הבאתי לדאדי חוברות צביעה וטושים יפים, רציתי שנצא ביחד מהקווים הבאתי את הדובי שלי ושמתי את סיכת המזל וגם את גרבי המשאלות, רציתי שנשחק בדמיונות אבל לדאדי תוכניות אחרות
דאדי צבע לי את הפנים בצבעים משונים בעלי כל מיני מרקמים החשיך את החדר כך שלא ראיתי דבר ולפתע הרגשתי ריח של דם ראיתי אותו מחזיק מוח אנושי בכף ידו, וגם את הלב, כשהוא מחובר עדיין לעורקים. לא הבנתי אם זה שלי או שלו.
עשיתי שתי קוקיות עם גומיות מנצנות, ניקיתי וסידרתי טוב טוב למקרה שדאדי יציץ לי מבעד לשמלה, שלא יראה שום שערה עשיתי פסים בשיער עם מרקר צהוב ובעזרת הטוש הורוד צבעתי את השפתיים והגבות אבל לדאדי תוכניות אחרות
דאדי הסתכל עלי במבט מפחיד. לא זכרתי אותו כלכך רחב, פתאום כל אצבע שלו נראת בגודל של יד שלמה. העיניים גם כאלו חודרות. מה זה, הן בכלל סגולות? הוריד של דאדי נהיה ממש בולט וממתי הצוואר כזה גדול? הפה שלו נפתח כלכך חזק שיכלתי להכניס את כל הגוף לתוכו ועוד להיות בעמידה והוא הכניס אוויר מהאף בכזו שאגה, שכמעט עפתי פנימה לתוך המחילה
אני רציתי לרקוד והבאתי מוסיקה נעימה אבל לדאדי מנגינה שונה
לפני 5 שנים. 2 בנובמבר 2019 בשעה 18:24
״אתה יודע, זה לא נכון שאני משתעממת מהר או לא יודעת להגיב לתרחישי הלב השונים״
״תרחישי הלב השונים?״
״כן, נו. מה שאמרת לי אז עם אמיר. לא זוכרת את הניסוח. אבל שלא יודעת להתמודד עם מצוקה רגשית כלשהי נגיד ובורחת. שזה נכון גם, כי אני בסך הכל אדם. אבל אני לא מסכימה לסיטואציה הזו. את אמיר אתה בחרת. ואני רוצה חיית מחמד משלי, ואני אבחר אותה. והיא תהיה שלי״
״ומה יהיה ההבדל?״
״יהיה לו שיער ארוך. אמיר די משעמם. הוא יהיה צעיר ממני בכמה שנים, רוצה ילדון, טיפשון, הוא צעצוע ראשון. והוא יהיה שלי. שאני בחרתי. גם שתדע, הוא יהיה תחת חסותי ולא חסותך. הוא יעשה מה שאני אומרת ולא אתה. ואם תהיה התנגשות בין הדברים, הציפיה שלי ממנו שהוא יקשיב לי ולא לך. את העונש אספוג בעצמי אם צריך, אבל המילה שלי איתו נשמעת אחרונה, אתה לא מתערב. ואם הוא יתחצף, אעניש אותו בעצמי ולא אתה. הוא הייצור שלי ולא שלך. אם הוא יתנהג אליך לא יפה, באופן חלילה מזלזל, תעניש אותו ואני אעמוד בצד ואשתוק. אבל כל זמן שזה לא משהו דרמטי, אני הקובעת עליו.״
פחדתי. הרבה זמן לא דיברתי אל דן באסרטיביות ומעט חוצפה. אבל לא התכוונתי לוותר על זה. אם כבר, אז אני רוצה את כל הקופה. הוא מצידו חייך, נראה שמרוצה. ואמר לי בהצלחה.
״תצטרך ללמד אותי על הרקטום. אני אפחד להזיק״
אז הוא עשה לי שיעור. פער לי את החור האחורי. הסביר לי לאט איך מחדירים אצבע ומתי מוסיפים את השנייה. איך משמנים ובאיזו מידה. לקח צעצוע ודחף לי אותו עמוק כלכך עד שהרגשתי אותו מתעכל עם האוכל בקיבה.
שאל אותי אם הבנתי, בזמן שהתנשפתי והשיער היה פרוע לי על כל הפנים. מלמלתי לו שאצטרך שיעור נוסף.
״את נכנסת לנעליים גדולות. חיית מחמד לא מזניחים. זו אחריות ובגרות. את זוכרת שתצטרכי לשים את עצמך בצד?״
״אני לא יודעת על מה אתה מדבר...״ אמרתי לו תוך כדי שמיששתי את קצה המגף האדום לוודא שהבוהן בדיוק לשם מגיעה. התרוממתי וסידרתי את השמלה. ״הנעל בדיוק במידה״
לפני 5 שנים. 31 באוקטובר 2019 בשעה 14:56
אנחנו שוב עם אמיר בחדר, האמת שמחתי לראות אותו שם. הפעם לא הייתה לי הכנה מקדימה.
