לפני 4 שנים. 11 בנובמבר 2019 בשעה 23:19
אני צף בחלל... צף לעבר האינסוף.
ננס קטן, חולף על פני שמשות.
הן קורנות אלי, אבל אורי לא מגיע אליהן בחזרה.
הוא נשאב פנימה, כחור שחור של הנשמה.
והנה לפתע אני מבחין בה.
נוצצת ובוהקת, מחייכת מתוך השחור.
שמש חזקה, מלאה אושר ואור.
ומבלי לשים לב לשינויים בגרביטציה,
אני נמשך אליה בתנועת רוטציה.
והמסה גדלה ונוצרת נובה.
ואני לא מפסיק מלהתמלא באנרגיה.
היא נותנת לי סיבה, משמעות לכל זה.
וכל מה שאני רוצה זה להעניק לה מן האור הזה בחזרה.
ולבסוף זה מתפרץ בהבזק סולארי מרהיב.
ספרה של אש שמיימית שגדלה ומתרחבת.
שורפת את כל השנים של הבדידות.
שואבת פנימה ומשאירה רק אותי ואותה...
בלב הריק.
בתוך הטסרקט.
אינספור מציאויות,
אינספור שמשות,
מתכנסות ומתקפלות במרחב הזמן,
לתוך לאחת.