חמנייה בשדה תירס

עכשיו אני שלך
אתה חופשי לעשות בי כל העולה על רוחך
עכשיו אתה מחליט
אתה חופשי להעניש או להשפיל או לתת לי משימה
עכשיו אני בטוחה ומוגנת
אתה לא רוצה לפגוע בי, אתה רוצה להסב לי הנאה
אתה מכאיב לי ואני בוכה
דמעות של אושר
כי עכשיו יש בי שקט
עכשיו אני רגועה 

לפעמים אני מרגישה כמו חמנייה בשדה תירס
על פני השטח צהובה כמו כולם
אבל מספיק מבט אחד קרוב כדי להבין מיד
שאני שונה, שאני לא קשורה, אני לא כמו כולם
אני לא ירק גדול ועסיסי שאפשר לאכול בכל מיני צורות
אני סתם חמנייה.. מה יש לי לתת? כמה גרעינים מסכנים בעונה?
כשהייתי ילדה חלמתי להיות כמו כולם- תירס מן המניין
לקח לי שנים של הלקאה עצמית
להבין שלהיות חמנייה יחידה בין תירסים 
אמנם מרגיש לעיתים זר ובודד
אבל זה גם מה שהופך אותי לייחודית
שאני פרח השמש
שיש לי נטייה פנימית עמוקה לפנות תמיד אל האור

"את חושבת שזה קשור לאבא שלך?,
לזה שהוא הרביץ לך בתור ילדה?"
היא שאלה בנימה כל כך רגועה.
חפצים עפים באוויר
פחד
ואין ספור השפלות
זה מה שעבר לי בראש
איך שהוא היה נוהג לומר לי-
"את כלום, את לא מבינה שאת כלום? שום דבר פה לא שייך לך. הכל שייך לי."
את גדלה בסביבה מסויימת 
את רגילה לשמוע דברים מסויימים
"את שמנה ומכוערת ובוטה ומגעילה ואף אחד אף פעם לא ירצה להתחתן איתך"
אבל אז את מתבגרת
ועוזבת את הבית
ואת כבר לא שומעת את הדברים האלו
שאת כל כך רגילה לשמוע
אז את מתחילה לומר אותם לעצמך
מייחלת לחזור שוב לרגע הילדות המוכר 
מבקשת מאחרים להשפיל אותך
ולא מצליחה לגמור אם הם מסרבים

אני מרגישה שאני טובעת בתוך עצמי
זה הגיוני? זה אפשרי?
מוצפת רצונות ומחשבות 
למה אנחנו כל הזמן מפחדים להפסיד משהו?
מה אני מפחדת להפסיד?
אני שונאת להיות ילדת מילניום בפוסט-מודרנה

9:00
"אני סדיסט מנטלי" 
נו באמת תעשה לי טובה
כל אחד פה חי בסרט שהוא איזה משהו
לי אף אחד לא יצליח לשלוט במחשבות
אני האדון היחיד של העולם שלי
סדיסט מנטלי עאלק כן בטח...

9:01
"תשלחי לי עכשיו תמונה של החור תחת שלך"
כן אדוני. מיד.

למה? למה את רוצה שמישהו יעשה לך את זה?
היא שאלה והרגשתי חסרת מילים
לא ידעתי מה לומר
למה אני רוצה שמישהו יעשה לי את זה?
לא יודעת. 
למה השמש זורחת? 
זה לא משהו שפשוט קרה וקורה מאז ומעולם?