שמלה ויניל צמודה צמודה שמגיעה עד לירך, עם שסע עמוק מאחור בצבע תכלת, סנדלי עקב מוגזמות, גבוהות ולבנות וכתר קטן ומנצנץ, מבצבץ.
קיבלתי שוט ארוך ולבן. כלכך יפה שגרם לי להתרגש.
אבל הפעם בכלל לא רציתי להשתמש בכוח. פעם שעברה הייתי מאוד חסרת ביטחון ופחדתי שדן יחשוב שאני אכזבה ושחיית המחמד לא תמצא אותי מספיק מפחידה.
דן לימד אותי קשירה די בסיסית. הידיים של אמיר נלקחו לאחור. שמיניה מפה, ואז שמינייה מהכיוון השני, ליפוף וסגירה. יצא לו כזה יפה. ניסיתי, יצא לי מכוער. אני לא פרפקציוניסטית ולא עובדת בצורה נקייה. באתי להוציא אנחה ולמלמל "אוף" כששמעתי את השוט פוגע ברצפה בצורה חזקה. אמיר נבהל וגם אני. הסתכלתי על דן והמבט שלו היה חד-משמעי. המשכתי במלאכתי.
לקחתי ממנו את השוט היפה והתכופפתי להסתכל על אמיר מקרוב. עין לעין. כשהוא הוריד את המבט, העלתי לו אותו בחזרה. היום הכל עדין, אני מסוקרנת ונינוחה. בחנתי אותו, ניסיתי להבין. מאיפה זה בא? מה גורם לזכר לרצות להיות ברצפה ולהידרך ע"י אישה? האם זה שיבוש גנטי, משהו שנבנה עוד בהיותו עובר? אולי זו טראומה או חוויה קטנה ומשריטה בשנות הילדות הצעירה? האם זה ייצר מרדני? להיות חריג או שונה, להסתובב עם סוד בלב, שנותן תחושה של עולם אחר. ללכת נגד הנורמות, בתחושה של אומץ, ייחודיות וכמובן, פסיביות. אולי זו פשוט תחושה פנימית, אולי זה צורך לעיטוף, אולי אמא לא חיבקה מספיק ואולי יותר מידי. אולי השפילו הילדים בגן וזה הפך למקום המוכר אולי הרצון לקבל כאב מהאישה הוא התחבאות מהדרישה המלחיצה של הסביבה, להיות החזק והיציב. אולי זו רוח שטות, אולי הנאה טהורה ואולי בריחה. אולי זו המציאות האמתית, המקום להיות הוא, וכל השאר זו בכלל האשליה. ואלו דקות כאלו מועטות של סביבה טבעית ונכונה, שהכול צריך להיות פי שניים יותר אינטנסיבי ועצמתי, כדי לכפר על הריקנות שבעולם שבו הוא נמצא מרבית היממה. בכל מקרה, הסיבה מעניינת אבל כרגע לא באמת חשובה. אמיר כאן כי דן רוצה, ולא בשבילי. אולי זו גם תהיה הפעם האחרונה, לי אין את השליטה.
השוט ארוך מספיק אפילו לחניקה. העברתי אותו סביב הצוואר והחזקתי את הקצוות בחוזקה רפויה. הסתכלתי עליו מגיב בזמן שהידקתי את האחיזה. אני לא באמת יודעת לעשות את זה, ואם דן לא היה על ידי זה היה מאוד לא אחראי, אבל הרגשתי שרוצה. שוב עולה בי הייצר הזה, להשתמש בחסר אונים. להיות יותר חזקה. "תשלטי בזה" אמרתי לעצמי. זו לא כל החכמה.
הוא חנוק, עדיין נושם אבל בצורה כבדה. לא מחרחר ולא מראה סימני מצוקה. ליטפתי לו את הפנים. הרגשתי שרוצה גם לעשות נעים. הידקתי את האחיזה עוד יותר בזמן שהאצבעות טיילו לו על הלחיים, קו הלסת והשפתיים
שיחררתי אחיזה בבת אחת, הצלפתי ברצפה כדי לשחרר איזו תחושה אמיר נבהל וקפץ הסתובבתי אל דן ואמרתי שמספיק. נמאס לי מהחיה החדשה.
״את לא יודעת להתמודד עם שיעמום רגעי או תחושה לא נעימה. את חותכת את הסיטואציה כדי להרפות מההרגשה. אם תלמדי להמשיך, תגלי שהרגשות האלו עוברים לבד. תוכלי לחוות יותר דברים ולהגיע גם לסיפוקים גבוהים.
