תמיד אמרו לי שרואים עליי שיש לי לב טוב, שאני אדם טוב..
שרואים לי בעיניים למרות הקשיחות הקליפתית במעטפת החיצונית, אמרו לי שאני משדר וייב של חיבור של אהבה.
מעניין אותי אם הם רואים שלא היה לי אף אחד מהדברים האלה,
מעניין אם הם רואים את כל החרא חיים שעברו עליי מאז ועד היום..
הרצון להיות אופטימי בחיים של עצבות, בדידות וכאב.
שלא היה אף אחד שיתמוך בי,
אפילו לא אחד שבאמת יכול להבין את עלילותי העגומות בחיים קודרים וחסרי כל תחליט, כשכבר אין שום סיבה לחייך ושום רצון לחיות.
מעניין אם הם רואים שהעיניים שלי אטומות ומלאות בכתם שחור שמכבה את כל מה שאמור להיות נוצץ בהם.
מעניין אם הם מבינים שהלב שלי כבר לא מוציא רגשות משמחים.
שהמוח שנדפק לאורך השנים כבר לא רוצה לתפקד יותר.
מעניין אם כל אותם אנשים שאני משתדל לתמוך בהם לאורך כל חיי, גם אם זה עזרה למבוגרים להרים סלים הביתה, גם אם זה להיות מאבטח מחורבן באלפי מתקנים שונים ולתמוך בכל הצוותים סביבי, באנשים שצריכים שמשהו שיקשיב להם, ושמשהו יעזור להם..
לעזור לשכנים או לסתם תושבים שצריכים עזרה מסביבי, לסחוב ספה, לקבל כיוון, לפתור בעיות, עזרה כספית.
מעניין אם אותם אנשים רואים את החיוך המזוייף שלי, את הביטחון העצום שיש בי שנאבד מילדות מכוערת, מבגרות מטופשת, וזמני ההווה שפשוט רוצים שגם אני אוותר,
שאני אמצא את עצמי בכלא כי אני כבר לא יכול לסחוב יותר ובא לי להתפוצץ,
שאני אמצא את עצמי הומלס כי אף פעם לא היה לי את הסיכוי להצלחה , את הסיכוי לייצור אצלי בראש מחשבה של הצלחה..
אולי הכי טוב שאני אמצא את עצמי מת ואפסיק לדאוג למה יקרה עם המשפחה שלי כשאני לא אהיה ואיך אמא שלי תתמודד עם זה..
מעניין אותי בעיקר אם מתישהו יהיה לי את האומץ להשים לזה סוף.
היא: [נכנסת לדירה, מניחה את התיק צד שלה על המתלה בכניסה וקולטת במהירות משהו שמפריע לה בעין, סכין הגילוח של בן זוגה מונח על השולחן בסלון?! .
מזהה את בן זוגה יוצא מהחדר אל עבר הסלון המשותף לתת לה חיבוק ונשיקה.]
היא: בובו, אתה מוכן לסדר את הבלאגן כאן..?
[מצביעה עם ידה בצורה מסובבת אל עבר השולחן בסלון]
הוא: אני לא חושב שזה בלאגן [אומר בחיוך אוהב ומתלצה]
היא: [מביטה בו בחצי מבט תוך כדי שהיא חולצת נעליים]
הוא:[לוקח את ידה ומוליך אותה אל הספה הצמודה לשולחן בסלון, ומושיב אותה לידו]
הוא: את רואה כאן בלאגן, אבל אני רואה כאן סכין גילוח שהשתמשתי בה ואולי היא עדין בשימוש, ועדין, מונחת בצורה נקייה ואסטטית על שולחן שבעצמו עבר ניקוי ואפילו יחד עם הסכין גילוח אני רואה בזה צד אומנתי.
[מחייך בהנאה]
אני גם הוסיף לאמר שלדעתי זה דבר מבגר ונכון תודעתית.
להכניס לנו לראש צורת חיים שבה שומרים על ניקיון, אבל לא נרתעים מקצת בלאגן ואפילו לומדים לקבל ולאהוב את הצד הזה.
זה בדיוק הדברים שארצה שהילדים שלי יחונכו עליהם בעתיד כדי שיצליחו להתמודד נכון יותר בסיטואציות שבעינייהם נראות קצת מלחיצות ומבולגנות, אז השקט הזה שאפשר ללמוד מקצת בלאגן, זה שקט מבורך לפנימיות שלנו.
[חיוך מסופק ומפוייס מתפרש על פניו]
ואם כבר מדברים על זה עכשיו, זה זמן מצויין לשמוע מה דעתך על הדרך חשיבה הזאת, חשוב שנחליט ביחד על הדרך שבה אנו רוצים לנהל את הבית המשותף ..
