגישה 

בשינוי תודעה ונקודת מבט חדשה ישנה שתהווה המורשת שלי בעולם הזה. 

 

הרבה מחשבה השקעתי בתכנון וביצירה של העולם שאליו אני פוסע 

עולם בו אהיה אדם חזק ויפה וראוי לכל הטוב שאני מצפה לו

 

 

~אחרית הימים~

ועם כל זאת, 

אני בכלל לא חושב שאחיה אחרי גיל 40 - זה עוד 7 שנים לא כזה הרבה - אני די בטוח שלא אצליח לעבור את הגיל הזה, אז העתיד שלי מתחלק לחלק בו אני מתכנן לחיות ולחלק בו אני מתכנן להיות מופתע כל בוקר שעדיין אני פה. 

 

אני נוטה לפזר מילים כמו פירורי לחם ליונים בכיכר רנדומלית באירופה ואם תהיתם אז אתם היונים. 

 

 

לפני 5 חודשים. 8 באוקטובר 2023 בשעה 16:28

אם אני אמות בקרוב 

- כי כ"כ הרבה מתים בלי שתיכננו - 

תדעו שלא פחדתי 

תדעו שהייתה לי הרגשה ושהתכוננתי

ידעתי שאולי זה יקרה לי 

ומבחינתי המוות הוא מבורך 

מסקרן ומשנה חיים : )

אני באמת מוכן למות ולא כי קצתי בחיי

 

פשוט כי שינוי כזה דרסטי לא מפחיד אותי 

 

אם הן יבואו לפה השרמוטות 

אני אקח אחד איתי 

הלוואי שניים 

לא כדי להיות גיבור 

לא כדי להתפרסם 

פשוט כדי להעביר את המסר

שאני לא אלך בתבוסה

שאני חי עד הרגע האחרון 

 

לילדים שלי אני אומר: 

תחיו בעוצמה

תדעו שהחיים קצרים 

וחולפים מהר 

תדעו שאני תמיד אוהב אתכם.

 

וזהו. 

 

זה קצת מורבידי בזמן כזה אבל אני לחלוטין שלם עם התחושה הזו. 

 

- נכתב לאחר צפייה בסרטון רצח ברוטאלי של אזרחים ישראלים, הזעזוע מהקלות בה אדם הופך לאפטי ומת הזכירה לי את דעתי על המוות.

 

ואם הילדה הקטנה שחסמה אותי כי רציתי להיפרד ממנה יפה קוראת את זה, תדעי שאני לא מופתע או כועס או בכלל מרגיש משהו כלפייך, זהו. החלק הזה מת. 

לפני 5 חודשים. 6 באוקטובר 2023 בשעה 11:46

ניגש אליה: 

"תגידי אפשר שאלה לגבי דייטינג?" 

 

היא עונה (סקרנית): 

"כן, מה השאלה?"

 

בפרצוף מודאג: 

"לא יודע אבל בנות מכוערות תמיד דוחות אותי כשאני מתחיל איתן" 

"רציתי לדעת למה" 

 

היא מתעניינת:

"לא יודעת תלוי איך אתה מתחיל איתן אולי זה..."

בלה בלה בלה... לא רלוונטי מה היא עונה

 

חותך אותה באמצע הברבור: 

"טוב אפשר את המספר שלך? אני רוצה לקחת אותך לדייט.. "

 

מקווה שהבנתם למה היא לא תרצה לסרב 🙃

 

 

בחיי כמה שזה דבילי 

לפני 5 חודשים. 1 באוקטובר 2023 בשעה 5:26

חבר טוב שלי אמר לי שהוא רוצה לעשות איתי דאבל דייט, הוא עם חברה שלו ואני עם מי שאני רוצה להזמין 

 

מדובר בסופש בבית מלון יוקרתי +פינוקים וכ"ו.

 

האתגר הוא שאני עוזב את הארץ שבוע הבא, אחזור בערך עוד שנה, ככה שזה יהיה דייט ראשון מוזר,

הייתי מזמין מישהי מהידידות שלי אבל אף אחת מהן לא יכולה/מתאימה,

אני לא עושה סטוצים ולוקח לי זמן להיפתח אז סתם להתחיל עם מישהי ולהציע לה את זה מרגיש לא מתאים. 