זו לא תהיה הפעם האחרונה. תכיני את עצמך לפעם הבאה, אהיה פחות וותרן. ואת לא רוצה שאדרוש מאמיר להלקות אותך בחגורה. זו השפלה גבוהה מידי בשבילך, עדיף לך להיות החזקה. אני מבטיח לך הנאה״
בן זונה.
לפני 5 שנים. 28 באוקטובר 2019 בשעה 15:41
״אין טוב בלי רע. הרע הוא גם בעצמו לא כזה נורא. צריך לבטא אותו, הוא חלק מהחיים ואין להתעלם. הרבה יותר בריא לשחרר״
״מה כמו הג'וקים הדוחים האלה שאני לא יודעת למה הם כאלו מכוערים. עם המחושים והרגליים הדוחות והעור המגעיל הזה והפרצוף המזעזע ואיכס איכס איכס איכס איכס. איכס״
״תרגעי״
״סליחה. איו, איזו חיה דוחה. אז זה כמו שאומרים שהג׳וקים הדוחים עוזרים לפרחים או לבעלי חיים אני לא בדיוק זוכרת. אבל אם לא הם, לא היה פרחים או איזה בעלי חיים, אני לא זוכרת״
״כן. בדיוק. ואם לא תעשי מהג׳וקים כזו דרמה, כמו שלא תעשי מהרע. יהיה לך הרבה יותר קל עם שניהם. איך את משחררת? מה את עושה?״
״אני מתאמנת. ודי הרבה בתנועה. מידי פעם סקייט, מידי פעם גלישה. כשמאוד עצבנית נכנסת לים ומרביצה למים. או שמחכה לקבל כאפה מאפסת מהגלים. לפעמים רוכבת על האופניים כמו בהמה. מהר מהר ובעמידה. והדרך הכי כייפית היא לטרוק ברחבה. אבל זה קורה פעם בתקופה״
״לטרוק ברחבה?״
״כן. נו. לקדוח. זה שובר לי את הברכיים, אבל מספק. מה, אף פעם לא היית במסיבת טראנס?״
אני עם בגד גוף מנומר. מגפים שחורות וגבוהות. קולר עם לולאות וחותלות בידיים מרשת שחורה. אל הקרקפת חיברתי רצועות כסופות שיוצאות מבין השיערות ושתי מדבקות עגולות וכסופות מקשטות תחתית כל עיין.
״אני רוצה שתוציאי רע. זה רק ישחרר אותך. אנחנו צריכים לפלוט את זה, אחרת זה יוצא בצורה גסה ולא נעימה, חסרת שליטה. עדיף להנות מהשחרור מאשר להיות חלק מעדר התסכול״
הוא הביא לי שוט די רחב, עם כמה רצועות. ליטפתי אותו ביד שלי והוא לא כזה נורא. נעים.
״תתאמני. תתחילי להצליף. תלמדי לדייק, תתחילי בספה. רק על הידית השמאלית. את רואה את הכתם הלבן שיש שם? לשם. עדיף שתפספסי על הספה מאשר על עור. תכווני אל הגב ותפגעי בצלעות. זה לא מקצועי״
״על מה אתה מדבר?״
בהנפת יד לעבר הספה הבנתי שעלי להתחיל להכיר את השוט שבידי. חשבתי שזה קל, אבל לדייק זה די קשה. ניסיתי להשאר יציבה, להזיז רק את האמה. ניסיתי להזיז את כל הגוף עם המכה. ניסיתי מלמעלה, ניסיתי מהצד. בסוף זה הפך למדויק. כל חבטה השאירה צליל שנשאר עוד שנייה ופעמיים אפילו האוויר שרק והוסיף עוד מנגינה. הייתי מרוצה
״זהו? הוצאתי רוע? האמת שכיף לי. אני באמת יותר נינוחה״
הוא פתח את הדלת ונכנס אליה בחור צעיר. בערך בגילי, אולי שנה יותר או פחות. רזה, אבל לא מידי. כתפיים לא צנומות. שיער קצוץ ובהיר ועיניים כהות. הוא על שש, אז את הגובה שלו אני לא יודעת
״בבקשה. תהני.״
״מה אני אמורה לעשות איתו?״
הוא לא הגיב ורק התיישב על הספה. השאיר אותי עם החיית מחמד החדשה. אני גבוהה. לפחות מטר שמונים עם הנעליים השחורות והשוט ביד מעלה בי תחושה של עליונות
״איך קוראים לך?״ נגעתי בו ברתיעה קלה עם קצה הנעל שלי ״אני אמיר גבירתי״ הסתכלתי על דן בגיחוך ושאלה. הוא הסתכל בצורה רצינית וחדה נו טוב
״אמיר. מי הכי יפה?״ ״את מלכתי״ חייכתי . אבל זה לא כזה מעניין. לאן כבר אמשיך? ״תנקה לי את הסוליה״ והוא החל ללקק אותה במרץ. כולה מלוכלכת. הרמתי את הנעל שינקה את החלק שדורך על הרצפה ולהפתעתי התחלתי להרגיש מגורה. התיישבתי על הספה, שיהיה לי יותר נוח בזמן שאמיר המשיך להעצים את דמותי הגבוהה כשזה שיעמם, הנחתי רגליים על השפוט והסתכלתי על דן שיושב מולי. התחלתי לאונן
שמעתי שריקה ודן סימן לי לקום
לקחתי את השוט ״תסתובב. זו פעם ראשונה, אז מראש סליחה״
פעם ראשונה. פספסתי. היא לא יצאה נקייה. פעם שנייה. אופס. לירך. תכננתי לישבן. למזלו לא פגעתי בביצה. פעם שלישית. מתחיל להתלבש. הצליל נהיה יפה. פעם רביעית-חמישית-שישית ואמיר מוציא קולות הנאה. אומר לי תודה גבירתי אחרי כל מכה אמרתי לו שיסתום כי זה מוציא אותי מריכוז. שיגיד תודה כשנסיים.
