לפני 5 שנים. 9 ביולי 2019 בשעה 13:07
היום נזכרתי שהיה ילד שלמד איתי בשכבה. היינו בכיתה י' אני חושבת.
למדנו ביחד מתמטיקה. שמו אותי ועוד חברה בכיתה של בנים מופרעים ודי בבונים.
הוא משך לי את העין, היו לו ידיים מהממות, כמו שאני אוהבת. ידי עבודה, של גבר חזק ומגן.
ומה שהמיס אותי לגמרי היה כשראיתי אותו לועס משיעמום את העט וכל תווי הפנים שלו התכווצו בצורה משורטטת בכל נגיסה. כאילו גם שרירי הלעיסה שלו חזקים כמו שאר הגוף.
החלטתי ששבוע אחרי אני עושה מעשה. אני רוצה לטרוף אותו.
איחרתי לשיעור בכוונה, כדי שאני יוכל לבחור איפה להתיישב ושזה יהיה לידו.
אני לא יודעת מה לבשתי, אבל כנראה זה הגיע עם חזיית פוש אפ וחולצת בית ספר עם המחשוף הכי מרשים. ולקינוח, הלכתי לארון בשמים של אימא והתזתי על עצמי את הנרסיסיו הורוד שלה.
וזה עבד. כמו גדולה זה עבד.
ישבתי לידו, מעולם לא החלפנו מילה, אני לא חושבת שידענו את השם אחד של השני. בסוף קיבלנו את אותו שם, אז זה היה פשוט.
אחרי רבע שעה בערך שיושבת לידו הוא אמר לי שהוא יצא לשירותים, אני אצא אחריו וניפגש למטה לסיגריה.
אני לא בטוחה אם הרגשתי והייתי מודעת לרטיבות באותה תקופה, אבל מאוד הייתי רוצה להרגיש את מה שהרגשתי באותו רגע.
ירדתי, מצאתי אותו. עכשיו אם התמונה שיש לי בראש נכונה, הייתי עם חולצת בית ספר בצבע בורדו.
קבענו שאבוא אליו בשישי.
הוא גר באזור בבית יפה. הגעתי אליו, בעקבים ולבוש כנראה מגוחך. ישבנו בסלון ושתינו משהו זול.
אני לא יודעת על מה דיברנו אם בכלל. אבל, פעם נוספת, כל העננה נפלה.
אם זכור לי נכון הוא אונן לי בצורה די מביכה. ואני מאוד מקווה שלא ירדתי לו או משהו כזה.
ולקינוח, אמא שלו, וסבתא ולא יודעת מי עוד נכנסו אל הבית וראו אותי בעקבים ואיפור מרוח.
ואז נזכרתי שבגיל 15, שוב כיתה י' הבעייתית הזאת. היה מלצר חתיך באיזה בית קפה שמעולם לא ישבנו בו. באמת חתיך. יחסית לטעם של ילדה בת 15.
ביקשתי מחברה שנשב שם ואפילו גירשתי את הידיד שתמיד איתנו בתירוץ לא מוצלח. באתי לתקוף, קישתה, אתה מפריע.
הזמנתי מקיאטו או וואט אבר כדי להראות בוגרת ושאלתי אותו אם הם צריכים עובדים, רק כדי לפתח שיחה.
קמתי לשירותים בצורה מפתה ושאלתי אם החברה אם הוא ראה.
היא מהמפרגנות, אז אמרה לי שברור שראה. ואחרי החשבון השארתי לו מספר טלפון.
אני הייתי בת 15, הוא בן 24. בילינו תקופות ארוכות און אנד אוף ביחד, גם חשבתי שאני מאוהבת ושנשבר לי הלב. עד שהתבגרתי. ההרפתקאה נגמרה.
אין לי מושג מה עשינו, הרי נשארתי בתולה עד גיל 18. אני רק זוכרת שפעם אחת הוא הדליק נרות ומלהט המזמוז לא שמנו לב שנשרפה כרית והיה ריח של תרנגולת שרופה ומבוכה בחדר.
ובכללי, מאז, העברתי לי תקופות בפיתוי. אחרי שהבנתי שאני לא באמת רוצה מהם את המגע, אלא את המשחק, זה הפך להרבה פחות מעניין.
אבל זאת מסקנה טובה שלפחות הגיע מוקדם.
היו לי "קורבנות". הייתי מנעימה את זמני בלמצוא מישהו שעובד איתי\לידי\שלוש שכבות מעלי ומשחקת עם עצמי בלפתות אותו. לפעמים זה עבד, לפעמים לא. אבל זה היה אחלה משחק. חבל שזו הייתה ממטרה חיצונית יחסית, כי לא באמת סיפק לי שום דבר חוץ משעמום ותעסוקה. ואולי ביטחון פיקטיבי. או אמיתי.
