abra kadabra

כשישבתי בבית השני, עם כוס קפה וצליל גלים

שאלתי את עצמי מה הסרט? 

קודם כל, כל שאלות מה הסרט הזה בכללי. אתמול, אחד מהם שאל אותי אם אני רוצה להגיד משהו. לדבר. לפתוח את הפה. 

נדמתי. נבהלתי. אני לא מתבטאת טוב בדיבור משום מה, אולי מאותה סיבה שאני לא מצליחה גם לדבר וגם להסתכל בעיניים לרוב. צריכה ללמוד לשפר את התקשורת הזו, אני פשוט לא יודעת איך. 

בכל מקרה, רציתי לספר לו מלא סיפורים. רציתי לספר לו שבאותו יום דיברתי עם פאפו. והבנתי, שהוא ואבא שלו נמצאים באותו סרט ואותו לופ כבר שנים. נער מתבגר ואבא קשה. תלויים אחד בשני בהווה ומנגד גם תלויים בסיפורים של שנים.  וזה גרם לי להבין. קודם כל שכל התלות הזאת זה חרא גדול וזה עושה קשרים בנשמה וגורם לך לא בהכרח להיות אתה. 

וגם, שמה יש לצפות מאבא שגדל לאבא בקשר לא טוב. אני אוהבת את סבא שלי. הוא כריש בן זונה עד היום. אבל הוא לא מרוצה מאבא. ואבא מרגיש דחוי ותלוי. ומלא מרמור על חיים שהפסיד. ולמה שהוא יתנהג אלינו אחרת? זו לא אשמתו. אפילו שזו גם לא אשמתנו. 

ושהוא אמר שסבא רוצה להרוג אותו איזה עשר פעמים, ושבמילא לא נשאר לו יותר מכמה שנים. והייתי צריכה להזכיר לו שאני הבת שלו שמולו, וזה לא כיף לי לשמוע את זה

אז הייתי רוצה לספר לו את כל זה. כשאני יושבת לו על הרגליים ורוב הזמן מסתכלת על הרצפה. עושה טון ילדותי ומתוק בכוונה וגם ללא שליטה. 

לשאול אותו, אם אני מקיאה לאחרונה כמעט כל שישי לפני העבודה, בגלל הארוחה. אבל לא דוחפת אצבעות, פשוט אינסטינקט ההקאה שלי כבר משופשף. מקיאה מעט, רק שהבטן תרגיש קלילה. זה אומר שאני לא לגמרי בריאה? 

לשאול אותו אם הוא חושב שמיניות אצלי מקושרת לאהבה? ולמה אני לא מצליחה ועובדת על דרך השלילה ונשארת מיוחמת ורעבה. 

אם בכלל אהבה או זוגיות זה מתאים לכל תקופה. ואולי זה לא משהו שמחפשים. אולי מחפשים סיפוקים אחרים ובכל זאת עמוקים שיותר מתאימים. 

כי בשנים האחרונות כל מי שאני באמת רוצה, הוא לא מתאים ולא אפשרי וזו הידיעה שמובילה אותי. כל מי שאפשר להשיג, שנמצא במיינסטרים, פשוט לא מרגש. הוא כייפי ונעים, אבל לא מיני.הייתי רוצה לשאול אותו למה זה? אם לדעתו לקבל פשוט או לחטט בסיבה? אתה יודע מאיפה להתחיל? 

להתוודא בפניו שמה שאני לומדת הוא אולי לא ייעודי, ואולי אפילו לא הכיוון. אבל הוא מפתח אותי ברמה האישית ואני טובה בו, אז זה נעים ואני שמחה שיש לי את זה. אבל בעוד שנה כשאסיים, אולי ארגיש אבודה. ושוב מבוהלת וקטנה. ואני מאוד מפחדת מהתחושה. לבקש ממנו שיספר לי מסקנות של גדולים. מסקנות של מרגיעים. מסקנות של כאלה שחשבו שהעולם נגמר, אבל אז המשיכו לחיות והבינו שזה בסך הכל היה גל. אלו המילים שאני הכי נהנת לשמוע. זה מרטיט לי את כל הלב והבטן ואת הלחיים וגורם לי לבכות מהתרגשות. הלוואי שפאפו שלי היה יכול להגיד לי מילים כאלו, אבל אותו החיים ניצחו ואני מאוד צמאה לדמות מגנה. ושאני לא יודעת, אבל פתאום חושבת על כתיבה. ושירה. ויש עוד כלכך הרבה דברים יפים ונעימים שאני יכולה להיות בהם טובה. ושבא לי להמציא משהו חדש. אני לא יודעת מה זה יהיה מה שאעשה, אבל אני מאוד מקווה שאלחם ואמשיך ולא אוותר עד שארגיש שיש לי את הדבר שלי. שאני הרכבתי ואני המצאתי ואני מכירה אותו טוב ביותר. אולי ספר משלי. אולי שיטת טיפול משלי. אולי שירה משלי. משהו ייחודי, שהוא אני. 

לספר לו על מצבים שאני אוהבת ועל מילים יפות שאמרו לי. לגמגם ולהיות מובכת, אבל גם זוהרת ויודעת שצודקת ושמגיע לי כל זה. אבל לחכות למבט האוהב וללטיפה. 

לספר לו שאני חרמנית ואני לא מבינה למה אני לא מוצאת סיפוק מיני. לא הוטרדתי או הותקפתי בחיי, אז למה כלכך קשה לי עם זה? למה זה אפילו נראה לי דוחה, כשזה לא מגיע מאיזה ייצר? ומה מפעיל את הייצר הזה ולמה דווקא היצר הזה הוא ששולט לי על התחושה הזו. אבל אבל שאני זוכרת שבגן חובה הייתי נכנסת עם ילד אחד לאיזו סמטה בחול והוא היה מרים לי את החולצה ונוגע בי ואני הייתי אומרת ״לא״, אבל מחכה שיעשה את זה. ושהנשיקה הראשונה שלי הייתה בכיתה ב, עם ילדה שהייתה חברה טובה. ושהייתי מסתכלת בערוץ האופנה בתצוגות כדי לחפש נשים שהולכות שם עם חולצה שקופה שרואים להן את הפטמה ושאני מאוננת על נשים מגיל מאוד צעיר.

