החדר של לונה

מתה לדעת איך לעמוד על הגבולות של עצמך

לכתוב בגבולות שאני לא רוצה כאב ושהוא לא יכאיב נשמע לי ככ הזוי שאני צריכה טיפים איך לעשות את זה נכון

זה בכלל אפשרי?

בינתיים הוא מבטל לי אותן

עצות מישהי?

פתאום הצורך לתחושה העמוקה הזאת מגיע

משהו מתחיל לרתוח 

אני כמעט לא מתאפקת

וכשאנחנו נפגשים אני מתגרה בך אבל לא מודעת שלשם זה יוביל ולמה אני עושה את זה.

זה מאוד ייצרי, משהו שקורה בלי שאני שמה לב

אני רוצה להיות רק ילדה טובה. בלי כל הבלאגן וההתגרויות והחוצפה, אבל אני לא יכולה

פתאום הייתה לי הארה

אני זקוקה שתשים אותי הכי נמוך ותגרום לי להבין ולהפנים שזה המקום שלי

בזה ☝️  הכל מסתכם

למה אני אוהבת אותך? 

כי אתה שם אותי שם, מסתכל בי שם, מתחילה לבלוע את הגולה, מסתכל לי לתוך העיניים, במבט שומר, שומר שהגולה תרד למטה, עם חצי חיוך כשאתה מבין שזה יורד.

כמה שזה נעים לי!!

שואלת אתכם

היא שלו עכשיו אבל האקס פתאום בהתכתבות אינטימית מתוודה על כמה דברים... אחרי שהיא מסבירה לו שהיא משוייכת לחדש - מבקש למחוק את ההתכתבות. 

עכשיו היא תקועה באמצע

האחד רוצה שתמחק את ההתכתבות (שהרי כל הנאמנות שלה הייתה אליו) והנוכחי כבר הבהיר שאין כזה דבר למחוק והוא רוצה לדעת הכל

לדעתכם/ן

מה היא צריכה לעשות?

מה היה אצילי מצד השולט שלה לעשות?

כשהתחלתי לדבר עם השולט הזה, סיפרתי לאבא ולא הייתה לו בעיה עם זה כי אני מכירה את הגבולות. זה נשאר וירטואלי כי לא באמת היה לאן לקדם את זה ושנינו ידענו את זה אבל קיוויתי שיום אחד אולי.. איכשהו.. זה יתממש. 

ככל שהתקדם הזמן הפכתי לתלותית ליחס שלו. לאבא סיפרתי שאנחנו מדברים ותחושות שיש לי עם זה וכל הזמן חיפשתי את ההזדמנויות לדבר עליו. 

יום אחד כשישבנו בבית קפה לא עמוס אמרתי לאבא שאני מצטערת שאני מדברת עליו הרבה אבל שאני מרגישה שאני מאוהבת בו. לא רציתי להסתיר ואמרתי את זה עם ריסים מתנפנפים וחיוך גדול.. אבא צחק ואמר "אני יודע :)"

שאלתי אם זה לא מפריע לו, אם הוא לא מקנא (והוא לא קנאי) והוא ענה שאם היה מפריע לו, היה עוצר את זה אבל משעשע אותו לראות אותי קצת מאוהבת ככה. לגבי הקנאה - הפריע לי שהוא לא מקנא אז לקחתי על עצמי את האתגר לגרום לו לקנא. הוא לא עצר שם ואמר שגם הוא יגרום לי לקנא. חשבתי שאני אצליח ולא אצא בנזק..

דברים הובילו לדברים וכוס התה והעוגה שלי מחכה על השולחן ואבא אוסר עליי לגעת בהם, אני יכולה רק להסתכל. המלחמות שלי איתו מתבררות רק בדיעבד כחסרות סיכוי אבל אני ככ נהנית מהדרך.. שאני לא יכולה אחרת. 

"את הטלפון" הוא אומר, אני מגישה לו אותו.. ודממה. רק מבטים. 

כעבור 10 דקות של מבטים אתה משלם את החשבון ואנחנו יוצאים משם. אני ככ רוצה את העוגה והתה אבל אתה מחזיק אותי חזק בזרוע ומלווה אותי החוצה. אני הולכת לידך ואתה עוצר ליד מונית ואומר לי כנסי. אני נכנסת ואתה סוגר עליי. "קח אותה לרכבת". שואלת אותך - "באמת?" אתה מסתובב והולך. אני חנוקה מדמעות. 

אתה מסביר לי שאין מה לריב איתך, שאתה לא תסבול את היחס הזה ממני.

אני מתחננת לחזור אבל אתה כמו בטון

ככה אבא מוריד לי את האף. למדתי לקח

דיברתי איתו על זה לפני כן

ולא, לא מפריע לי שהוא נשוי ולדעתי ילדה כן יכולה להתחתן עם אבא שלה. אנחנו ביחד כבר שנתיים ואני יודעת שאיתו אני רוצה להיות לנצח. 

אז הכנתי את הכל, ידעתי שזאת תהיה הצעה שהוא יהנה ממנה.

נסענו למישור החוף וכשהוא יצא לרחיפה תפסתי ריצה לרכב להביא הכל, את השלט, את הקופסא המקושטת ומיקמתי הכל לכשיחזור ויראה מהשמיים. 

לא היינו שם לבד וזה הפך למביך מאוד - עוד בהתחלה, כשהבנתי שהכל יהיה בנוכחות של עדים אבל זה רק הגביר את ההתרגשות שלי. שמחתי שעוד מעט החיוך של אבא יהיה ענקי וידעתי שהוא יצרב לי בזכרון להרבה מאוד זמן. 