״תשחררי פסולת מהגוף שלך. את נקבה, אז לא יכולה לשחרר באמצעות שפיכה. תוציאי את זה באמצעות שתן. שחררי את כל הרע״
״תשכב אמיר. כמו ג'וק על הגב״
זה לקח שנייה, אבל בסוף יצא. צחקקתי בהקלה.
״תודה גבירתי. את מדהימה״ ״אני יודעת. עכשיו, תנשק לי את היד ותצא מפה עד שדן יקרא לך בפעם הבאה״
הוא יצא אני מיוחמת מרגישה פתוחה דן סגר אחריו את הדלת והתקרב כדי לזיין לי את הצורה.
לפני 5 שנים. 26 באוקטובר 2019 בשעה 10:56
הפעם שקט. אני צריכה להיות מרוכזת. אני עומדת במרכז החדר. עם חצאית סגולה מבריקה והדוקה. מגפי ברך ענקיים מקטיפה בהירה, ושתי מדבקות בצורת ירח על הפטמות. אני מאוד מקווה שהפעם הוא לא יוריד אותי לרצפה, המגפיים האלו צריכות להישאר נקיות. הוא יושב על הכורסה הכחולה, מוריד עניבה ומפשיל את שרוולי חולצתו האפורה.
"עובדים על האינסטינקטים שלך. אני רוצה אותם טובים. היום זה די פשוט, אזרוק לעברך כדורים ואת צריכה לתפוס אותם. מה שתפספסי ירשם. ברור?"
כדורים? משחקי מסירוות? על מה הוא מדבר "מה אתה דפוק?"
בקושי סיימתי את המשפט וכדור נשלח לעבר האף שלי. הגנתי עליו בזריזות, אבל לא תפסתי אותו.
"אחד נפל. וזו רק ההתחלה"
נזרקו אלי בערך עשרים. הפלתי שישה. "זה משעמם נו, מה הקשר משחקי כדור. אולי אמצוץ לך?" החזרתי בתמורה
"תתכופי. תרימי חצאית"
יש, בשעה טובה!
"על כל פספוס את מקבלת הצלפה. שש הצלפות באותו צד אולי יגרמו לך להיות יותר חדה בסיבוב הבא"
התחלנו סיבוב נוסף. אני כבר לא מחייכת. הבנתי, הוא רציני המשוגע
הפעם הפלתי רק שניים. הייתי באמת חדה. הרגשתי את האוויר בחדר מרוב שהייתי מרוכזת
שתי הצלפות, על אותו צד שמאל המסכן והישבן שלי אדום ובוער. אני לא רגילה. זה כואב לי. אני לא יודעת איך אתמודד עם צירי לידה.
"עכשיו, עם יד אחת"
הוציא חבלים לבנים, קשר את יד ורגל ימין שלי לעמוד והשאיר לי חצי גוף
כל כדור שנשלח אלי אני באמת מנסה. זה הרבה יותר קשה. הוא גם עושה כל זריקה בהפתעה. בדיוק כשמתחילה לעלות לי מחשבה, הכדור הצהוב נשלח לעברי וגורם לי לזרוק אותה לעת עתה. או לקבל על חשבונה הצלפה.