לספר שהלוואי שהייתי יותר אמיצה. ושובבה. אני יותר מידי דופקת חשבון ויותר מידי נחמדה. ובא לי להתפרע, להיות מינית בלי בושה. להיות יפה בלי בושה. לזהור בלי בושה. להיות חמודה ומהממת וקסומה בלי בושה. להיות ממש מושלמת בלי להתבייש או לרצות להכניס את עצמי לתוך קופסא. בבקשה, תוכל לעזור לי עם זה?

כמו לעלות תמונות כאלו בהבנה שאני שווה ושמותר לרצות צומי, אפילו שרובכם מענינים את התחת.

לשאול אם מותר לי לשאול כמה אני אהובה? מה אני תורמת? אני עושה תחושה נעימה? אתה צריך אותי כמעט כמו שאני אותך? 

ובמקום זה עשיתי לו לא עם הראש, אני לא רוצה לדבר, אין על מה. רק תשאיר אותי על הרגליים שלך 

ואז נשארתי עם תחושה כעוסה, לא משוחררת או מסופקת. אבל לפחות הפעם הבנתי שלה כנראה אני אשמה.

ואז חייכתי. ונהייתי רגועה. 

השאירו אותי להתחנן. 

אני על הבטן, הרצפה קרה ואני עירומה. אם מחר אהיה חולה אף אחד מהם לא יבוא לטפל בי, אבל לזה אני מוכנה. רק שמישהו יבוא לגעת בי. לעלות לי את חום הגוף, כי נהיה לי קר. 

הייתי כלכך מגורה. ואז הוא יצא מהחדר ונשארתי על הרצפה. עם קרסוליים קשורות אחת לשנייה ומפשעה לא מספיק גמישה, מחר אני הולכת להיות גם תפוסה. שיבואו לשחרר אותי. ולא מהחבלים, אלא מהתחושה בגוף. 

תוך כדי, הרגשתי איך אני מתנפחת. איך החור גדל ומבקש תשומת לב. מלאות. איך הרטיבות הופכת לדביקה. כל הגוף רוצה מגע. ואז הוא יצא, ואני נשארת מתוסכלת על הרצפה הקרה. 

הדלת נפתחת. יש. בשנייה התחושה חזרה ואפילו בצורה יותר גדולה. אני נפוחה. רטובה. פתוחה. צמאה. על סף תחינה. בבקשה, תשחרר אותי מגופי. 

השפיץ של הנעל שלו עובר על הפות שלי. כבר התרגלתי לכלים סינטטיים כאלו או אחרים שמטיילים על גופי. אני מחכה כבר לתחושת העור על העור. ולא של החגורה. השפיץ מגיע לכיוון החור של הישבן. אני מתכווצת, אבל נושמת כדי להשאר רפויה. שותה כל טיפה שנוגעת בי. 

חם לי חם בכל הגוף. הזרמים ממלאים את כולי. אני אתפוצץ עוד רגע וזה כבר לא יהיה בשליטתי. אני צריכה אותו. עלי. בתוכי. מתחתי. מעלי. לרכב. להסתובב. להתכופף. לשתוק. לצעוק. להתחנן. לבקש. להוקיר. מגע. אורגזמה. איחוד. ניתוק מהגוף. עינוג. כאב. הכל. אשתה. רק תתן. 

חודש אני מקבלת רק טעימות, רק ליטופים. אני על הרצפה ורוצה לרדת הכי נמוך כדי שיעלו אותי בחזרה. 

כמו שאני, הוא מרים אותי ומסובב שאהיה על הגב. נשארת מפוסקת בצורה לא נוחה. כל האזור שהיה דבוק לרצפה מאוורר ואני מרגישה שמטפטפת כבר לתוך הישבן

הוא שוב יוצא ואני נשארת אבודה. דופקת את הראש ברצפה.

מתפללת כבר לפורקן. 

להתפרצות של הר הגעש. להתפוצצות הסכר בנהר. להתפרקות המחסומים וכל העיכובים. 

שחרור יקר. אני מחכה.

על הרצפה. באוויר, בים או ביבשה. 

היום היה מעניין. אולי מעניין ביותר. 

אני שוב על המיטה העגולה. הפעם גיליתי שיש קיר שקוף שזז בפקודת כפתור. הקיר הזה חוצץ ביני לבינם. אמנם לא קשרו אותי, אבל אני קלועה. מרגישה באקווריום. לא בדיוק מחבבת את התחושה. 

דרדסית גם שם. אם היא הייתה מסתכלת עלי ומנופפת לי לשלום, הייתי מרגישה אליה יותר קירבה. אבל היא מתנהגת כאילו אני לא שם, כמו גם הגברים בחליפה וזה גורם לי להרגיש כמו צופה לא קיימת מהצד. 

אם יש משהו שלמדתי ומשום מה מגיע לי בצורה טבעית כשאני כאן. זה להכנע לחוויה. אני חושבת שזה הכל כי לא לכלכתי את המצבים עם דיבורים, וזה גורם לי להיות פסיבית ומתמסרת. כשאני נכנסת בדלת אל החדרים, כאילו מושלת ממני קליפה של אישיות שאני סוחבת איתי שנים. 

אני רגילה להיות העניין, או לפחות לקבל מעט תשומת לב. לפחות ככה מצפה. והיום נכנסתי, אפילו השאירו אותי בבגדים שאיתם הגעתי וישר הובילו אותי אל המיטה וסגרו עלי את החלון השקוף שהשאיר אותי בודדה. אני עם שמלת מיני, סטרפלס מתחרה לבנה. היא בערך האהובה עלי, ואם כבר להתקע, אז איתה.