 

מה הייתן ממליצות? איך אני מצליח להכיר מישהי בטווח של שבוע עם המגבלות שהזכרתי... 

 

ובכנות: 

אולי בעצם הפוסט הזה זו הזמנה למי שחושבת שמתחשק לה להכיר אותי אפלטונית ואולי להרוויח סופ"ש על חשבון הברון 

 

 

תחסכו ממני שיפוטיות וציניות, אני שואל ברצינות

לפני 6 חודשים. 28 בספטמבר 2023 בשעה 6:44

זו לא פעם ראשונה שלנו

 

הידיים שלי כבר על הצוואר שלה, היא מתלהטת כנגדי יותר,

אני מרגיש את המפשעה שלה פולטת גלי חום ככל שאני לופת את הגרון שלה חזק יותר 

היא לוחשת משהו 

אני מרפה מעט ולוחש לה "סתמי את הפה כבר" 

"תחנוק אותי"

בפעם השישית לערב זה שהיא מבקשת נואשות להיחנק, אני יודע שהיא רוצה יותר ממה שאני נותן, דווקא בגלל שהיא יודעת

היא ראתה אותי מכניע על המזרן הזה אנשים יותר גדולים וחזקים ממנה 

דווקא בגלל זה היא רוצה לאבד את זה 

היא רוצה שאקח את ההכרה שלה 

רחוק רחוק 

מחוץ לגוף 

" תחנוק אותי"

אני כבר לא בטוח שהיא אמרה את זה בפעם השביעית או שהאקסטזה שברה אותי ואני מדמיין 

הסכנה שבלהסכים לאבד את הגבולות שלך כשאתה בצד המעניק גדולה לאין שיעור מהסכנה שהצד המקבל לוקח, לפחות במימד הרגשי במידה וגבול ייחצה.. 

 

אני מרגיש איך הגוף שלי נדרך, עובר ממצב של מאהב רך וחומל למצב לוחמני ומתוח, כף יד אחת מתהדקת על קנה הנשימה שלה האצבעות מתרחקות מהעורקים והברך שלי נכנסת חזק בין הרגליים שלה עולה לכיוון הבטן ומקרקעת אותה לרצפה. 

 

הגוף שלה הופך נוקשה ככל שהיא מאדימה ומנסה לנשום, אני מחייך במתח כמו תמיד כשאני לחוץ ומסופק, מרגיש את הריר מצטבר לי בחלל הפה ובולע אותו בתחושה מאוד מודעת לעצמה, ממש שומע את הבליעה באוזן הפנימית שלי

 

אני מרגיש את הגוף שלה הופך לרפוי מעט ומבין שהיא מנסה להתמסר לחנק, זה מטריד אותי ואני משחרר את האחיזה שלי בגרון שלה ומוריד לה בזריזות סטירה עם אצבעות קשות, היא מתעשתת ושואפת אוויר בחדות.

"עוד לא הספיק לך אה?" 

אני שואל רטורית כי העיניים העגולות והגדולות שלה שמופנות אליי ואני יודע שהמילים הבאות 

"תחנוק אותי" 

לא מאחרות לבוא 

היא בסטייט אחר לגמרי ממני, אני בקונטרול מלא, חוש הריח שלי מחודד השרירים דרוכים

והיא לעומת זאת נוזלת מהגוף שלה אל הרצפה סביבי, התחושה הזו שאני מניע אותה לכל כיוון שארצה משכרת ומפחידה אותי ואני לוקח חלקיק שנייה להתענג על הרגע הזה, אני כאילו מתבונן בו מעמדה אחרת מנקודה אחרת בחדר 

ומהנקודה הזו, מרחף לי מתבונן 

רואה את שנינו מיוזעים אני לבוש והיא עירומה על הרצפה, מחזה סוראליסטי מאוד, אפילו מטריד בפרשנות מסויימת.

האינטימיות כמעט ולא גלויה ככה כשאני רכון על הגרון שלה כאילו מנסה לרצוח אותה בו במקום... 

.. 

.. 