היה מישהו שהייתי מאוהבת בו, אהבה ראשונה לדעתי. בפעם הראשונה שראיתי אותו הוא תפס לי את הרגליים, את היידים והושיב אותי עליו ואני לא יכולה לזוז. התחרפנתי ושנאתי אותו, כי אני שונאת להיות קשורה ככה ללא תזוזה (אהא.. מעניין.. הנה זה כבר נשמע הגיוני). ומאז שנאתי אותו וגם התאהבתי בו.
איך שנאתי אותו, הוא היה שחצן, עם חיוך של שחצן, ודיבור של שחצן. והוא ידע שאני שונאת אותו ואהב אותי בכל זאת ואני שנאתי אותו עוד יותר והתאהבתי בו עוד יותר.
באיזשהו שלב, אחרי כמה שנים, הוא התפלף קצת ונהיה יותר לטעמי מבחינה חברתית. אני אוהבת פלופים, גמורים על כל הראש. אבל לא נמשכת אליהם. אז היינו יושבים מידי פעם והייתי מרשה לו לגעת לי בתחת וזהו.
היה לי זיכרון ממנו, שהוא אונן לי על ספסל ליד הבית שלי ואני זוכרת שגמרתי לא בשליטתי. פשוט לא יכולתי שלא לגמור.
וקראתי לו אלי לפני איזו שנה. אמרתי זה בטוח. הייתי מאוהבת בזמנו, הייתה כלכך הרבה תשוקה. זכרתי את הספסל הרטוב ולא חשבתי שיכולה להיות בעיה.
שלחתי לו הודעה, שיבוא, אני צריכה מגע.
אבל, לא. לא יכולתי שיגע בי ולא רציתי וזה היה מגעיל. והלכה החברות הבמילא לא מועילה הזו.
ועוד אחד בחודשים האחרונים, חבר של מישהו שעובד איתי. הוא מכיר אותי מהבר וכיף לנו. שזו התחלה מאוד טובה. אמרתי לו בבקשה, אני צריכה עזרה. אני לא נמשכת אליך, אבל הקול שלך נעים לי. אני לא יודעת אם נשכב או אפילו נתנשק, אבל כן כיף לי על ידך.
אני צריכה שתעזור לי, ואם גם לא אתה, אדפוק את הראש בתקרה.
אז הוא התחיל לגעת בי איזה ערב. אני הכתבתי את הקצב. "מותר לך רק כאן. עד כאן" ולאט לאט נותנת לו יותר. מהרצונות שלו שכחתי לגמרי, באמת לא עניין אותי. גם עצם זה שהוא נוגע בי אמורה להיות עונג בשבילו.
באיזשהו שלב שהסכמתי לו לגעת לי רק בשפתיים החיצוניות ולא בדגדגן עצמו, הוא שאל אותי אם אני מפחדת שירד לו ממני ובגלל זה אני לא נותנת.
"יירד לך ממני? לא. אני פשוט לא רוצה שירד לי ממך. אני בונה את הגוף שלי לך. אמרתי לך, אתה כאן לעזרה"
והוא יצא אחלה ואני אוהבת אותו ומעריכה אותו מאוד. אבל כלום לא באמת יצא. לא גמרתי איתו אפילו, ולא שכבנו.
אני לא לסבית. אני יודעת שאני לא.
כל החורים האלה, למי יש כח לזה. אני אוהבת זין. אוהבת גבריות. אוהבת כוחניות. אוהבת מיניות ואוגרת כלכך הרבה.
ואז הגעתי לכאן וזה מה שאני עושה כאן ומה שהשאיר אותי כאן. ולמצבי, זו חתיכת סיבה.
וגם פה, זה לא בדיוק עובד אבל לפחות יש לי איפה לפרוק.
ואמשיך לחטט ובסוף אמצא, כי כבר הייתי מאוד מאוד קרובה. הייתי כבר שם. ואולי זו התשובה ועכשיו אני צריכה לעכל ולהבין מה בדיוק שם זה מה שאני צריכה.
זו לא דמות האב. היום אבא ים אריה שלי נכנס איתי למים הסוערים עם הגלשן. כשרציתי לוותר צעק עלי ״לא! את לא מוותרת!״ עזר לי וראה שאני עוברת את הגלים ונכנסת וחשבתי שהלך. אחכ הגעתי עם הגל עד לחוף מצחקקת וראיתי אותו מחכה לי במים מסתכל עלי. הגלים הסוערים העיפו לי את הטופ איזה שלוש פעמים, הוא ראה לי את החזה ואני כלכך בוטחת בו שאפילו לא אכפת לי. הוא צעק לי מהמים ״יאללה, לעלות! לחתור! לא לוותר״ ואני הקשבתי לו. התרסקתי המון, הים היה קשוח ואני כלכך פחדתי מפציעה. לא היום.
אחכ אמרתי לו תודה שהוא שמר עלי והוא החזיר לי בתודה שנתתי לו לשמור עלי.
האבא המושלם, ואם הייתי מחפשת דמות אב כנראה שהייתי מרטיבה. אבל לא, זה לא בדיוק זה.
זה משהו אחר שנמצא כאן.
או שם.
או במח שלי.
אני אגיע לתשובה. אבל צריכה עזרה בהבנה.