מאוד קל איתה, כי הגישה לאיברים האינטימיים מאוד קלה, בעיקר אם אני ללא תחתונים או חזיה. 

אני מסתכלת עליהם בפליאה. בדרדסית הערומה ובגברים הנאים בחליפה. ידעתי שהחזה שלה נפלא. הם מלטפים אותה ומלקקים. לא קיבלתי יחס כזה מעולם ואני מפתיעה את עצמי כשמסתכלת אל מה שקורה מעבר לחציצה בהנאה. מרגישה עוצמה חדשה מתערבלת בבטן של תשוקה ותאווה. כאילו קיבלתי הצצה לגונגל ואני רואה איך החיות פועלות כשאף אחד לא מתערב. 

דרדסית שומרת על שתיקה. הכל קורה בשקט אמנם, אבל עם המון תשוקה. הגברים מורידים את המכנסיים ודרדסית דואגת להם אחד אחד. כשהם החליטו שזה הספיק, הם מתחילים למלא לה את החורים. אחד אחרי השני. בחיים לא נחשפתי למחזה כזה ואני מרגישה כאילו אסור לי להתסכל, אבל לא באמת יכולה. אני שמה לב שאני מסתכלת בהפתעה גמורה, הפה שלי צמוד לזגוגית השקופה והידיים נשענות. רוצה להיות הכי קרובה לסיטואציה, לא לפספס שנייה. הסתכלתי על הפנים שלה כשהחור האחורי שלה גם התמלא. היא כווצה את העיניים לרגע ואז שחררה. ממשיכה בשלה, בפרצוף חסר ההבעה. רציתי להגיע אליה, ללטף אותה. להסתכל מקרוב. להריח את מה שיוצא מהם. 

השלישי ממלא לה את הפה. היא מלאה כולה. אני שמה לב שהמבט שלי מסתכל רק עליה כל הזמן הזה. על העיניים שלה שלפעמים מוגדלות, כנראה כי כואב ולפעמים נראות כמו מרחפות, כנראה כי הרפתה. על הידיים שלה שמחזיקות בגב של הגבר שנמצא מעליה. על הרגליים שלה שנשענות על הגבר שנמצא תחתיה.  השיער שלה משוך לאחור ונראה כמו זהב שמתנפנף לה מהראש.

אני מגורה לחלוטין, אם אגע בעצמי אגמור תוך שנייה, אז אני נמנעת מזה כדי להשאר ולהבין את התחושה. אין לי ספק שאני נמשכת לגברים, אז למה המבט תמיד מופנה אל האישה. התמונה שלה, ככה, כלכך יפה. יכול להיות שזה מגרה אותי כי אם אתוודה, ככה אני רוצה. המחשבה שאני אהיה שם במקומה. גם אני רוצה להיות מלאה ולהראות כמו זונה.

הם סיימו את עניינם. דרדסית נראת כזאת שווה ויפה. הגברים החזיקו אותה וארבעתם יצאו מהחדר בלי לומר מילה, או להפנות אלי מבט. משאירים את החציצה השקופה, שגורמת לחלל שלי להיות מאוד קטן. נותרתי שוב המומה, שואלת את עצמי למה כלכך נמשכתי בחוויה. אני עדיין לא שכבתי עם אף אחד מהם, הכל קורה כלכך לאט ודברים אחרים מהר. אני מרגישה כאילו הם מכינים לי את הארדיסק שבמח, שיוכל לקבל כמו שצריך את המסע, שלא יהיה קצר שישבית הכל. 

התחפרתי במיטה, בדקתי אם אני עדיין רטובה. חשבתי לעצמי שמכולם, דווקא הייתי רוצה שדרדסית תיכנס איתי מתחת לשמיכה. ללטף אותה ולראות איך היא מרגישה. אולי היא סוף סוף תוציא מילה, או איזה חיוך. תראה לי כמה היא חזקה וכמה היא נהנתה להרגיש שייכת ומסורה אל שלושת הגברים שמילאו את כולה וגרמו למוח שלה להיות נקי ממחשבה. 

וגם, האמת, הייתי שמחה למצוץ לה את הפטמה.

מהר מאוד, החדרים הפכו לבית השלישי שלי. 

הבית השני הוא הים. רצועת החוף שלי. שבה אני מכירה את כולם. גם שם יש לי אבא, שהוא האריה של החוף ואני הלביאה שלו. שם הכל מותר. אני מסתובבת בחוף בלי בושה, עם חזה זקוף מלאה בביטחון. נכנסת למים גם איפה שאסור, לוקחת כיסא או נשכבת על החול, לוקחת מגבת או אולי גלשן, מכינה לי קפה ונכנסת להתקלח. יש תמיד מה לעשן, יש תמיד בירות או אפילו סיגריה אם רוצה. מותר לי הכל, כי אני הבת המאומצת של האריה. 

מקום מאוד חופשי, ששם אני מקבלת מה שרוצה. בית כמו שמתאים שיתאים לי. שאני נותנת רק מעצם נוכחותי הנעימה. 

אז למה הצורך בבית השלישי, אני שואלת את עצמי. ששם אני מקבלת רק מעצם היותם. שם אני בבחינה, שם אני בקפידה, שם אני עושה מה שצריכה, שם אני ממלאת אחרי הוראות. שם אני אף פעם לא בטוחה אם מספיק טובה. שם אני נלחמת על אהבה. שם טיפת מגע היא כמו פרס. אם אני זוכה ללקק את אחד מהם, אני מאושרת. עושה כל מה שיכולה, לשמוע איזו אנחה של הנאה. 

שמה יש גבולות. לשם אני תמיד נכנסת רועדת, לא יודעת מה יקרה ואם היום יהיה אולי האחרון. שם אני לא מצפה, שם אני שוכחת מה זו דרישה. 