היא מחככת את המפשעה שלה על הברך שלי שבינתיים הסרתי מהבטן שלה, מאותתת לי שאני משתהה יותר מדיי במחשבות שלי

אני חוזר ומניח כף יד אחת על הגרון ואת השנייה על הפה שלה שנפתח לבקש בפעם התשיעית את אותה בקשה 

"אמרתי לך כבר לסתום את הפה ילדה מטומטמת, זה גדול עלייך אז הנה אני אעזור לך.." 

אני אוטם את הפה הקטן שלה עם כף יד אחת מרגיש את השפתיים הבשרניות שלה נמעכות תחתיה..

שומע את הנשימות החזקות שלה דרך האף רושפות על האצבעות שלי אני מתפתה ללחוץ שוב על קנה הנשימה שלה אבל הפעם אני רוצה לראות אותה נאבקת... מטרידה אותי הקלות שבה היא מתמסרת אליי ולחניקה הזו...

מסוכן מדיי

 

עם האגודל והאצבע של כף היד שמונחת על הפה היפה שלה אני צובט את האף שלה אוטם אותו לגמרי, היא מתרגזת כמו שצפיתי ומנסה להזיז לי את היד בנענוע חזק של הראש שלה ימין ושמאל....

 

אני מגביר את הלחץ מצמיד את המרפק לרצפה ומונע מהפנים שלה לזוז היא פולטת הברות עמומות ואני משחרר את היד טיפה 

"תח.. תחנוק אותי כברר" 

אני רואה דמעות בעיניים שלה, הצורך הזה שמשתלט עליה, הנואשות הזו שאקח אותה לארץ המובטחת.. 

 

אני מנשק אותה על המצח ומסביר לה שזה מסוכן ושאנחנו יכולים להגיע לאותה תחושה בלי שאסגור את קנה הנשימה שלה בלי שאסכן את החלק הרגיש הזה בגרון היקר והאהוב שלה, היא לאט לאט מבינה ומחלחלת לה ההבנה שאני שומר עליה בעצם. 

 

היא מתחילה להתייפח ככל שהיא יוצאת מהסטייט הנחנקת/מתמסרת שלה, היא מתרוממת ומחבקת אותי חזק חזק וכל הגוף שלה רועד עליי.... 

... 

... 

... 

משום מה להגמיר מהעיניים מחרמן אותי כמו להגמיר מהכוס 

לפני 6 חודשים. 27 בספטמבר 2023 בשעה 7:26

העץ אומר לאבן: 

איך יכולה את להישאר שקטה דומה ודוממת 

איך לא חסרה לך הרוח בצמרת וציוצי שיר בכל בוקר? 

 

עונה לו האבן: 

ללא הופכין אני יכולה להאזין להמתין ולהגשים את כל הרחש סביבי, את הרוח בצמרת אני מרגישה בעפרורי האדמה סביבי. רחשי הזוחל ורומש הם לי שירת הקיום הדומם שלי.

 

שוב אומר העץ לאבן: 

עם כל תנודה שלי אני חווה עולם אחר, שונה ומרהיב בחידושו, הן תקופה קודמת הייתי שתיל רך ועתה עץ חסון אמיר ורם, היאך תוכלי להישאר כמו שאת עם אותו מבט על העולם סביבך?

 

עונה לו האבן: 

 קיימות בי פאות רבות והיבטים שונים, דומה החרשתי שעה שכל העולם סוער ורגוש סביבי, משנה את עצמו ומציג את עצמו שונה בשנית ובשלישית ובאין ספור, וכל פאה מצלעותיי טועמת את הקיום בלחוד כמו שאין חברתה יכולה.

הייתי אומרת שאני גדלה אך נשחקת, הופכת מגשם לאבק דק, שעה שאתה את שורשיך מעמיק חזק אל תוך האדמה אני הופכת לחול בעל אין ספור פאות וגוונים נטמעת אל תוך הבריאה מרובת הפנים.

 

הרכין העץ את ראשו

התבונן בעיון באבן כאילו אומד את נכונות דבריה 

התיישר אט אט באנחת עתיקים 

חייך ואמר:

האם תבוא סופה תעקרני ותשברני לאלפי שבביי תישא אותי חלקיק חלקיק לארבע כנפות הארץ, הן אז לא אוכל להישאר עץ, אתבטל ואהפוך לחסר משמעות, נסורת ברוח

האם אז אבין אותך? 

אבן נשחקת בדממה

נכללת באדמה. 

