בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

הפסקה יזומה

כשאת מבינה שזה כבר לא המקום בשבילך
שזה כבר לא המקום הבטוח שלך
וצריכה זמן לאסוף את השברים ולהבין מה קורה....

יצאתי להפסקה,
נראה מתי אשוב
לפני 5 ימים. שישי, 15 בנובמבר 2019, בשעה 14:04

כל אותם אנשים בחיי שחושבים שיכולים להשאיר אותי על אש קטנה, שנזכרים בי כשהם באיזור, משעמם להם או אין תוכניות אחרות

אני לא ברירת מחדל

אני לא plan b

ואני ממש לא מובן מאליו

 

אני לא תוספת ולא קינוח,

אני פאקינג ארוחה מלאה עם כוכב מישלן.

לפני שבוע. שישי, 8 בנובמבר 2019, בשעה 21:55

לפני שבועיים. שבת, 2 בנובמבר 2019, בשעה 23:54

"אז.... מה מביא אותך אליי?" הוא שאל במבט מעורפל, כאילו התעורר משינה לא מזמן.

 

"אני לא באמת יודעת. זאת אומרת, אני כן, אבל... אני לא בטוחה מה הסיבה העיקרית. אני מלאה בכאב, מלאה בכעס, באכזבות, תסכול. אני לא סגורה על מי - על האקסים, הבחורים שפגשתי במהלך חיי, ההורים, האנשים שהחשבתי לחברים שלי, אנשים בעבודה ובעיקר על עצמי. וזה יוצא לי, ברגעים הכי לא נכונים, אומרים לי מילה מסויימת וזה מעורר הכל, הדמעות עולות, הדציבלים עולים, הטון הופך לאגרסיבי והמילים הופכות לנוקבות, כמו סכינים בלי מעצורים. זה ככה כבר שנים, איבדתי הרבה אנשים בדרך בגלל זה, שרפתי הרבה גשרים, מצאתי את עצמי בעיקר לבד. בדידות נוראית שאוכלת אותך מבפנים, בעיקר כי את נאלצת להתמודד עם כל הכאב והכעס ואין לך על מי ואיפה להוציא.

זו הסיבה בגדול".

 

"אמממ.... ונראה לך שאני הכתובת? 

שאוכל לעזור לך?"

 

"כנראה שלא. אבל בוא נתחיל בטבק גולדן וירג'יניה, ניירות גלגול, פילטרים ומסטיקים. כמה יצא הכל?"

 

 

 

לפני 3 שבועות. רביעי, 30 באוקטובר 2019, בשעה 17:07

אז נסעתי לגדנ"ע בבסיס שכוח אל בדרום יחד עם התלמידים שלי, עברו בדיוק 11 שנים מאז שהשתחררתי ובגלל שלא עושה מילואים הייתי חייבת לשחק קצת בצבא ולהצטרף. 

ההסתובבות בבסיס ובין כל החיילים והקצינים שלהם בהחלט מעלה זכרונות, ובין חיוך לחיוך נזכרתי בכמה מקרים בשירות שלי....

הראשון היה בטירונות שלי, חודשיים טירונות של קריעת תחת, כי ככה זה כשאת תומכת לחימה. במהלך החודשיים האלו טחנו אותי במטבח, שפשפתי כל כך הרבה צלחות של חיילים, אבל לא הפריע לי יותר מדי כי כמעט תמיד היה שם חייל ספציפי אחד שהיה אחראי על הטירונים במטבח. בלילה האחרון בבסיס, אחרי שבירת הדיסטנס כשכל המפקדים יושבים עם הצוותים באוהלים ומריצים צחוקים על החודשיים האחרונים - דווקא החיילת הצעירה והמשוגעת מחליטה שהיא לא יכולה לעזוב ככה את הבסיס בלי להשאיר חותם.

לא יודעת מאיפה היה לי אומץ, התגנבתי החוצה מהפלוגה, רצתי לאיזור המטבח ומצאתי אותו שם. הוא הוביל אותי לחדר של מפקד המטבח ושם על רצפת המשרד זיין אותי כמו חייל שלא יצא הביתה יותר מדי זמן. לא יודעת אם זה כי היה בא לי עליו כמו שהיה לי צורך למרוד בבסיס, במפקדים ובקצינים על חודשיים טרור שעברתי שם. כשהתגנבתי בחזרה חצי שעה אחרי המפקדות הניחו שדיברתי עם אמא בטלפון. לא היה אכפת לי לתת להן להניח.