והשילוב של הבתים הופך אותי למאושרת. והכי חופשיה.

עירומה. חדר קטן יותר בגווני כחול. מהסוג המרגיע, והמטביע. הרגשתי בקרקעית הים  

מונחת שם מיטה, ואני מונחת עליה. מיטה גדולה מאוד, מהסוג הכי גדול, עגולה מעץ חום שנראה טבעי. יוצאים ממנה מוטות ארוכים שיוצרים תחושה כמו של כלא, או כלוב. 

כל רגל שלי קשורה אל מוט אחר והידיים מוצמדות אחת אל השנייה, קשורות מעל הראש. 

לאורך ורוחב כל התקרה יש מראה ואני מרגישה בהזיה קלה. כאילו המיטה זזה, כאילו אני במים. אני מובכת קצת לראות את עצמי ככה, וגם מתעניינת. הבהיר עם העיניים הירוקות סיים לקשור אותי ויצא. השאיר אותי לבד להתרגל לתחושה. 

האמת שאני רגועה, וגם אוהבת איך שזה נראה במראה. העור שלי נראה מבריק ונוצץ, בצבע זהב. הידיים שקשורות צמודות מעל הראש, גורמות לגב שלי להתקמר ולחזה להזדקף ולהתרומם. אני מרגישה כמו בת ים שמצאו בקרקעית, באיזו ספינה נטושה, קשורה. בת ערובה. 

לראשונה בחיי שאין לי יכולת לזוז. וכמו שברגע שוויתרתי על הדיבור, הרגשתי משוחררת. ככה כשקשורה, בעצם מרגישה חופשייה. חופשייה מלהחליט לאן לזוז ומתי. חופשיה מלחשוב מה רוצה להגיד, איך להתבטא ואיך זה ישמע. חופשיה מלהלחם. חופשיה מלהתנגד. 

בזמן שאני בהרהורים נעימים, מישהו נעמד מאחורי. ולפני שמספיקה להעלות עיניים אל המראה כדי לדעת מי, מטפחת כהה, עם ריח נעים, מכסה לי את העיניים. מתחילה מוזיקה, צלילי אוקיינוס שמלווה בכינורות ופסנתר חזק וכועס.

אני מרגישה שטובעת. אני לרגע לא מבינה אם חייה, ישנה, או אולי בעולם הבא. בעיניים הכל שחור, הגפיים שלי קשורות כלכך חזק, שזה מרגיש כאילו תנועה או תזוזה זו אשלייה ובעצם מעולם לא היה. והצלילים אוטמים את החלל ומערבלים את התחושה. 

מישהו מעביר את היד שלו על הגוף שלי, נכנס לתוך הקימור של הגב, מגיע אל הישבן ולופת אותו בחוזקה. אוי, זה כאב. אני מרגישה את הגוף שלי הופך לקשה, דרוך, מבוהל, ממש לא רפוי. אני מרגישה משהו מתכתי, כמו שיניים שמתגלגלות לאורך הבטן שלי. זה מדגדג, אבל אני מרגישה שהגוף שלי עדיין מכווץ ולא מצליח להרפות. הוא דרוך, כאילו בהכרח יקרה משהו רע. 

אני לא יודעת מי זה שם, אולי זו דמות רביעית וזרה. ואם כן, אז מה כלכך נורא? המחשבות רצות לי בראש, פעם ראשונה שאני חושבת על זה שהם לא מכירים אותי, לא יודעים בת כמה אני, לא מה אני אוהבת. מה משמח אותי ומה מפחיד. לא יודעים שהפעם האחרונה שהרגשתי חדירה, הייתה לפני.... ממ.. כנראה שקצת פחות משנה, ושאפילו לפני שמחדירה טמפון, מבקשת רשות לראות אם היא מרשה. אחרת התחושה לא נעימה. 

מחשבות נוספות, על ניצול. אני אובייקט מיני. בובת שעשועים. גוף ללא נשמה. כאן רק כדי לבדר וללכת על החוט הדק שהוקצב לי. למה כלכך התפתתי? איך נבלעתי לכאן. 

הכל רץ מהר בראש בזמן ששיני המתכת הגיעו לפנים הירכיים שלי. זה מדגדג ואני לחוצה ולא יכולה לקפוץ או לבטא את התחושה. גם דיבור אין לי. הוא לא יוצא ומשהו בי גם לא רוצה שיצא. כאילו ברגע שאגיד מילה, הקסם יפוג. 

אני מכריחה את עצמי לנשום. להרגיש את הסליל המתכתי בצורה נעימה ורגועה. כמו ליטוף קר. לא נפגעתי עד עכשיו ואולי זו רק הזהות שלי שרוצה להרגיש שקיימת, אז ממלאה לי את המחשבות בפחדים. אני מרגישה שנרגעת, לפתע אני רפויה. רוצה להרגיש מגע יד אדם ולא שיני מתכת. ליטוף אמיתי ולא לפיתה כואבת. נשיקה. אני כלכך רוצה שפתיים על שלי. אני רוצה קירבה. חום. הגנה. 

המוזיקה מפסיקה. אני מרגישה שמשחררים אותי מהחבלים שקשרו אותי. הגוף שלי נשאר באותה צורה, לא רוצה לזוז. לא מוכן לחזור.

מרגישה איך פורמים את המטפחת שקושרת לי את העיניים. משאירים אותה עלי, פשוט לא קשורה. ומי שזה לא היה, יצא מהחדר והשאיר צליל של דלת סגורה. 

אני לא זזה. אני לא מוציאה את המטפחת. אני בהלם. חזרתי אל עצמי ואני רוצה שוב את התחושה. לא רוצה לזוז, ולא רוצה לראות. רוצה להיות משוחררת שוב. רוצה להיות קשורה, בלי יכולת תגובה. בלי ראיה. בלי דיבור. בלי להתערב. 