הסובבים ביקשו לעזור ולצלם אולי גם רצו להתעניין למה רשום בשלט "התנשא לי אבא?" אבל הפה שלי היה יבש מדי בכדי לענות או להיות מנומסת. 

אני כבר על הברכיים מחכה לנחיתה שלו, מקווה שהרוח לא תביך את השלט, שמה לידי את הקופסא המקושטת ואני רואה אותו באופק, מתקרב. אני חושבת שהוא קלט את השלט מוקדם יותר משאני קלטתי את הפנים שלו מהגובה אבל הפרצוף שלו מתחיל להתקרב ואני רואה סמיילי כזה - לא מחייך, אלא סמיילי נקרע מצחוק ובאמת אי אפשר לשכוח את זה. כשאתה נוחת אני שואלת האם תינשא לי ואתה אומר שכן. 

מחיאות כפיים מביכות מסביב ואנחנו מתחפפים משם מהר. באוטו אתה מבהיר לי שצחקת איתי ושאין מצב שתתחתן איתי. אני נועצת בך עיניים אבל לא מצליחה להשאר בעלבון יותר מדי. 

טוב לי איתך 

איתך צריך לדבר מהר, להספיק לדחוס הכל לפני שתנתק לי בפרצוף ותלך לעיסוקיך

כשאתה אצלי, צריך לשים עליך עין לפני שתיעלם סתם כך מהבית, בשקט בשקט 

וכשאני לא מצייתת, ויודעת מה יהיה התשלום, שאני בטוחה ביקום שלא אעמוד בעונש, בורחת להתחבא ממך ואתה מעיף את הגג של המחילות שאני מוצאת

ואתה משאיר אותי מול הפחדים, מי יתקפל ראשון

אני או הפחד

אני זאת המתקפלת, מול הפחד 

מהכאב

אני נזכרת בפעם אחת שהלכנו לאיזו דירה בתשלום או מלונית כזאת..

כעסת עליי כשהבנת שאני במחזור ולא אמרתי לך...

זה בכלל לא עלה בדעתי שבזבזתי זמן וכסף שאנחנו עכשיו כאן ולא באמת יכולים להשתמש במקום למטרתו

אבל סהכ מה שעבר לי בראש זה שיהיה לנו מקום לכמה שעות להיות ביחד

נעלבתי, לא הבנתי שאני עד כדי כך אובייקט עבורך

לא ציפיתי שתתעצבן באותו יום

אנחנו נחים במיטה אחרי הכל ואתה כמעט נרדם.

אני מתחילה עם השאלות "אתה רוצה ספר מעניין? אולי אתה תהנה ממנו כי הוא על נושא שאנחנו לא מבינים בו כמעט"

אתה מתעורר ורוצה לראות על מה מדובר

הולכת להביא אותו ואתה מדפדף בו ומתרשם

תוך כדי אני גם קוראת להזכר אבל בעיקר נצמדת אליך ומשחקת עם עצמי משחק שאסור שיהיה אויר ביניינו וכל העור צריך להיות כמה שיותר נוגע בעור שלך - במקסימום ואני בודקת עם עצמי אם זה יותר או פחות מתנוחות אחרות שאנחנו צמודים בהן ומנסה סוגי חיבוקים שונים. כפות הרגליים נצמדות גם ואני שמה יד אחת בעורף שלך ומרגישה כמו גדולה, מלטפת אותך. 

אתה משנה נושא ונותן לי המלצה לסדרה דוקומנטרית שאת שמה אני משננת בקול רם ומנסה למצוא אסיציאציות כדי לא לשכוח

אתה שואל אותי אם אני יודעת איך הוקמה המדינה ואני יורה כל מה שאני יודעת, בלי סדר או הגיון ואתה מתקן אותי. אתה ממשיך ושואל אותי אם אני יודעת מה היה פה לפני כן וכשאני עונה לך אתה אומר שאני מתארת את זה בצורה ציורית מדי (אין לי מושג מה הכוונה) אבל הכל זה מה שאני זוכרת משיעורי היסטוריה, הכל בבלאגן. 

אתה נותן לי שיעור, עם המון עניין וסבלנות שיש רק לך, כאילו שמדובר על אותם השיעורים שאתה מסביר לי איך עליי להתנהג אם אני הרכוש שלך.

יש לי המון שאלות על מה שאתה מסביר לי ואני מתאפקת ולא קוטעת אותך והדו שיח ביניינו מושלם בצורה שמרגשת אותי. 

שיחה ככ פשוטה בין אב לבת

שמסבירה איפה אנחנו חיים

מה זה העולם הזה בכלל

ממלאת את מה שאף פעם לא היה לי

רגעים מתוקים עם אבא

יש סימן מובהק לכך שאני מעוניינת בגבר ואם תדע אותו כך תוכל לדעת כמה שאני מעוניינת בך. לא הייתי חושפת אותו מול אדם זר אבל אולי כשאבא שומר עליי יש לי תחושת הגנה שלא יקרה לי כלום אם אגלה קצת סודות. אני לוקחת את הסיכון.

הקול הילדותי שלי מתגלה ולפעמים כך אני מבינה שאני רוצה מישהו ושלפני כן לא חשבתי לכיוון של אותו אחד. זה יכול להיות או במודע או שלא במודע. משיכה של הלב שלא במודע או של השכל המודע.

הקול הילדותי מחפש שמישהו יפתח חמלה כמו שמפתחים לתינוק חמוד? שזה מושרש בנו? 

חלק מיצר ההישרדות שלי נשאר פרמיטיבי עד כדי כך? ככה אני מחפשת חיבה? ומה זה בכלל עושה לצד הגברי שמשוחח איתי בשיחות ראשונות שמגששים ובונים כוונה?