שוחררתי מהקשירה. פספסתי בערך 10 פעם. התכופפתי, הרמתי את החצאית ונשמתי עמוק. צד שמאל עומד לסבול. עם כל הצלפה יצאה ממני זעקת כאב "דן. די בבקשה. אני עוד צריכה לחזור לעבודה!" זה רק עצבן אותו יותר
"יהיו דברים שנעשה בכל תקופת זמן, לבדוק התקדמות. בפעם הבאה את כבר תתפסי אותם כשאת בכריעה. הכדור יהיה קטן יותר והעונש כואב יותר. ועכשיו, עוד עשרים הלומות חגורה. תסתובבי בבקשה. זה על הפרצוף שעשית לי בהתחלה ושלא ענית לי ב"כן דן" כששאלתי אם ברורה לך המשימה"
לפני 5 שנים. 23 באוקטובר 2019 בשעה 11:48
כולם לא זוכרים את שהיו קטנים, אני זוכרת מצויין את יומי הראשון בגן.
הייתה סופה ראשונה. השמש ירדה ועננה נפלה. התחבאתי מאחורי חומה גדולה, הייתי עם אוזניות ושרתי לעצמי לנחמה. הייתי יחפה ולא מספיק לבושה.
ואז הגיעה דמות מפתיעה. שאלה אותי, "מה מעשייך ילדה?" והסתכלתי עליה ברתיעה. "נגמר הקיץ. עוד מעט כבר לא אהיה שזופה" החזרתי בתגובה.
שאלתי אותו אם הוא רוצה לשבת, והוא ענה שהוא לא מוכן לשבת על הרצפה.
הוא היה כלכך גדול שכשעמד מולי, הרוח לא נשבה וכמעט אפילו שהיה חמים.
"איך קוראים לך?" "אני גבריאלה, ואתה?" "דודי"
דאדי!
העיניים שלו נפתחו בפליאה, ושלי זהרו ונצצו בתמורה. "דאדי, דאדי, דאדי, דאדי" חיבקתי לו את הרגל חזק והתיישבתי לו על כף הרגל שכיסתה הנעל העבה.
הסתכלתי למעלה וראיתי אותו מגלגל עיניים באכזבה רוח ראשונה, ועפתי לו לתוך המעיל, התכסתי ולא הייתי מוכנה לצאת.
דאדי ייקח אותי לאכול גלידה, ודאדי יספר לי סיפורים, ודאדי יכין אותי לחטיבה לתיכון ואפילו לצבא. דאדי יעשה ממני חתיכת אישה. דאדי יוריד אותי לרצפה. דאדי יחתוך אותי לחתיכות, יחבר רגל אל יד וייצור צורה מוזרה וחדשה. ואז אגלה שהרבה יותר נוח ללכת כשהראש בכלל על הרצפה והרגליים אל התקרה.
לפני 5 שנים. 22 באוקטובר 2019 בשעה 22:29
"איך תמצאי אי פעם אהבה?" כאילו המועדון הוא הבעיה. אני בכלל לא חכמה. הידע הכללי שלי די מביך ואם בטעות חלילה אעלה למונית הכסף אמלמל "לא, לא. סליחה. לא. אבא יהרוג אותי, להתראות. תודה" אבל חושבת שטובה יותר מכולם. לא כולן. נשים אני אוהבת. בגברים מזלזלת. ומצד שני, הם היחידים שיכולים לגרום לי להשפריץ. נשים זה יפה. נשים זה חכם. אבל נשים זה פרווה בעיני. גבר. זה בשר.
יש איזה קטע לאחרונה עם ריקודי בנות. מופעי בנות. כנראה שהמועדונים השכנים התחילו להפיץ את הבשורה ונגררנו אחריה. אמנם אני לא אוהבת לחלוק שואו. רוצה שיסתכלו רק עלי, במיוחד על הבמה. אבל אותה אני מחבבת. החזה שלה גדול והבטן שלי יותר שטוחה, אז זה ישר מקל על התחושה. דיברתי איתה כמה פעמים ואני אוהבת אותה. יש לה מבטא מזרח-אירופאי שמתוק בעיני והיא גדולה ממני בגיל, שזה גם נחמד.
אני לא אוהבת שנשים מנשקות אותי. זה התפקיד של הגברים. בחיים לא דחפתי אצבעות לאישה וזה נראה לי די מגעיל. אבל עם אלטה אני נהנית. היא כזו מתמסרת וכזו מצייתת. כל הזרות האלו, איזה חינוך נתנו להן.