הפעם, עשיתי קוקיות. לקטע. הבאתי איתי כמה צבעים של גומיות כדי שאוכל להתאים. וסיכות ראש. ואת הבנדנות. אצליח להרכיב משהו מעניין. 

אני בירוק. שיט. איכס. זה הצבע המכוער בייקום. עם בריות בצבע ירוק בהיר. אני נראת כמו דשא ועוד עם שתי הקוקיות בכלל. פעם ראשונה שראיתי אחד מהם מגחך, כשהוא ראה את הפרצוף המיואש שלי פורם את השיער. מנסה בנדנה שחורה שנחטפת מהיד. כוסאמק, היא הטובה שלי. אסור. אז מה מותר? 

הגישו לי שתי גומיות חומות, כנראה שאהבו את הקוקיות. החזרתי מיואשת. מרגישה כמו טרול, אני שונאת ירוק זה צבע מכוער. שמלה בירוק כהה, נקרא בקבוק, וביריות בירוק בהיר. למה. שמישהו. ישים. ביריות. ירוקות? 

אני מתיישבת על הרצפה באנחה כבדה, מרגישה זרה. אני לא מתלבשת ככה. ואז סותמת לעצמי את הפה שבראש ונזכרת שכאן אני אחרת. 

זה מאוד קשה, אבל משתדלת. נשאר איתי רק אחד, הבלונדיני. הלוואי שהוא יפשיט אותי כבר. להיות ערומה עם הביריות אני מוכנה. 

אני מסתכלת. כרגיל, כלום לא זז, כלום לא קורה. אולי טיפה האישון שלו נע לרגע קל. עיניים חומות קטנות וחודרות, אני מישרת אליהן מבט מתגרה וילדותי. הייתי אוהבת את המשחק הזה פעם, שאסור להוריד את העיניים. הוא מנצח כמובן. אני לא פותחת את הפה, אז את התסכול מוציאה בצורה של מכה על הכתף שלו. 

הוא הושיב אותי עליו, ליטף לי את השיער באהבה ודחף לי מוצץ. זה לא לטעמי, אני עדיים מרגישה מגוחכת, מחופשת מכף רגל ועד ראש. אבל, מוצצת. יונקת את המוצץ, מוציאה עליו את התסכול ומרגישה שנרגעת. הוא שם לב שהמבט הופך לרגוע ופתאום הליטוף שלו מאוד נעים. אני תינוקת טרול ירוקה. אני דשא שהרגע נולד. אני מוגנת, חדשה ואהובה

אני מניחה את הראש שלי על הכתף שלו. הוא מבין אותי. הוא מבין שאני שונאת את השמלה הזו. הוא מעריך את זה שאני שמה אותה בשבילו. אני יודעת. אני מתחילה להרגיש את הרטיבות בין הרגליים, את הזרמים שיורדים מטה ומתחילה להתחכך בו. לסמן לו שרוצה עוד. אני רוצה מוצץ של גדולים. אני משתפשפת לו על המכנס המחוספס ללא הכרה, לא שמה לב שהשני, השחום עומד מאחור. זה הכי הרבה מגע שהיה לי איתם. עם אף אחד מהם מעולם אפילו לא התנשקתי. שלא נדבר על החזקת יד.

השחום מתקרב אלי ותופס לי את שתי קצוות הקוקיות, כמו מושכות של סוס מזיז לי את הגוף ימינה ושמאלה. אני לא מבינה למה הוא מתערב, כרגע אני אוהבת את הבלונדיני ולא אף אחד אחר. 

השחום מחזיק לי את היד. ואוו כן, סוף סוף. תודה. קרבה. אני מתמסרת אליה ומסתכלת עליו בזמן שעדיין יושבת על הבלונדיני האהוב שלי. הוא מסמן לי להתרומם ומחזיק לי ביד. אני קמה בלי לשים לב אפילו, מהופנטת ממעט מגע. הוא מושיב אותי על הברכיים שלו  ומלטף לי את סוף השמלה, מרים אותה מעט וחושף את התופסנים של הביריות. מלטף אותם בעדינות. אם הוא זה שבחר את התלבושת הדוחה, אני סולחת. רק עוד מגע. עוד ליטופים, זה כזה נעים. אני מחייכת, נשענת ומריירת לו על הכתף. אני אוהבת את השחום שלי. 

השלישי שם גם, בהיר יותר עם שיער שחור ועיניים ירוקות או חומות, לפי תאורה. אין לי כח לקום שוב. כיף לי. התרגלתי, נו. הוא משאיר אותי על הכתף של השחום, ובזמן שמלטפים לי את הירך החיצונית, הוא מלטף לי את הפנים. אני נמסה. המוצץ מזמן נפל על הרצפה, אני מרגישה בתוך בועה. הבהיר עם העיניים הירוקות מרים אותי ומחזיק אותי באוויר. אני בתלבושת מגוחכת, מרגישה הכי טוב שבעולם. מרגישה תחושה שלא הרגשתי אף פעם. מרגישה כמו לא אני, עם המח שלי. כאילו קיבלתי הצצה לגוף אחר, בחיים אחרים. ואיזה כיף לו. 

אני אוהבת את שלושת הגברים בחליפה, היום יותר מתמיד. ואני אוהבת גם את השמלה הירוקה והגומיות החומות, את הביריות בצבע דשא ואת כל התהיות

התעוררתי בשמלה תכלת. בין ענן לשמיים. 

נתפס לי קצת הצוואר, כי נרדמתי על הרצפה ובזמן שמנקה קורי לילה מהעיניים, שמה לב לדמות חדשה. בערך בגילי, רזה יותר, אבל פחות חטובה. בלונדינית. בהירה. גם בשמלה כמו שלי, נראת כמו דרדסית. רק חסר הכובע הלבן. היא יפה, מאוד. ונראית עדינה. לא כמו אחת שתישן על הרצפה.

