הגלגול

ג'ני מתה למחרת הסופה.

רופא המתים הוליך את הגוף הלבן ברצועה אל מקום שבו יש עיניים סגורות

והמציא לה סימני מוות חדשים.

הברכיים של ג'ני כורעות פצועות והיא שרה כאבים כחולים

מנסה למצוא לה שיניים לחייך איתן.

אנשי הפח העירומים מתעוררים בכלובם

לאסוף את השירים הניגרים מפיה הפעור 

כי ג'ני, כשהיא מתה, היא משוררת ההצלפות הנוגעות כגשם רך בשער הרחמים שלה.

וכאילו לא היה דם או רֶשַׁע, היא מבקשת שאדליק לה סיגריה, בוכה כאבי רפאים חסרי גוף

והשדיים שלה הם להבות של שריפת ענק בקליפורניה.

ג'ני, גרסת התאונה

המוות מתעבר בי, אבלונה
ואני חשבתי שלא את מותי אמות.
אז ישנם לילות טרופים שאני עוטה את הזמן המאובן
וכותב לך על הפחד

שהוא נראה כמו דומיה שבטרם:
עיגול הפה המביט,
צעקת העיניים הקרועות.

אבל גם באור, אבלונה, כשהאור מחלל חללים
קם צל מאחורי הגוף
וזה נכתב מול חלון נפער, או קיר נופל,
כמו דומיה שאחרי:

קול מסרב להתפרץ
מבט מתכנס כמו ילד מהוסס,
כמו אישה יפה הרה.

אין בי עוד נסתר ממך.
בכזבי המילים נמנים לי עכשיו
רחובות נשכחים,
חדרים צרים מהכיל
נערות בשר ודם כמהות אל משורר עקור-פנים
ופרידות ידועות

ואני פוחד, אבלונה, אז חשבתי -
אם אחרי כל אלה תבואי,
אוכל להיות מותם של השירים שהייתי
ושלא נועדו לי.

ג'ני מתה למחרת הסופה, הכביש היה שקט ורטוב

והצל שלה היה עייף ולא הספיק להתחמק משני הפנסים (לא היה רוע בחריקה)

רק רציתי ללכת משם כי אהבתי אותה ועכשיו, כשג'ני מתה

היא יפה כמו שריפת ענק בקליפורניה. אז ישבתי לראות איך שוטפים את הכביש כשג'ני חיכתה

שיפנו אותה באוטו גדול וכועס ובינתיים היא שוכבת ערומה בצד ומעשנת

(בכלל לא היה אכפת לה שהיא מתה ורק ביקשה שאדליק לה את הג'וינט)

הפרמדיק צובט את השדיים של ג'ני ומקשיב להם וחושב "כאן בטח שמעו פעם ים"

ולא הייתה לו תעוזה ולא היו לו עיניים לומר משהו כזה.

ג'ני באה אליי מתוך האדמה וסופגת את הגשם המכה בשער הרחמים הרטוב שלה.

הבל הבלים, אני בוכה על ג'ני. הכל הבל.

ג'ני, הגרסה שלה

קוראים לי ג'ני ואני מתה (We love you, Jenny)

מתתי למחרת הסופה ונשארו לי רק שעות ארוכות של שתיקה בין הרגליים. וסדקים.

עכשיו אני יודעת גם דברים אחרים: הנשים היפות לנצח יהיו יפות ממני

וגם המוות הוא סוג של אהבה. המוות סופר את הענפים שיוצאים לי מהבטן

ורק הוא אוהב אותי.

אז מה אכפת לי שתזיינו אותי. אל תלכו. לא כעת

הן ברור לכולנו שהזמן תמיד ארוך מדי כששוכבים לרוחב הסדין באמצע הכביש

אל תחשבו שאני אשכח. או אתחשב.

הצער שלי עומד למכירה כשאני מפריזה בכמויות האלכוהול

והרי יכולתי לעשות תאונה  להתנגש בעץ או עמוד או בית מגורים נאה

ולא הייתם מבינים שהכאב הזה הספיק לי.