[אומר באהבה]
היא: [בוהה בו עד סוף דבריו עם חיוך קטן ושובבי שרגע תופס עליו שליטה]
אתה מוכן לשתוק ולהרים את השיט הזה בחזרה למקלחת?! , יאללה אני זזה להכין משהו לאכול..
אתה יושב על המיטה שלך, אחרי מקלחת חמה. מסתכל בעיניים ריקות על הכל מסביב ותוהה, אולי הגיע הזמן באמת. הריי חשבת על זה כבר כמה פעמים, הריי ניסית ונכשלת בשביל עוד הזדמנות אחרונה.
אתה לוקח את הכלי הקר כמו המוות אל ידייך. אתה ממקם את עצמך במרכז המיטה, כך שלפחות זה יראה אומנותי כשיבוא לחפש אותך, וכך זה גם מתאים לראש הפרפקציוניסט שלך.
אתה שם את הסימפוניה המוזיקלית האהובה עלייך וחוזר לשקוע במחשבות על החיים הלא מוצלחים שלך. ובאמת שניסית.. ניסית לתת, ניסית להיות ניסית להרגיש, ניסית לחיות. ולמרות הכל אתה מרגיש שאתה כבר מת.
הידיים שלך רועדות אתה משחק בנשק.
פתאום כל הגוף רועד אתה חושב על עוד הזדמנות. אבל אתה הריי יודע שנולדת כדי למות. אתה מבין עם עצמך שעדיף לסיים את זה עכשיו מאשר להשאר שק החבטות של החיים האכזריים והאפורים האלו, שלא מצאת בהם שום קרן אור שיכול להחיות אותך. כל השאלות, על החיים, על אלוהים, המשפחה? חברים?
אתה סוחט לאט לאט את ההדק, מחזק את הידיים ועוצם חזק את העיניים. סוחט בזהירות את ההדק. . .
עבר קצת זמן מאז שכתבתי לעצמי בבלוג האישי והמוזר שלי כאן והחלטתי לחזור קצת כי יותר קל לי להכנס לכאן ולכתוב מלרשום בכל מקום אחר, נורא מעניין אותי עצמי שזה כך .🤯
............צ..ע..ד..........
אני מתמסר לחוייה של הרגע עם העקרונות שאני מנסה להציב לגוף שלי וככל שאני מתעורר אני מוצא שההרגלים המזיקים, אותן קליפות שעוטפות את הנפש שלי מאז ומתמיד, הן הם ששולטות בי לאורך שנים ללא כל הבנה כמה משמעותי אותן ייצרים שלמדתי מסובבי או ניסיתי לייצור מעצמי (אין באמת הרבה כאלה).
כמה הרבה שיש בנו זה לא אנחנו אלא בכלל דמויות של נושים שונים ומשונים שנקלעו בדרכנו , חלקן אפילו לא נשארו לקפה.
ממש כמו שכולנו יודעים כמה מתקדמת העומק של השיטות מכירה שיש כיום, מוכר וידוע לנו על הצורה שבה הם נכנסים לדפוסי החשיבה העמוקה ביותר שלנו.
זה כבר כל כך מקובל כי הריי לכל אחד מאיתנו יש חלק מסויים שלא רוצה להתנגד ללקבל לפי מה שהוא חושב, אז פשוט יותר קל לא לפקוח את העיניים לרגע והנה בום טראח משהו אחר להתמודד איתו.
כי לא חסר לנו ליצור את המחשבה שמייצרת מציאות של מחשבות בלתי פוסקות במוח שאנחנו מייצרים..
תחשבו לרגע שאנחנו מציירים מבוך על נייר ואז לא יודעים איך לצאת ממנו.
אז אם כל העגמומיות שיש בדבר אני בוחר מן הנמנע ומתפלא כמה גם פה יש לי את היכולת להסתיר דברים שיש להם נתח עיקרי.
ככל שההבנה שלנו מתחדדת לגביי הפעולות שלנו ואיך הן פוגעות בנו אנחנו מבינים שיש עבודה לעשות, וכמובן שבעבודה הזאת יש בעיקר התמסרות.
ההתמסרות הזאת ידועה לרובנו ובאמת שאני מאמין שכולנו יצורים מדהימים בבטננו העמוקה שעטופה בהמון קליפות הגנה לא נחוצות שרק מכניסות לנו קשיים להסיח את דעתנו מהדרך הנכונה שבאמת מטיבה לנו, קצת מזכיר את הפרוטקשיין המחולל הזה שיש לבתי עסק עצמאיים להתמודד איתם, זה עומד ממש על אותו השוואה.. אתם רואים את זה עכשיו?