 

לפני 6 חודשים. 26 בספטמבר 2023 בשעה 17:19

הבלוג שלי למעשה  התחיל מסקרנות לכתוב,

רציתי גם אני כמו שהם עושים שם בבלוגים שלהם שם באינטרנטים.. 

 

אח"כ גיליתי שאני מתחרמן מזה, הבנתי שכתיבה יוצרת מעוררת אותי, עם הזמן הדברים גדלו יותר ולקחתי את הזמן והשכל שלי לכתוב דברים יותר מורכבים וזה היה השלב שהבנתי שזה לא רק מענג אלא גם משפיע ומשנה אותי... 

עם הזמן הבנתי שאני יכול להשתמש בכתיבה שלי פה ככלי לעיבוד תחושות וחוויות, כמובן שזה התחיל מהעונג לכתוב סיפורים מיניים - בהתחלה נצמדתי לסיפורים שקרו באמת בלבד ואחכ גלשתי לפנטזיות ועם הזמן הגבול היטשטש לגמרי. 

משם זה התרחב להבנה שיש לכלי הזה, הכתיבה, השפעות מאוד עמוקות על אזורים נוספים בחיים שלי כמו זוגיות, אחריות, תקשורת..במובנים לא מיניים במובהק. 

התחלתי לכתוב יותר, נכנסתי לפרטים בחיי שלא חשבתי שיש מה להפוך בהם וגיליתי בהם דברים מרתקים עליי 

וככה עברה תקופה של מספר שנים מאז שנכנסתי לכלוב והתחלתי לכתוב 

ופתאום הבנתי שאני כותב מלא כבר תקופה ואני לא ממש זוכר מה כתבתי..

וחזרתי לקרוא אחורה..

די נחרדתי כשראיתי את כמות המידע שמשותף עליי במילותיי

הבנתי שכתיבה היא כלי אבל לא בכל מקום ולא בכל זמן ואז כתבתי את הפוסט על החשבונית של הכלוב

במהלך אותה תקופה נכנסתי למערכות יחסים עם נשים מפה כשאת כולן אני מגדיר כטובות מספקות עונג והתפתחות, ולמעט אחת - לצערי - עם כולן אני ביחסים טובים גם אם לא פעילים כלל. 

החוויות האלה גם נכתבו ועובדו דרך הכתיבה הזו שרכשתי כאן.

אנשים ונשים שהכרתי כאן היו חלק בלתי נפרד מהחוויה ההתפתחותית שלי בין אם בשיחות שטחיות שהתבוננתי בהן ובין אם שיחות עומק על עצמי ועליהן בצורה שרק אלוהים יכול לברוא. 

הכתיבה שלי אליהן עוררה אותי לצאת מעצמי ולהכיל עולמות שונים ומגוונים ממני ועל זה אני רוצה גם להודות 

עד היום הבלוג שלי עבר הסתרות של פוסטים והפעלות מחדש ככל שהרגשתי ביטחון בסביבה הזו ולהיפך, - העובדה שיכולתי להרגיש ביטחון ולאבד אותו כמה פעמים במקום אחד מאוד מעניינת לכשעצמה.

כיום רובו המוחלט מוסתר כי מצאתי שלווה פנימית והכרה מה קורה איתי. 

עד אז  החיים שלי עברו טלטלות גדולות וכשלא יכולתי לכתוב בכלוב דיגיטלי כתבתי המון בדף ועיפרון 

אני חושב שיש המון מה לקבל מעצם הפירוק של התחושות וזיכרון של תחושות למילים, בסופו של דבר בראשית היה הדבר. 

 

אני מאמין שאדם הוא נוזל רובו המוחלט מים. 

אני מאמין שיש עוד המון לנזול דרכו בחיים האלה ואני יותר ממוכן לקבל את זה. 

כתיבה היא התווית התיו על הדף 

כתיבה היא חקיקת הנוזל-אני לכדי משהו יציב וקיים, היא הדרך שלי להישאר אני דרך כל העובר עליי.. ועובר.. הכל עובר בסוף. 