שבוע אחרי זה הגעתי למוצב שלי בסדיר, התערבבתי שם עם הלוחמים,הייתי בשר טרי במוצב של לוחמים שרואים את הבית פעם בשבועיים שלושה - הביטחון העצמי שלי עלה שם פלאים. כי בואו, הייתי אש. 

היה לי קטע עם החובש, עשיתי עיניים למסו"ל (עפתי מעל הפופיק קצת) אבל בסופו של דבר זה היה אחד הלוחמים שהצליח לכבוש אותי. זה התחיל מהתמזמזות ושליחת ידיים במועדון של המוצב, דרך משמרות לילה משותפות בסיור ונגמר כשהקצין שלו תפס אותו דוחף לי אצבעות. יצא אחלה גבר, זרק איזו מילה על שילוב ראוי והלך. במקום משפט הוא קיבל אותי, והיינו זוג מושלם במשך שנה וחצי.

קצת לפני השחרור שלי, אחרי הפרידה, הרגשתי ששוב חייבת למרוד. כי דיי.... שנה וחצי הייתי נאמנה לאהוב ליבי כשכל כך הרבה חיילים חתיכים לידי, הייתי חייבת לטעום עוד קצת.

אז לקראת סוף השירות שירתתי יומיות במשרדי המפקדה, ושם הכרתי את החייל של מפקד הבסיס. 

יום אחד שנינו נשארנו כל כך מאוחר בבסיס שכל המפקדים הלכו הביתה והיינו חייבים לנצל את המצב.

אז הוא זיין אותי על השולחן של המפקד. בין המסמכים המסווגים, על שולחן הישיבות הגדול בו כל הקצינים מבזבזים זמן, וכדי להוסיף לכיף.... הוא "שכח" לנעול את הדלת של המשרד.

עד היום אני לא יודעת מי פתח את הדלת מאחוריי, השמיע קול בהלה וברח. מקווה שנהנה מההופעה.

 

אין ספק שהשירות שלי היה משמעותי ביותר 😉

לפני 3 שבועות. שישי, 25 באוקטובר 2019, בשעה 12:13

לא יודעת מה קרה לאחרונה, אני בן אדם טוב בסך הכל, אבל אולי בגלל שלא שמרתי כיפור?

אולי כי לא תרמתי להומלס ברמזור?

אולי כי חתכתי (עוד לפני שהספיק לקרות משהו) משלושה גברים שונים מהכלוב בשבוע? (אה... זה לא קשור, זה כי אני אשכנזיה מתנשאת).

 

אבל השבוע שלי היה חרא, כל כך חרא.... שאני לא יודעת מה קורה. זה כבר לא הגיוני.

חודש שעבא הלך לי המנוע באוטו, יומיים אחרי שקיבלתי אותו בחזרה הלך המצבר.

ואז חשבתי שהמזל הרע נגמר ומספיק כסף נשרף לי.

אבל הנה הגיע לו השבוע, להלן:

יום שלישי, נפלתי במדרגות בבניין של הוריי. 6 מדרגות עד שהשתטחתי על הרצפה, הצלחתי לבלום את עצמי ככה שכלום לא נשבר אבל כן חטפתי מכה ביד.

יום רביעי, יוצאת לטייל עם הכלבה שלי בשכונה, כלב ענק השתחרר מהבעלים שלו ותקף אותנו, אני סיימתי עם ביס ביד והכלבה עם ביס בבטן. עד עכשיו האצבע הפצועה כואבת ונפוחה ואני מקווה שללא כלבת כי הבחור ברח בלי לבקש סליחה או שאספיק לשאול אם הכלב מחוסן.

יום חמישי, התחיל ביום קשוח ביותר בעבודה, כשבמהלכו כמעט חטפתי מכות מתלמיד כיתה י שחושב שהוא עבריין ומפחיד מישהו, למזלי מורה הפרידה בינינו לפני שהרביץ לי - למזלי לא בגלל שפחדתי שירביץ לי אלא בגלל שכנראה היו מפטרים אותי אחרי שהייתי מחזירה לו בכל הכח. ושיזדיין המוסר והחוק, ילד חרא צורח ומרביץ ילד חרא יחטוף.

