בשבוע האחרון לא הייתי זמינה. מדי פעם הצצתי בהודעות כדי לראות אם יש משהו דחוף שקשור לעניין שאני מטפלת בו, אבל כל מה שלא היה עניין של חיים ומוות נשאר בצד.
לא בגלל שאני פוזאיסטית (לא שמעתי את המילה הזאת מאז 2009), או בגלל שלא אכפת לי. פשוט כי היו כל כך הרבה שריפות לכבות שהכל מבחינתי סבל דיחוי.
אחת הנשים הכי אהובות עליי הצליחה לצאת מתופת, וכל שעה פנויה אני הייתי איתה, פיזית או אונליין. לשנות פרטי בנק, להחליף מספר טלפון, לבדוק לה על עורכי דין, לברר מה היה במשטרה...
אז אולי זה לא נחמד שאני לא עונה מיד, או אפילו כעבור יום. אבל אני למדתי לקחת פרופורציות.
כשמול העיניים שלי אני רואה איך היא מתה מפחד שימצאו אותה, שיפגינו כלפיה אלימות על זה שהצליחה לברוח, אני מעדיפה להשקיע בה את כל זמני.
אז כן, אני לא נחמדה ולא חמודה. אבל אני אעשה הכל כדי לעזור לאנשים במצוקה, גם אם אנשים זרים מהאינטרנט נעלבים לרגע.