לפני 6 חודשים. 26 בספטמבר 2023 בשעה 13:03

האוטובוס מתחיל לנוע, עדיין בתוך החניון של התחנה המרכזית 

אני מזהה את הדופמין מופרש במוח שלי "הנה, משהו מתחיל לזוז" לא יודע אם זו הטלטלה דמויית הרחם שמנחמת אותי תחושת ההתקדמות בחיים או המוזיקה באוזניות, מה שבטוח זה שאני מרגיש הרבה יותר נעים כשאני בתנועה. 

 

נקודות אור על העור

יש אנשים בעולם הזה שמפיגים לי בדידות,

חלקם לא יודעים את זה בכלל ואני גם לא חושב שאני צריך ליידע אותם על זה - חייל שמנמן באוטובוס מושב מלפניי שנכנס לסרטוני הכנה עצמית של שוטים ופלוגרים, מישהי באינטרנט שקובלת על כמה זה קשה למצוא גבר עם ביטחון עצמי ויכולת הבעה רגשית מפותחת דיה, חקלאי מתאילנד שעובד את האדמה ומזכיר לי כמה זה היה לי קשה כשניסיתי לשלוח את ידי באדמה כזו או אחרת,

ויש גם מישהי שמצליחה לגרום לי להרגיש שייך בעומק היסודות של הלב איפה שהנשמה מלופפת עד טשטוש, במספר מילים פשוטות משמיעה לי את האקורד הנדיר ההוא, של השבט שלי

ואז זה טיפה יותר קל, 

אמרתי לה לא לפני הרבה זמן שאני חושב שבעומק תחושת הבדידות זו בדידות הנשמה שנבדלה לתוך גוף חומרי ומבדיל מצור מחצבתה הנצחי שהייתה כלולה בו בהכל האולטימטיבי ומאושרת שעה ששהתה במקורה.

ההבנה הזו שהעצב הנורא הזה שמבטל את כל שאר הרגשות כאילו היו שלג דאשתקד נובע ממקום אמיתי ויסודי בקיום שלנו קצת שפכה לי אור על הקיום שלי כיצור בודד מאוד מאז שעמדתי על דעתי. 

באותה נשימה התבהרו לי כל דברי החכמים למיניהם שטענו שהקיום משמעו סבל, או אם תרצו "מרבה דעת מרבה מכאוב" זו בדיוק האמת הנצחית בקומבינציה המדהימה הזו של גוף ונשמה

- עונג הגוף וצער הנשמה, וצער הגוף ועונג הנשמה. 

 

בדיוק נגמר יום הכיפורים - "ועיניתם את נפשותיכם" 

עינוי בעברית המקראית משמעו מיעוט - עני - למעט את הנפש (הנפש משמשת כייצוג של חשקי ודחפי הגוף, בנפרד מהנשמה/רוח שאלו חלקים 'גבוהים' יותר בתודעה), למעט את הנפש ב5 דרכים כדי להגיע לייצוג מוגבר של הנשמה או הרוח.

גם כאב פיזי כמו שברור לכם מביא איתו את העונג שמתפתח בין אם ישירות או מיד אחרי שההורמונים מופרשים, היכולת לצמצם את תחושת העונג הפיזי המוגבל ולהגיע דרך זה לעונג עמוק תודעתי נרחב יותר היא מדהימה ומנכיחה מאוד את העיקרון הזה - אני זה הרבה יותר מהגוף שלי, מהזהות שלי -.

 

כמו סידהארתא שבחיפוש ללא פשרה פורש לסמאנים ומחליט לצמצם את החיות שלו אבל תמיד חוזר אל האני שלו שמוגבל בתודעה ברגש ובגוף, ככה אני פושט לבוש ומגלה שאני לבוש בו כל אותה העת 

אין שום קו ישר בעולם הזה, הכל עיגולים שחוזרים על עצמם 

ספירלות שמסתחררות למעלה או למטה, תלוי בתודה ובתודעה שלי. 

 

 

-

מחקתי את כל אפליקציות ההיכרויות אתמול, הפנמתי שזו עוד התמכרות שצריך לסיים את הקשר הלא בריא איתה, אבל הפעם ההפנמה הזו הגיעה במנותק מההחלטה לעצור את הסחף

ההחלטה הגיעה מתוך אהבה - אהבה לנשמה שלי שכואבת את המאצ'ים המוזרים שהיא מקבלת, את המזון הלא בריא הזה שהיא נאלצת לאכול כי הנפש תועה בדרכים רבות.