היא גם לא מנסה לתפוס את תשומת הלב. אז אני רוקדת עליה, מושכת לה בשיער כי יכולה ודוחפת אותה אל העמוד שתימרח עליו כשהיא בידיים שלי. הקהל מלא בבונים והגעתי במצב רוח קרבי. אלטה היא כמו בובה ומבחינתי שכל הבבונים ירצו אותה, אז עושה מה שרוצה. השכבתי אותה על הרצפה, העפתי לה את החזייה. צבטתי את הפטמות חזק מכל הלב, סובבתי עד שהיא הסתכלה עלי בפרצוף מלא כאב. חנקתי אותה קצת ודהרתי לה על המפשעה שמכסה המכנס הקצר. החזה המהמם שלה שווה את כל ההופעה. אני צריכה להוציא עוד תסכול אבל מרגישה שמגזימה, אז לקינוח רק משכתי לה בפאה. הוא מלא בתוספות וצריך להיות עדין וזה עצבן אותי עוד יותר והרגשתי שאני עומדת לתת לה סטירה ולמזלי נגמרה ההופעה וירדתי מהבמה.
אחכ היא הסתכלה עלי בפרצוף מאוהב ונישקה אותי עם לשון מתחת לבמה. איכס, איזו דוחה.
אני לא רגועה. אני צריכה איזו חוויה. זה קורה לי לפעמים. מסתובבת קצרה. עושה רעש בכוונה רק כדי שימשכו לי כבר ברצועה.
דן בזווית של העין ואני מתרגשת ומחייכת חיוך ראשון מתוק להיום. הוא מושך אותי לחדר בתנועה גסה.
אומר לי כמה אני זולה. אני לא מבינה מאיפה זה בא.
"תתפשטי. תרקדי" אני לא במוד אני עדיין על קוצים. "הגיע הזמן שתרגישי כמו זונה. תביני מה מקומך על המפה"
"מה הכוונה?" אני שואלת עם חיוך שמתחיל להתפשט
"תרקדי אמרתי" אני רוקדת. עושה לו מופע. הוא מוציא שטרות וזורק עלי בלי הפסקה. אמנם כבר שילמו לי ולא פעם על ריקוד, לא אתמם. אבל לא זרקו עלי שטרות בצורה כזו בוטה. הגוף שלי מתנגד. מרגישה אותו הופך לכבד. "תראי אותך, כזו פרוצה" עשרים נזרק לעברי. עוד שטר של מאה. "ועכשיו, תמצצי. את כזו זולה. פשוט זונה" אני שונאת אותו ואוהבת אותו באותה נשימה. הוא גורם לכיווץ של כעס בכל הגוף, אבל גם לחיוך בזווית הפה שאני לא רוצה שיראה.
הוא מזנה אותי. מוזיל אותי. ואני כמו איזו טיפשה, מגורה.
"יאללה, תמשיכי לענטז. את אוהבת שטרות? תאספי אותם אחד אחד ותגידי כל פעם תודה" זה היה קשה, אני מודה. משפיל זה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי להוריד את הלהבה שהייתה לי בנשמה. אספתי. ואמרתי "תודה דן" בערך 40 פעם. אמרתי לו כלכך הרבה פעמים תודה שבאמת הרגשתי שהוא עשה משהו למעני. זרקתי את השטרות לרצפה והתקרבתי כדי לתת לו נשיקה.
קיבלתי סטירה שיישרה לי את המוח והוציאה ממני אנחה גדולה
"אתה כזה חכם. בזכותך אני רגועה"
והוא אמר לי להירגע, שלא אפתח אהבה. אבל מאוחר מידי, ואני כנראה בצרה.
לפני 5 שנים. 14 באוקטובר 2019 בשעה 15:37
אני אוהבת בנים. אוהבת בנים גברים כאלו. מחוספסים, שרואה במרחקים. שיכולה לבנות להם תדמית כרצוני הרבה פעמים מעדיפה להשאיר אותם ככה רחוקים, כי אחרי שמדברים מגלה שהוא לא בן מיעוטים. והרי אומרים, אם אתה מרגיש את זה, יש לך את זה כבר. אז אני מעדיפה לחיות בפנטזיות מאשר לחפש במציאות.
והוא, איזה כיף. אני אוהבת בנים. פתאום להגיע למועדון נהיה מרגש. מידי פעם הוא היה צץ, תמיד כשמופיעה, ונעלם לתא הלבשה כשמסיימת. לא נגיש. היום אני עם הזנב הלבן, חצאית סקוטית צהובה וקצרה, גרביוני רשת לבנות עד הברך ונעל עקב שקופה. חגורת מותן עם שרשראות שמגיעות עד למפשעה ועגילים גדולים.
לא התעצלתי וייבשתי את השיער עם פן לפני שיצאת הוא בזווית של העין ואני מחסירה פעימה
נגמר המופע והוא עדיין כאן. נושמת עמוק כשיורדת מהבמה, כל הידיים שלי רועדות מהמבט שלו עלי ואני מפחדת לעקם את הקרסול וליפול בצורה מביכה.