לאחר שהבחנו המחשבה לא יעילה העבודה זה פשוט לנקות אותם מתוך בחירה בלב שלם שזה הצעד הראשון והאחרון שיש לעשות איתן.
הצעד הזה משתנה בין הרגלים לפיי רמת הקושי שאנחנו בוחרים ליפול אליו, לפעמים זה לוקח חודשים, אפילו שנים.. הרוב, הרוב בכלל לא מנסים ולא קשה לזהות אותם.
פה נכנס ההתמדה..הקושי לוותר באמת על אותן קליפות שבראש המכני שלנו התפרשו לגמריי כחומות הגנה או הנאה שבלעדייה אין לי "הנאה"..עבודה יומיומית שלא נפסקת..זה אותו צעד שדברנו עליו..ממש צעד קטימה ואחורה כי כשלונות יהיו וזה בסדר, הקושי זה להתמיד בחשיבה למה חשוב לא ליפול מאשר למה עוד פעם נפלתי.
ככל שאנו עובדים על עצמנו נכון אנחנו ממש מרגישים איך תכונות מסוימות בנו יכולים להיות חיוביות ויכולים להיות גם נורא שליליות, לדוגמא הרצון להיות בשליטה והרצון לשלוט כשהם מחוברים ביחד לא נכון וכשהוא חזק בנו הוא בעיקר יוצר הרס.
עם מבצעים את הצעד נכון פשוט לא ניתן לזה את האופציה יותר להרוס אותנו כי עכשיו אנחנו חזקים עליו.
הצעד מלמד אותנו לפרש נכון אהבה כי יש לה כל כך המון שפות.
זה מוכיח לנו באלפי רגעים קטנים למה הרצון שלנו הוא להיות טוב, גם אם יש לנו את כל הפוטנציאל להיות הכי רע.
מלחמה: מלחמות נכונות זה לא דבר רע זה בעיקר דבר עוזר.
דרך אותן מלחמות לאורך דרכך אתה מתבגר.
ההתבגרות היא לא בגילאיי 13 14 15 כפי שהנחנו, זה אכן השינוי הגופני שחל באותן שנים בגופו הבהמית, בסך הכל כשאנחנו בגילאיים הללו ולאחר שלא הודרכנו נכון זה בעיקר תקופה שבה היה לנו קשה להתבטא יחד עם השינויים ולכן זה נורמלי לקבל את גיל הטיפש עשרה..ההתבגרות מתחילה כשאנחנו עושים את הצעד..
הצעד לחזור להציל את כל נקודות הנפש הכלואות באותן בורות ותהומות שהשארנו אותן שם מהפחד להתמודד ולהשתנות זה אחד הצעדים החשובים שלנו.
שינוי במשהו מסויים מהאגו והדעת מרגיש לפעמים שככל הנראה בנאדם שאני אוהב שעלול להעלם פתאום, או ששאר ספקות יעלו בראשי.
זה בדיוק המלחמות שאנו צריכים לצפות לנצח בהן ובשביל לעמוד איתן במלחמות הללו רצוי להתחיל לאחד חלקים בך וחלקים מסויימים לנדף כי הם מרגלים.
יש המון נקודות מבט כמובן. זה לא העיקר.
העיקר שתשלבו בראייה החדשה שאתם מישיים גם הנאה.
כל נקודות הנפש שלא ייחסנו להם חשיבות בכל אותן רגעים בודדים בחיינו שבחרנו לברוח ולא להתמודד הן חלק עיקרי בכוחנו האישי להתמודד נכון ולבנות את עצמנו בצורה שלנו ולא בדרכים שאחרים מנסים לסלול לנו.
הדרך לעבוד על עצמנו בצורה נכונה ונקייה מגורמים חיצוניים זה מתחיל בדרך כלל בקושי המובן של לצאת מאיזור הנוחות, ואנחנו שהורגלנו לוותר כשקצת קשה, כמה מאיתנו משנים הרגלים, מנקים קליפות, יוצאים מאיזורי הנוחות שהרוגלנו אלייהן גם כשזה לא בדרך הטוב.
מבחינתנו בחרנו לעשות את הצעד כי יש לנו מטרות שבחרנו בהן ושאנחנו מאמינים במטרה הסופית והעיקרית, חברים תאמינו בלב שלם שאפשר לחיות בערבות הדדית ובעולם כל כך פתוח באהבת חינם כפי שלדעתנו מאז היותנו ילדים שלא מבינים כמה חוסר הגיון יש בילדותנו, בבית הספר במידה והאמת היינו בו, סביב מכרים, חברים, משפחה, אנחנו עצמנו.