זה המשיך בערב שבו יצאתי עם חברות וכמה דברים שקרו במהלך הערב גרמו לי לברוח מהפאב לסיגריה בחוץ שניה לפני שהתחלתי לבכות מתסכול, עצבים וחוסר סבלנות שהציפו אותי. חברות שלי הרסו לעצמן את הערב בכך שתמכו, שילמו וחתכנו לעשן ג'וינט בבית.

והיום, לכבוד שבת המלכה, הגיע הדובדבן.

הכנתי כבר תיק לחדר כושר שאלך אחרי העבודה, כולי אופטימית מגיעה לבית הספר למשחק כדורגל בשעה הראשונה כמו כל שבוע.

כן כן, כל שבוע אני ומחנך הכיתה משחקים עם כיתה יא כדורגל ודווקא היום, מכל הימים, הגוף שלי החליט לבגוד בי ונקעתי את הקרסול. קשות.

זה לא קרה במהלך ריצה, לא בחטיפת כדור או בעיטה אלא כשעמדתי במקום. פשוט עמדתי במקום בהגנה והסתכלתי על הילדים ופתאום הרגל שלי התעקמה והקרסול צרח מכאבים. 

דידתי הביתה אחרי שעתיים בהן לימדתי עם הרגל על כיסא ועכשיו במקום חדר כושר אני יושבת עם הרגל בקערת קרח.

 

 

מה לעזאזל קורה פה?

מה עוד מצפה לי שלא קרה?

למה לא מגיע לי גם דברים טובים לפעמים?

לפני חודש. שני, 14 באוקטובר 2019, בשעה 23:31

היו לי כמה חברות מהכיתה שכל שבוע בערך התנחלנו אצל חברה אחרת ועשינו מסיבת פיג'מות. אחד המשחקים שלנו היה לכתוב סיפור בהמשכים, היה אז וינדוס ישן והיינו שומרות בוורד כל אחת חלק מהסיפור.

באחת הפעמים הסיפור זרם למקום כלשהו, כשהילדה לפני כתבה שהבחורה פגשה בחור ברחוב. אני, שבאותה תקופה חייתי את בוורלי הילס 90210 שיכתבתי את כל הסצנה שבחור תוקף את קלי בסמטה ומנסה לאנוס אותה.

ילדה בת 12 כותבת משפטים כמו "אל תספרי לאף אחד, זה הסוד שלנו" , "זה בכל מקרה יקרה, אם תתנגדי זה רק יקח יותר זמן" ועושה שמור.

 

שבוע לאחר מכן באנו שוב לאותה ילדה לעוד מסיבת פיג'מות, כשעברתי במסדרון אבא של אותה ילדה הסתכל עליי במבט ממזרי ואמר לי "בלי עוד סיפורים כאלו, אה?"

אני לא בדיוק הבנתי מה הוא רוצה ושאלתי מה, הוא ענה "בלי עוד דברים כאלו במחשב טוב?" קרץ לי והלך.

מסתבר שאבא שלה היה קורא כל פעם את הסיפור שלנו.

מאותו יום לא כתבתי יותר במחשב שלה.

מאותו יום עד עכשיו אף אחד מעולם לא פנה אליי בקשר לזה.

אולי, אבל רק אולי, אם אותו אבא היה מפעיל את הראש, מנסה לקרוא בין המילים, מנסה להבין למה ילדה בת 12 כותבת דברים כאלו - הוא היה פונה להורים שלי, למחנכת, ליועצת, למשטרה.

אולי אז היו מגלים שכבר 5 שנים בן דוד שלי דוחף לי ידיים לתחתונים.

לפני חודש. חמישי, 10 באוקטובר 2019, בשעה 21:09

לפני חודש. שבת, 5 באוקטובר 2019, בשעה 14:16

עוד סופ"ש ועוד חג ועוד חופשה ועוד שבוע עוברים

וכלום.

קוראת ספר, עושה סיבוב עם הכלבה, רואה טלוויזיה ועצוב לי ובודד לי.

ואמא שולחת עוד הצעה לאתר היכרויות כל שהוא - "אולי תנסי? נו באמת, מה אכפת לך לנסות, מה יש לך להפסיד" ומרגישים את היאוש שלה בין האותיות

אבל אמא לא מכירה את האתרים האלו, היא התחתנה לפני 40 שנה כשזה עוד היה פשוט ורגיל ולא היו טינדר וקיופיד ושוק בשר ומיליון אפשרויות וגברים שמחפשים רק כיף כי בדיוק יצאו מזוגיות ארוכה ובואי אליי נעשה כוסית נעשן איזה פייסל יהיה כיף.