אני ג'ני המתה. מתקררת ברוח עד שיפסיק לדמם.

ג'ני, גרסת הטבע

ג'ני מתה למחרת הסופה. סחבתי אותה לצד השני של הכביש

יש שם צל ועצים גבוהים במיוחד. אז היא שכבה עירומה וחיכתה שאקבור אותה

ובינתיים הפריחה טבעות עשן.

לג'ני תמיד הייתה סבלנות לחכות שאגמור, והיה די קריר.

זאת הייתה בשבילי הזדמנות להפוך בדברים ולזכור שעות שתיקה שקפאו באוויר,

בשביל החתול המיוחם זו הייתה הזדמנות לבהות בכוס הפעור והמת של ג'ני

בזמן שאני חפרתי עקרבים, ושיירת הנמלים עמדה דום לזכרה.

ג'ני

ג'ני, הגרסה המורבידית

ג'ני מתה למחרת הסופה. זה היה מוות פסטורלי

בגלל ענף  ירוק שננעץ בעירום החיוור

כאילו לא היה דם או רֶשַׁע

מזל שהספקתי לזיין אותה לפני כן, אבל בסוף

הרופאים, כמו שאומרים, נאלצו לקבוע את מותה. ג'ני אילצה אותם לקבוע:

תוודאו הריגה כבר, היא אמרה, אפשר למות ממכם.

רופא המתים הקשיב לשדיים הצפודים שלה, והרהר:

"כאן ודאי שמעו פעם ים". אבל לא היתה לו תעוזה או את העיניים לומר משהו כזה.

ג'ני באה אלי מתוך האדמה וסופגת עכשיו את הגשם וענפים ירוקים מסתעפים לה מהבטן.

אני בא, ג'ני, קחי אותי, הניחי לי להיכנס בשער הרחמים הרטוב

כי הכל הבל.

====================================================

ג'ני

ג'ני מתה למחרת הסופה. קברתי אותה כמו שטל שוכב בלילה על הדשא

(כאילו לא היה דם או רֶשַׁע)

ממילא שכבתי איתה רק פעם אחת ואפילו

לא הצלחתי לראות לה את הכּוּס אז אין יותר מדי מה להגיד.

אני עייף ואוכל אגס וודאי בקרוב יבואו לפנות אותי באוטו גדול וכועס.

אהבתי את ג'ני והיא אהבה סקס רטוב על הדשא וכעת, כשהיא איננה, העולם יפה

כמו שריפת ענק בקליפורניה.

מחפש לאן ללכת משם והגשם מכה בשער הרחמים

כמו שילדים מכים ילד לא מרוחם.

מן האדמה הגעתי.

עכשיו תנו לי להיכנס חזרה אל ג'ני!

מוצא אישה בתחנת האוטובוס, והיא עטופה

(תכריכים? אולי)

אז אני שורט את כף היד בברזל החלוד ופותח בשיחה:

הגידי היכן כואב לי, ואומר מה יש לי להפסיד.

אותה אישה, שלכאורה עונה לשם ציפורה, או סיוון

עולה על קו 149 ונמוגה בין ריבועי הזכוכית

שבשפת המקום הבלתי אפשרי הזה נקראים 'חלון'

ואני תוהה

איך אפשר לחיות במקום שבו אפילו למילים הקלות ביותר יש שורש.

כמעט נוגע בך
ואת הופכת לאפלה לא-נודעת
תלויה על קצה אצבעי
ונפרכת.

את יודעת?
הבכי הופך לעיתים לסופה
אבל הופך לזהב
כשנספג באבני המידרכת.

ראי כמה גאווה יש
בשתיקתו המתרחקת של האיש
היודע מתי ללכת.

לפעמים אני רואה אותי רואה חלונות בעיניים

לפעמים מואר.

אבל כשהשמיים יורדים נמוך

מושלכים מעל כמו שמיכת גשם אלימה

יש והגדר צומחת ומשתרגת בחלון,

האישון נדקר ואז הכל מתפוצץ לבן.

כל כך לבן.