נכון, כל אחד בכל מקום מתבסס על המילים היפות האלה בסוף סופו של עומק.הסתייה מאותו מסלול באותה סיטואציה תמיד נעצרת שם כששומעים את המילים היפות הללו ואיך שלא תסתכלו על זה, מה שעוצר אותנו, זה שוב הפחד מהלא מודע לנו, הכבר שכחנו שביססנו את הכניסה לצעד הזה מהרצון לייצר לנו ידע אחר, ידע חדש ואמיתי שמיועד להתפתחות האישית שלנו כבודדים עם השפעה נכונה לסובבים.
אני זוכר שאימצתי אותך לליבי, בחיים לא חשבתי שאפגע בצורה כזאת.
אני זוכר שרק נפגשנו. שנאת אותי, פחדת ממני, ואני לא ידעתי איך לאכול אותך, מאיזה צד אני נותן את הביס הראשון? אני זוכר שלקח לנו המון זמן להתרגל להיות זה במחיצתו של זו, היינו ילדים, שנינו. ככל שעבר הזמן התבגרנו, יחד. יום אחד רבנו ביום השני השלמנו וביום השלישי לקחנו הפסקה מאהבה ושנאה. הריי אני קשוח עם משמעת ואת עקשנית עם טבע עצמאי ושונה. עברו להם השנים והחיבור שבנינו ניהיה בלתי ניתן להפרדה. הייתי חוזר מהעבודה לצלילי שירייך וקולך הענוג. הייתה לנו הבנה כזאת ששום דבר בעולם האפור הזה לא יכול להשתוות אליו. היינו מדברים עם העיינים. היית כל הדברים הכי טובים בי. ואני, אני תמיד שנאתי את עצמי. כי אני מי שאני, אדם רע ובודד כעוס ומר, ובעיקר אלים. אלים כלפי כולם בכל סיטואציה בכל תנועה ומחשבה. ובכל זאת היית שם בשבילי. כשאף אחד אחר לא היה יכול להמשיך לסבול את מי שאני את נשארת למרות האופציות שלך לעזוב. את נשארת. את היית הבית שלי, השמש והירח שלי. ואני הייתי הכוכב שלך.. ובכל יום לא משנה איזה שבר כלי הייתי, היית מרוממת את ליבי חזרה עם האהבה העצומה שיש בך. את גרמת לי להיות אדם טוב יותר ומוצלח יותר.. ולמרות שאף אחד לא היה מבין אותי כאילו אני חייזר בעולם לא שייך, את תמיד הבנת.
וכל זה הסתיים ברגע. עזבת. עזבת והשארת אותי לבד. ואני לא יכול להתגבר ולהמשיך, למרות שכבר עבר כל כך הרבה זמן. אין יום שעובר מבלי שהזכר בך. אני מחייך לסובביי אך רק את ראית את החיוך האמיתי שלי. אני צוחק עם חבריי אך רק את באמת היית הופכת את בטני מאושר. אני מדבר עם קרוביי, רק את באמת היית המשפחה שלי. ואני מקווה שטוב לך שם למעלה יקירה שלי כי אני כאן למטה לא יכול לשמוח שוב. אני כאן למטה מפחד לשמוח שוב.
מבלי שתבלע כדורים והכאבים בבטן ובראש שיווצרו לך יהיו גרועים יותר מהמוות עצמו ויקחו אותך למיון וידחפו לך זונדה לאף.
מבלי שתצטרך לקנות חבל 6 מהחנות והמוכרים בחנות הסתכלו עלייך במבט שואל.
ובטח ובטח ללא המצב המעצבן הזה של "איפה ואיך לעזעזאל אני תולה את זה בתקרה, כי זה פאקינג דירה שכורה ואתה לא רוצה להשאיר אחריך חותם מגעיל לבעל דירה שבא לקראתך תמיד כשצ'ק חזר ורצית למות.."
מבלי שתקח את הנשק של העבודה הביתה או שתפוצץ לעצמך את הראש בעמדה כלשהיא שאין בה אנשים ואז תגרום לצרות לממונים עלייך שהעסיקו אותך או לחברייך במשמרת.
בלי הפחד האסטרונומי הזה שיש כשאתה עומד על מעקה של בניין גבוהה והרוח מזיזה אותך מעט ואתה מפחד ממש מאיך התפחלץ לך המוח כשתפגע ברצפה וכמה מהר תמות..
מבלי לחשוב על המשפחה רגע לפני שאתה מיישם את הפעולה.
מבלי שאף אחד יוכל להציל אותך.
פשוט להתנדף כאילו לא היית כי אתה לא שייך, לא שלם, לא רואה שום דבר חיובי שנותן לך סיבה אמיתית לממש את הפוטנציאל שיש בך וללא שום הזדמנות.