ושוב נכנסת לאפליקציה ושוב על כל עשרה איקסים עושה לייק אחד, ושוב מתבעסת כשמתברר שהוא לא האחד,  ושוב רוצה לטוס ולטייל ולחוות ולהינות ולחלוק חוויות ואין עם מי

ונגמר לי החומר אז אין מה לעשן ואולי באמת אקפוץ להוא שנמצא 2 ק"מ ממני לעשן איזו קטנה כי כמו שאמא אמרה- מה אכפת לך לנסות, מה כבר יש לך להפסיד.

לפני חודש. ראשון, 29 בספטמבר 2019, בשעה 21:46

כל כך חיכיתי לערב החג הזה, התלהבתי שגיליתי קינוח חדש שאוכל להכין למשפחה.

קניתי את המצרכים כבר לפני שבוע, עשיתי 2 ניסיונות כדי לוודא שאכין אותו הכי טוב שאפשר, רק בניסיון השלישי זה הצליח.

ידעתי שהשנה הזאת תתחיל עם משהו חדש, משהו שיצרתי, שאחלוק עם הקרובים לי ביותר.

והנה הגיע ערב החג, מהצהריים כבר התחלתי בהכנות, כי בחרתי את הקינוח המורכב בעל כמה השלבים כמובן, התלבשתי בשמלה מהממת ושמתי עקבים, התאפרתי ןהשקעתי למרות שזאת רק המשפחה המצומצת כי רציתי להתחיל את השנה יפה, קבעתי עם חברים להיפגש אחרי.

 

ואז, קצת אחרי המנה הראשונה זה שוב קרה.

אחותי בעלת העקיצות והתגובות הלא פרופורציונליות התחילה, משם אמא שלי חסרת הטאקט ויחסי האנוש המשיכה, אני חסרת הסבלנות הגבתי.

שוב התזכורת לזה שאני רווקה בלי ילדים, שוב העקיצות לכך שהבחירות בחיי לא משהו.

בשלב מסויים גם אבא כבר התערב, יורה לכל הכיוונים ולא באמת מכוון כי לא יודע כבר מי התוקפת ומי הנתקפת.

אפילו לא הגענו לקינוחים.

באמצע הריב בין האחות לאמא, הצעקות של אבא, ההתנשאות של האחות השניה- לקחתי את עצמי ובשקט אספתי את הדברים שלי ויצאתי מהבית.

נכנסתי לאוטו ונסעתי הביתה. כבר לא אפגש עם החברים היום.

עצרתי באמצע הכביש כי מרוב דמעות לא ראיתי את הדרך - מזל שזה עיצומו של ערב החג אז הכבישים ריקים וכולם יושבים עם המשפחות שלהם.

 

אפילו לא הגענו לקינוח. הוא יושב לו במקרר בבית הוריי ומחכה שמישהו יגיע אליו.

הוא קר ועצוב כמו הלב שלי, שקיבל עוד תזכורת לכך שאני חלק ממשפחה בלתי נסבלת, שכל ארוחה בה נגמרת בעצבים וצעקות, בהעלבות ותזכורות לכך שאנחנו 3 רווקות שלא הצליחו להתחתן ולהביא ילדים, אכזבה להורים.

 

אפילו לא טעמתי מהקינוח שלי שכל כך רציתי.

 

שתהיה שנה טובה ומתוקה,

כמו הקינוח העצוב והבודד שלי.

 

לפני חודשיים. שלישי, 17 בספטמבר 2019, בשעה 23:27

אם יש משהו שאני אוהבת, 

זה שבסוף היום, לא משנה איך עבר עליי היום

לא משנה מה עשיתי או מה קרה

בסוף אני נכנסת למיטה המפנקת שלי, למצעים הקרירים, לכרית הנוחה, מתכרבלת עם השמיכה ופשוט נכנעת לשלווה הזאת

שלווה שאפשר למצוא רק כששוכבים באלכסון, כל הגפיים פרושות על כל המיטה ואני שוקעת לי בשקט בתוך הלבד הזה שהוא כולו שלי ורק שלי.