מתוך אהבה אני שלם יותר 

מתוך אהבה אני גדל יותר 

מתוך אהבה באתי 

מתוך אהבה אני הולך 

מתוך אהבה אני רוצה לפעול 

ומתוך אהבה אני רוצה לחדול 

 

מאחל לעצמי את אותו זיווג נשמתי שבירכו אותי בו בראש השנה 💙💫

לפני 6 חודשים. 26 בספטמבר 2023 בשעה 6:07

כמות הפעמים ששיניתי את הסטטוס בעשרות הפוסטים שלי בבלוג הזה מוגזמת אפילו לטיפוס נזיל שכמוני. 

למעשה אני מזהה אצלי יחס ישיר בין תחושת הפומו וקטנות האדם שאני, לתחושת הביטחון שלי להיחשף - ככל שזו האחרונה יורדת ככה הראשונה עולה, והפוך.

 

הרבה פעמים אני תוהה אם אני כותב פה פוסטים בשבילי באמת כמו שאני מספר לעצמי או שאולי אני מטפח חלום בסתר, מסתיר מעצמי שאני מייחל שמישהי אמיתית תקרא את זה ותתאהב בלב שלי שאני שופך פה,

מצד שני מי שהכרתי מפה לא הייתה הדבר הזה שאני מחפש, הן היו מדהימות, יש לי קארמה מדהימה אבל אף לא אחת מהן הייתה הדבר הנכון הזה שאני מאמין שמחכה לי. אז לא חושב שאני ממש מאמין שתגיע מפה זו שאני מחפש. 

וכיום אני פשוט ממשיך בדרך שלי וכותב לעצמי (?) את כל המחשבות האלה מנסה לעשות סדר בעולם הרגשי המורכב הזה כשהכתיבה הופכת למדע קוונטים בו עצם האומדן של האובייקט משנה אותו. 

 

----

 

אתמול לחשתי לחברה קרובה באוזן: 

"יש בנו כבני אדם הכל, כלל הרגשות המשיכות והדחיות. ואשרי מי שמבין שהכל בידיו, לייצר ליצור ולצייר את העולם שלו בבחירתו ככל שיגביר חשק כזה או אחר למה שמיטיב איתו" 

היא הרטיבה וגמרה יותר מאוחר בכף היד שלי תוך כדי שאני מתבונן בה בסקרנות איך הגוף שלה מתעוות כשהאורגזמה הכתה בה גלים גלים. 

- אני לא מוצא טעם לעשות סקס מלא כשאני לא מרגיש לייק איט עם זאת לענג ולעשות טוב לזולת זו תמיד הייתה אחת ההנאות הגדולות שלי 

I'm a giver... Sometimes I just give up, as a way

to give some to myself 

----

תמיד ידעתי שאני מיוחד, רוב החיים ניסיתי להכחיש את זה ביני לבין עצמי. אבל החיים מורה סבלן חיכו לי בכל צומת ומסלול שבחרתי הציגו לי את הפער ביני לבין מה שאני מכיר ויודע,

לדוג':

התחתנתי פעמיים בחיים,

פעם אחת עם בתולה כשאני בתול, זה נגמר אחרי עשור כשהיא מבקשת גט. 

בפעם השנייה התחתנתי עם עובדת מין כשאני אסיר, זה לא נגמר עדיין כי היא מסרבת לקבל גט 

הפערים פה מאוד קיצוניים, כמעט כמו מנעד ההצלחה וההפסד שחוויתי בחיים, מנקודה בה הרווחתי עשרות אלפים בחודש למצב בו אני נתמך לחלוטין ע"י ההורים שלי ללא יכולת השתכרות בסיסית. 

מכאן אני מסיק

שאם אני רוצה לחזות את העתיד על סמך העבר שלי אני צופה לי חוויות מאוד עמוקות בעתיד, ובצירוף הניסיון שאני צובר כבר כמה עשורים להכיר את עצמי ואת הזולת לנגדי, הייתי אומר בזהירות שאני אהיה בסדר ולא אעשה טעויות מהסוג שמפיל לקרשים. 