אני מולו, פותחת את הפה להגיד משהו וסוגרת אותו במבוכה. "תנשמי עמוק ותעמדי זקופה. מבט בעיניים. תבליטי חזה ותסגרי קצת רגליים. מה את מסתכלת עלי בהפתעה, יש הרבה מה לשפר כדי שתהיי באמת נאה"
האינסטינקט שלי זה להתלהם ולהגיד לו מי אתה חושב שאתה. לשחק אותה קשוחה. אבל הפעם הרגיש לי הרבה יותר נכון להישאר שקטה. הרגשתי רטובה. "כרצונך." נשמתי נשימה עמוקה ובולטת, זקפתי את החזה והצמדתי ירכיים בעמידה, מזיזה אגן מצד לצד במבוכה.
"בואי אחרי" והוא הסתובב והלך לחדר ההלבשה רגע, מה. הלו. מי. היי. שנייה!! הוא כבר בהליכה ואני מגבירה קצב ואומרת לעצמי לסתום שלא אאבד את הרטיבות הנדירה, וגם משעמם לי והוא נראה כמו חוויה.
אני איתו בחדר ההלבשה. זה חדר די מעפן. יש בו ספה יחסית יפה, מעור לבן שנדבק לישבן כורסה כחולה עם ידיות מאוד רחבות ומראה גדולה.
"רדי לריצפה" . אין שלום, אין מה נשמע. ירדתי, כמובן. ממלמלת לעצמי, זרמי כבר יא אללה, הוא הרי כזה יפה. בריצפה בחנתי את הנעל שלו, מחוייטת מלוקקת כזו מעור אפור ומט. נקייה לחלוטין, מריחה עדיין כמו הפרה שממנה עשויה.
והוא המשיך, "אני דן. לכל תשובה שאת נותנת לי, אני רוצה שתוסיפי את השם בסיום. זה טוב לי לזקפה. עם כמה גברים את נכנסת כאן לחדר ובאיזו תדירות?" "שניים, דן. בערך פעם-פעמיים בשבוע דן. תלוי בתדירות שלהם דן" כף ידו הורמה תוך שנייה וחטפתי סטירה
"מה! יא בן..." סתמתי באמצע. ידעתי שאין טעם להתחצף. אמרתי לאינסטינקט לשתוק, כי זה דווקא כיף. "פעם נתנו לך סטירה?" "לא דן"
"מה את עושה עם הגברים כאן?" "רק מציצה. קצת ליטופים. עושה להם מופע". המבט שלו לא השאיר מקום לשאלה והוספתי "....דן" מוברח. זה מביך.
"אני רוצה לקנות אותך. במידה ותראי לי שאת מספיק טובה כמובן. ניסיתי כבר כמה בנות ואף אחת לא ברמה. לא בטוח שאת מעליהן. במידה וכן, את לא נכנסת לחדר הזה עם אף אחד אחר ואני עושה בך מה שרוצה. חדירות זה מובן מאילו. אחר כך נדבר על כמה את שווה. בנתיים, תורידי בגדים ותציגי לי אותך בדיוק כמו שרוצה"
"אבל.. דן. אני לא באמת זונה. אני כאן סתם כי ככה יצא" "את תהיי זונה. וכלבה. ורכוש. ובובה.." הוא התחיל לטייל עם האצבעות שלו לכיוון המפשעה שלי "...שלי". דחף שתי אצבעות במכה, וגילה רטיבות שלא יכלה להכחיש כמה אני רוצה.
לפני 5 שנים. 13 באוקטובר 2019 בשעה 18:53
חמישה לאחת רצה לעבודה התעוררתי לפני בערך חצי שעה הקפה לא הזיז כלום והעיניים שורפות השיער לא מסודר ואין זמן להתאפר
שלום קטן וממהר לשומר פותחת את הדלת הכבדה ונושמת נשימה עמוקה
״היי, כן. סליחה! הנה, אני אתלבש בשנייה״
שיט. שכחתי את הבגדים בבית. ויש לי נעל חדשה. אדומה, מבריקה, עם 20 סנטימטר עקב. מגף עם שרוכים שהיה מכניס לי חצי שכר דירה במכה.
״טייגר! את מודעת לשעה? ההופעה שלך היא הבאה״
אז הכינוי שלי הוא טייגר, כשמתחשק לי להמתיק אותו מוסיפה ״לילי״ בסוף. הכיף בעבודה הזו היא ההופעה. אני שונאת תחפושות מוכנות, ובעיקר מלמלות. אני אוהבת לטקס, שרוכים ותכשיטים. במצב רח שובב ושמח, תוקעת פלאג עם זנב בצבע לבן שיבצבץ ויעביר לי את המשמרת ביותר הנאה. זה גם גורם לי לשבת מאוד מאוד זקופה.