זחלתי אליה. משום מה, בחדר הזה, זו דרך התניידות האהובה עלי. ידעתי שהאינסטינקט שלי הוא לקנא ולהרגיש לא מיוחדת או מתחרה. ומשהו בראש שלי אמר, את לא את הרי. את דמות נקייה וחדשה, ומתחשק לי לאהוב את הדרדסית היפה ולראות בה חברה. 

דרדסית הסתכלה עלי ואני עליה. חשבתי לעצמי איזה שילוב יפה אנחנו ביחד. השיער שלה בלונדיני-צהוב טבעי, אבל שמושקע במספרה. חלק בצורה טבעית עד אמצע הגב. השיער שלי לא ראה ספר כמו שצריך מאז הצבא, פרוע ומלא, בין חלק לגלי, בצבע כהה שמגיע עד לתחילת הישבן. 

העור שלה כזה בהיר ובתולי, כמו של תינוק. לי יש כפות רגליים מחוספסות מהליכות ברחוב, סימנים כחולים מהעמוד וכמה צלקות ושריטות. אין לה שום קעקוע, לפחות לא משהו שהשמלה לא מכסה, ואני מעותרת בפרחים ועוד כמה סימנים. 

העיניים שלה קטנות, בצבע תכלת, עם ריסים כמעט בלתי נראות. שלי גדולות, בצבע חום, עם ריסים מאוד ארוכות. 

יש לה סומק טבעי בלחיים, שעכשיו קצת חיוורות וכפות ידיים כאלו עדינות, שכל טבעת גדולה עליהן. לי יש שיזוף ונמשים מהשמש וכפות ידיים די גסות עם יבלות קשיחות מהאימונים וציפורניים לא מסודרות. 

הגוף שלה נערי ויפה, רזה. ללא קימורים גדולים וחזה שופע בצורה שנראת טבעית. מאוד מתחשק לי לגעת בו, לראות אם הוא נעים וכזה פלאפי. הגוף שלי קצת יותר בוגר, עם קימורים מודגשים וחזה קטן מוצק ועומד, כמו הישבן. 

לה יש שפתיים משורטטות ועדינות, שלי בשרניות ומתגרות. לה יש עיניים עדינות של מלאך, המבט שלי משתנה בין תמימות לזימה. היא נקייה ולבנה, אני שחומה ותמיד מצולקת ומסומנת. אין ספק, דרדסית היא הנסיכה. ואני כאן להיות השובבה. אין לי עם זה בעיה. 

אני מרגישה קצת חזקה ממנה, אולי כי גם פיסית ואולי כי היא נראת כזו שבירה. שכחתי שלפני רגע ישנתי על הרצפה וחיכיתי לאיזו התחלה. מתחשק לי להפשיט אותה, ולגעת בה. לגלות אם מתחת לבגדים, באיברים האינטימיים, כמה אנחנו שונות. איך הגניחות של דרדסית נשמעות, האם האנחות שלה עדינות כמו המראה, או שבעצם היא חיה רעה? 

אבל אני לא יודעת מה היא עושה כאן ואם דרדסית היא שלי, או רק איתי. ואני מסתפקת בלהסתכל עליה מקרוב קרוב, כמו שכלב מריח תינוק בפעם הראשונה. אני מלטפת לה את השיער בעדינות, ידעתי שהוא נעים. כמו משי, וממש בלי קשרים. היא מרכינה את המבט. בכללי, המבט שלה לא אומר הרבה. היא לא נראת מופתעת או כאילו מופעלת על ידי רגש כלשהו, היא פשוט שם. כמו בובה וזה קצת משעמם. בא לי להציק לה כדי לראות אם תהיה תגובה. 

אני יודעת שהגוף שלה לא שייך לי, בטוח לא לפני שיראו לי שכן. אז מהשיער סתם מניחה אצבע על אמצע הזרוע שלה. כמו שלוחצים על מדוזה שיצאה מהים ונמצאת על החוף, שרוצים לראות איך היא מרגישה. היא לא מגיבה. אני מלטפת לה את הפנים, גם הן נעימות. אני מתקרבת אליה קרוב, קרוב. הכי קרוב שאפשר לפני נגיעה. הפה שלי מרגיש את הזרמים של הפה שלה. אני מיישרת אליה מבט, מסמנת לה עם העיניים שמחכה לאיזו תגובה. כלום. דרדסית משעממת, היא כמו בובה. ובובה שלא שייכת לי משעממת, כי אסור לי לשחק איתה. 

אז אני חוזרת לפינה שישנתי בה, מפסקת רגליים כדי להראות לדרדסית איך שלי נראה. היא לא מחזירה לי, זה משעשע אותי וקצת מעצבן. אני מחליטה לאונן בצורה שקטה, מגיעה בקלות מפתיעה לאורגזמה יחסית חזקה. וחוזרת לישון לי בפינה בתחושה נעימה, ומקווה שלא עשיתי שום דבר רע שיגרום לי להיות פחות אהובה, כי עדיין לא הבנתי מה הדרישות של הגברים בחליפה.

הפעם בשמלה ורודה, חושבת לעצמי שיש לי פיגמה מאוד דומה. ושאולי אבקש להחליף את הגזרה, כי היא קצת משעממת. 

השמלות תמיד אותו דבר, עד אמצע הירך בערך. אחרי הקימור היפה שהארבע ראשי יוצר. אני אוהבת אותו, לפעמים הוא גורם לי להרגיש כמו בטי בופ. אם היו לה רגליים כאלה, צריכה לבדוק. אני לא זוכרת. 

כתפיות דקיקות, מחשוף שווה מקדימה ומאחורה. וי פשוט ולא עמוק. 

בד כותנה נעים, אני חושבת שיש בו מעט סטן וזה הופך אותו לקצת פחות זול. 

לא משהו שהייתי שמה מיוזמתי, אולי לים או לחברים. אבל בסדר, אני מרגישה בה נוח. והטעם שלי בחדר הזה שונה ונבנה מחדש. 