 

אני מחכה הרבה שנים וקשה לחכות כ"כ הרבה, אבל היכולת לשאת נקראת סבל-נות

סבלנות לעצמי = היכולת לשאת את עצמי

----

בזוהר כתוב שיש לו לאדם שני זיווגים

זיווג עם נשמתו 

וזיווג עם אשתו 

אני מניח שהזיווג השני מגיע נכון ומספק יותר אחרי הזיווג הראשון.

אלו סדרי עדיפויות ששמרתי עליהם פעם לפני יותר מעשור ונשכחו ממני במרוצת הדמיונות והפיתויים. אבל מדהים שאפשר להיזכר ככה בחדות במה שהייתי פעם. 

 

אכתוב על זה סיפור ככל הנראה. 

לפני 6 חודשים. 17 בספטמבר 2023 בשעה 18:57

בן 33 

אבוד כאילו נולדתי באונס

לאבא עיוור ונכה מאני דיפרסיבי

לאמא חולה מכורה לקלונקס

 

בן 33

בלי פאסון כסף או עבודה 

לב עמוס עצב ותהיות

האם יש או אין עוד מלבדה

 

בן 33 

רק אתמול הייתי בן 18 וקצת

מת למצוא מישהי להשתייך 

ומאז תוהה אם את מצאת

 

בן 33 

נושא משקל כבד עליי 

סורגים ריחות ופחד 

מרחיק מי שמתקרב מדיי

 

בן 33 

כמה לשלווה לשלום להבנה 

לקרבה פשוטה שתשלים דומיה 

את מה שחסר בי את מה שהיה 

 

כי בן 33 

זה כבר לא ילד, יש לי שלושה

יכול לזהות בהם את עצמי בילדות 

בהתנהגות, בשלמות, בגישה

 

אז כבן 33 

מאחל לעצמי התמדה ושמחה 

סדרי עדיפויות ובריאות מלאה 

מילים נכונות ושאיפה נכוחה 

 

אין לי מושג מה קורה ומה יבוא 

כבר 4 שנים ויותר שאני נע ונד תוהה טועה וצועה (יש מילה כזו) מובל מוביל נגרר לפעמים שוהה. 

יש בי אש וכולי מים משתדל למצוא את הקרקע את העפר שיחזיק לי את הרגליים 

חרוזים תמיד מרגישים לי קטנים, כאילו מגבלת הצלילים שומרת על נרטיב של ילדים 

מצד שני יש בזה קסם כשהמוח נכנס לקצב 

כי כולנו מבפנים עם קשיי ריכוז וקשב  

 

 

מאחל לעצמי להתחדש להתפתח 

להפוך את הדומם לצומח 

להפיח בחי שבי איזה אדם מדבר 

להסיח את עצמי מהדפוס ששובר 

 

רוצה למצוא אותך, זו ששלי 

משלי בשבילי צועדת מקולרת 

מוארת שומרת על הטוב שבך לי 

את כל כולך אני רוצה רק בגללי 

 

איזה מצחיק זה לכתוב לעצמך ברכה, לאחל את כל הטוב שבעולם במיוחד לעצמך

לזכור שחוץ ממני אין עוד כמוני, להיות נכון להיפגע מהאש העצמית הזו של הלעג המצמית, של המחשבות שטורדות ושואלות איפה לעזאזל הלכו כל התפילות. 

 

המקצב מסתחרר לי ובוהה במילים שכתבתי עכשיו תוהה מה יובילו ומאיפה זה כאב לי, מאיפה נשבר לי החלק שהאמין אז בגיל 18 וקצת שרצה להמתין, שרצה להיות מיוחד רק בשבילה ושאיבד את עצמו בדרך העולה, כמו הקורבן עולה שנשרף כליל - משהו שחילונים לא יצליחו להשכיל - כמו גישה של טעות חוזרת שהופכת לשיעור, זה שנרכש בדם יזע דמעות ולא ברור אם זה היה המסר באמת או שהלבשתי את עצמי על איזה בוסר שנרקב ומת. 

 

מדהים 

כמה מילים לא מספיקות להביע עשר דקות 

וכמה כאב לא מספיק להביע את שאני חושב 

עדיין כמו אותו סיזיפוס שדוחף את הסלע 

מוצא את עצמי מקליד ותוהה מה קורה לה. 

 

 

מזל טוב מתוק 

מגיע לך הכל 

כל שתבקש לו יהי ❤️