כשרוצה להיות אחות, שמה את החצאית האדומה הקצרצרה והצמודה, עם חולצה מכופתרת קטנה ושובבה, שמשאירה את הבטן חשופה. חזיית תחרה לבנה וקולר אדום עם הנעליים החדשות זה יכל להיות מושלם, והיום אאלץ להסתדר עם הנעליים המלוכלכות שמשאירים מאחור, נעליים של בנות שעזבו. נעליים עם בעלים שנטשו. שבורות כמו כל הבנות.
צייסר ערק לקיבה כי האוכל מלפני רבע שעה עדיין תקוע, וגם לאווירה זה לא עוזר ואני עדיין רדומה
שתי דקות למופע. פאק.
״טיייגר לבמה!!״ נשיקה מתחנפת על הלחי למנהל בליווי סליחה, פעם אחרונה. כאילו ששנינו לא יודעים שזה חסר תקווה
עולה לבמה
שיר לא נכון. תקליטן דביל. בסדר, נאלתר. אני לא בתחרות ואין שופטים אף אחד בכלל לא מכיר ריקוד וגם אם אזוז מצד לצד במשך שלוש דקות ועשרים שניות, כולם יהיו מרוצים
מסתכלת מסביב. קהל מכוער של ערב שישי. שבורים מהתחת. חסרי משפחות מגובשות. על אף אחד בנתיים אני לא מוכנה לרקוד
יצרתי לי שם של חשפנית עלית. לפעמים איזה ערס דופק לי ״מי את חושבת שאת, כולה זונה״ ואני עונה לו בקללה חזרה אני לא רוקדת על כל אחד. זה ההסכם. גילי המנהל אוהב אותי ורוצה שאשאר. כולן רוסיות לאחרונה והוא רוצה קצת עבריות. גם מה אכפת לו, זה הפך לגימיק. ומי שאני מוכנה לרקוד עליו נותן לי 30. כולם מרוצים. למזיעים אני לא מתקרבת. גם לא לכאלה עם ריח בושם שמגיע למרחקים. שונאת שהריח שלהם נדבק עלי והם הולכים איתי כמו צל למשך עוד שעה. מגיע לכם שתי דקות ולא שנייה יותר. גם לא חיים בסרט מתלהבים. לא כאלה שמנפנפים לי וקוראים עם היד. בגדול, רוב הזמן אני סתם מסתובבת יש שניים קבועים שאיתם נכנסת לחדרים (אנחנו לא שוכבים, אם יש ביניכם שוטרים) וזהו. לא יודעת איך הגעתי לפה, אולי בגלל הבגדים. אולי בגלל הכינוי המגניב אני בכלל אומנית. ציירת. בסך הכל רציתי לחסוך כסף לקנות עוד צבעים ולוחות קשיחים, וסיימתי על עקבים וגברים מסריחים.
כל אלה מחשבות שעוברות בזמן הריקוד ביום עייף כזה חושבת על להתפטר בפעם המיליון ולמצוא לי מקום אחר
ואז. קלטתי אותו יושב שם בחולצה מכופתרת לבנה, שנראת כזו נעימה. בלורית מרשימה שחורה וזקן מטופח. לוליפופ עם השיער האדום רקדה עליו והוא הסתכל עלי בלי להזיז עיניים לשנייה
נעצרתי ובלי לשים לב, ירדתי לריצפה. ממשיכה להזיז אגן וליישר מבט אל הגבר הראשון מזה תקופה שגורם לי להרגיש רטובה
שריקת הסיום התקרבה ״תודה רבה, טייגר הנפלאה!״ יש. אני הולכת להכיר את הבחור בחליפה.
ובאותה שניה, הבן זונה הזה קם, חייך אלי ולקח את לוליפופ לחדר ההלבשה הסתובב ושלח לי קריצה
הכל כי שכחתי את הנעל האדומה.
זה לא יקרה בפעם הבאה
לפני 5 שנים. 13 באוקטובר 2019 בשעה 18:01
ראש הכפר נתן לי שיקוי משקה די דוחה ירוק כהה וסמיך הוא החזיק לי את הסנטר למעלה כדי שאבלע ותוך שנייה נכנסתי לשינה
בחלום או בהזיה, הוא היה רוח מרחפת מעלי הוא משך חבל מקודקוד הראש שלי חבל עקשן שלא רצה לצאת, הוא כבר היה חלק מחוט השדרה בחלום צעקתי מכאב וביקשתי די. הרגשתי כאילו מוציאים לי את הכליה עוד חבל נוסף יצא מהמפשעה כואב אפילו יותר הוא משך בחוזקה ולא וויתר עלי גם לא לשנייה מלמלתי בכל שפה שמכירה, די, בבקשה השלד שלי הוא הצורה הוריד ממני שלושים קילו של תחושה