הפעם מראש הסתובבתי בלי שרשרת, כדי שלא ייקחו לי אותה. על העגילים עדיין קשה לי לוותר. רק היום בצהריים מישהו שניסה לקנות אותי, אמר שאמא שלו ממש תאהב את העגילים העגולים שלי.

קיבלתי גם אוזניים וזנב של שפן. הזנב התחבר אל השמלה והאוזניים הן קשת רגילה, ורודות עם פרווה. משהו פושטי, שמגיע ארוז בניילון שקוף וזול, שמשודך אליו תמונה לא קשורה. 

זה מתוק בעיני ואני אוהבת את הדמות הורודה שיושבת בפינה. קיבלתי כמה גזרים ואני מכרסמת בשתי ידיים ומנסה להרעיש כמה שפחות

האמת שאין איתי אף אחד אבל זה גם נחמד. אני מרגישה שמסתכלים עלי, אבל אולי רק רוצה לחשוב ככה, כדי להתנהג אפילו יותר במתיקות. וכדי לחשוב שיש סיבה. 

יש גבול לכמות הגזרים שאפשר לאכול בלי כלום, ואחרי שניים כבר לא רציתי יותר. הטעם נהיה משעמם. הורוד נהיה מתקתק מידי ומה זה השטות הזו, הכדור הפרוותי שתקוע לי באחורי השמלה. 

אין כאן אף אחד ופתאום ההרפתקאה נראת לי משעממת ולא ברורה. אני לא יודעת איפה הדלת והקירות השחורים עושים לי בחילה. לצעוק זה אינסטינקט די בסיסי, אבל מאז שאני לובשת את השמלות חסרות הטוויסט, הפה שלי לא הוציא מילה. ואני אוהבת את זה. זה הופך את המחשבה ליותר צלולה ורגועה. כך נראה. 

אז קמתי. קפצתי בניסיון למחות או להרעיש. כלום לא קרה. הרגשתי צורך להלחם, וגם.. בעצם.. רצון פשוט לוותר. למצוא לי את הפינה הכי חמימה ופשוט לשקוע בשינה נעימה, ללא זהות או ידיעה 

בתקווה שאחד הדמויות יגיע ויוציא אותי

בציפייה לצבע הבא 

הכניסו אותי לחדר בצורה מרובעת

אני בשמלה לבנה, דקיקה ופשוטה

השיער על הפנים, נטולת איפור או תכשיטים. העיניים מסתכלות לכל עבר בפליאה, והפה מסכם את התחושה. הוא קצת פתוח, המום, רוצה לשאול ולא יודע מה.

אני מבוהלת, אך חסרת תחושה. אדישות מעורפלת עם חולשה. 

יש שלושה גברים בקצה. זרים. המבטים שלהם מסתכלים, לא חמים ולא מפחידים. כאילו שייכים לריהוט, כאילו לא אנושיים.

אין בחדר כלום. הוא שחור. הרצפה והתקרה אפורות והשילוב יוצר תחושה מעניינת. הקירות נסגרים עלי, כאילו קרובים. והאפור שהופך לצבע נעים, נותן לי תחושה שיכולה ליפול או לעלות. אלו אופציות התנועה, למעלה או מטה. 

אני אדישה ומבוהלת. אבל עדיין לא רוצה לצאת בחזרה. התחושה הזו שונה, וכאן אני יכולה לבנות דמות של עצמי שהיא לגמרי חדשה. למרות שמכל כיוון, הבטן מסמנת סכנה. 

איך הגעתי לכאן? עשיתי סיבוב על הדשא, משועממת אך רגועה. הייתי בשמלה אחרת, אדומה. הייתי עם עגילים נופלים ושרשרת נעימה. השיער התנופף ברוח לאחור והשאיר את הפנים הרגועות חשופות. סימני סומק קלים מהשיזוף ומהחיוך העדין. ההליכה ישרה, משחקת משחקים. מחפשת את סימני הכביש הכי דקים ללכת עליהם. שמש ורוח. כתפיים זקופות. המצב הרגיל. 

ראיתי כדור, שנראה כמו של באולינג, רק בלי החורים לאצבעות. אדום לחלוטין. ללא בעלים. אז התיישבתי והזזתי אותו מצד לצד, השתעשעתי בתזוזה שלו וקצת שרתי לו שירים. ואז הגיעו שלושת הגברים, ובגלל שישבתי על הרצפה, הם נראו לי מאוד גבוהים. ומרשימים. בחליפות שחורות ופנים חתומות. 

הם ביקשו ממני לקום ולבוא איתם, לא הבטיחו לאן. קמתי. ציפיתי שמישהו יחזיק לי את היד, אבל פשוט הלכתי מאחור. ממשיכה כל צעד וכל פניה, מסוקרנת ומרגישה בטוחה. מחכה לאחיזה הנעימה של אצבעות מגנות על האצבעות שלי. 

ואז הגעתי לכאן. החלפתי לשמלה לבנה פשוטה, העגילים ירדו וגם השרשרת נכנסה לקופסא. אפילו לא שאלתי אם אקבל אותה בחזרה. 

הכדור באולינג ללא החורים נמצא במרכז החדר. אני בצד אחד והגברים הזרים שהפכו כבר למוכרים איתי. בצד השני. 

אני מרגישה כמו כלום, והאמת שיש בזה משהו נפלא. מתחשק לי עכשיו לישון שינה רגועה. אף אחד לא מדבר. הקול שלי לא הושמע עד עכשיו ולא מרגיש נחוץ. משעמם לי, אני רוצה אל הכדור. הוא לא רחוק מידי, אזוז לאט לאט ואגיע אליו. 

אני מתיישבת, בודקת תגובה. נראה שזה בסדר. מתחילה לזחול בשקט לעבר הכדור. מידי כמה משיכות של ידיים ורגליים מציצה למעלה, לוודא שאצל הגברים כלום לא קרה. הגעתי אל הכדור. אני מבוהלת כי זה היה קל, אבל הרגיש לי אולי לא נכון. אולי הגזמתי? אולי זו לא אני שרצתה את הכדור? אולי רק רציתי לבדוק? הכדור נעים. הוא מוצק. הדבר היחידי בחדר שמוצק ללא רוח חיים. 

שכחתי להזכיר, אין בחדר חלונות ויש דלת מוסווית שאני כבר לא זוכרת באיזה כיוון הייתה. היא נפתחת עם קריאת אצבע. לא שלי. 

אחד מהם מתקרב אלי, הבלונדיני. טוב, הוא כנראה שטני, אבל אני קוראת לכולם בלונדינים, מה ההבדל? אני כלום. אני אוויר. אין לי דמות ואין לי אופי. אין לי אפילו קול. יש לי את הכדור באולינג ללא החורים ורק אותו אני רוצה. אני יושבת בישיבה מזרחית והכדור מחובק, ממש על החור שהרגליים שלי יוצרות. המתכת שלו קרה, אבל הנוכחות שלו עלי מחממת אותי. אני מסתכלת על הבלונדיני. עכשיו מרגישה מבוהלת, עכשיו מרגישה חדירה, חלשה, ללא שום הגנה. עכשיו רוצה לשמוע אותם אומרים איזו מילה. עכשיו רוצה את כף היד שתושט אלי ותרים אותי. 

השני והשלישי מתקדמים גם. שלושתם נעמדים מעלי, כשאני עם הכדור. בדיוק כמו שהכרנו. אני קצת מחייכת, כי לא נפגעתי והסיטואציה כבר נראת לי מוכרה. אני אוהבת אותם פתאום, ללא שום סיבה. על הרצפה, בשמלה הלבנה שלי, ללא איפור או תכשיטים. עם כדור מתכת אדום וכבד שהפך לדובי שלי. אני אוהבת את הכדור האדום והכבד. אני אוהבת את הבלונדיני, והשחור שיער ואת השלישי, הכהה יותר. לאחד עיניים חומות בהירות, לשני ירוקות ולשלישי כהות. אפילו לא בחנתי להם את שאר הפנים. את השפתיים או תווי הלחיים, את כפות הידיים או הרגליים, למי מהם יש את הגדולות ביותר. את מבנה הגוף, שאמנם מוסתר בחליפה, אך העין שלי יודעת לזהות. לא כלכך אכפת לי. כשהם יגישו לי את כף היד, אסתכל עליה ואוהב אותה. עד אז, אני אוהבת את העיניים הגבוהות והדמויות בחליפה שנמצאות מעלי וגורמות לי להרגיש כמו חדשה. כמו דמות שהרגע נוצרה. 

אחד מהם פתח את הדלת המוסתרת. חיכיתי כמה שניות לראות מי מוביל ראשון. אף אחד לא זז, ומהדלת מישהו צריך לצאת. הסתכלתי עליהם, עם העיניים הכי גדולות. השארתי את הכדור מתכת האדום על הרצפה, זחלתי לכיוון הדלת. הסתובבתי בפעם האחרונה, לראות אם יש תגובה. הם המשיכו להסתכל עלי באותו מבט. יצאתי החוצה וזו עכשיו התחושה.

היה מאוד נעים להיות חדשה, נקייה. לבנות מאפס מתוך אמונה מלאה. 

דמות חדשה, חוויה חדשה, הכרות חדשה. אין אני. המוכר הוא החדש והשונה. קבלה. וכדור אדום ממתכת לשחק איתו. 

הייתי מנותקת ממחשבות ועכשיו, כשקיבלתי את עצמי בחזרה, הבנתי שאני רוצה להמשיך לשחק עם הילדה בשמלה הלבנה. עם הדמות החדשה. לבנות לעצמי מעצמי בובה חדשה. 

אתמול, מישהו שעובד איתי והוא בעצם גאון מסוגו, כותב תסריטים, ראה שני דברים שנתתי לו לקרוא.

משהו אחד דבילי אבל מתוק מכאן, והסיפור הקצר האהוב עלי מלפני שנה בערך. והוא אמר שאני טובה. ויש פוטנציאל. ויש פסקה שאפילו אפשר לשלוח להוצאה של משהו כלשהו וברגע שארצה, יכולה לדבר איתו.

ואתמול התרגשתי וחשבתי שהייעוד שלי, חלקו, אולי הוא גם לכתוב. אפשר לעשות את זה בכל בעולם וזה נחמד ואני אוהבת. אמר לי ככה, להשאיר אותם קצרים ואפשר להוציא ספרים כאלה.

היום זה לא מרגש כלכך. אולי כי רעבה ממש, או כי הבטן התחתונה מתחילה לאוטט לפני דימום ואולי כי יש לי אבן בחזה הבוקר ואני מחכה שהיא תימס כבר. 

אני במסדרון, שפעם היה לי מוכר. יושבת על הרצפה, הפעם בדמות של ילדה. הרגליים מכופפות והידיים מחבקות אותן, הראש מוכנס בפנים. המסדרון הזה מכוער. יש גושי אבק בכל פינה ואני מרגישה שצריכה מקלחת. יש ג'וק מת בזווית קצת שמאלה מהעיין שלי, והוא לא מעלה בי שום סנטימנט. 

צליל הנעליים המוכר חולף על פני ואני מרימה מעט מבט, רק לוודא ומרכינה את הראש בחזרה.

צלילי המגף על הפרקט נמשכים עד סוף המסדרות, מוחלפים ברשרוש מפתחות ודלת שנפתחת, ונסגרת. 

אני לא יודעת מה נתקעתי באמצע המסדרון ככה, אולי זה הרעב ואולי כאב הבטן, ואולי האבן בחזה. אבל בסוף הפרוזדור יש המון אור ואין לי כח לצאת אל השמש