אחר צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

My KingDom

תמיד יש משהו חדש לגלות
לפני 4 שנים. 4 בספטמבר 2019 בשעה 13:24

השפלה... 😸

לפני 4 שנים. 23 במאי 2019 בשעה 18:53

כשכואב לי
אני מצלק את
גופי
באלפי דקירות
של מחט בודדה
שחורטת בי
את שארצה
שתחרוט
וכל הדם הרע
בנשיכת שפתיים
מוציאה
וכל שכאב
עבר
נשכח
נסלח

 

לפני 4 שנים. 16 במאי 2019 בשעה 16:59

בניגוד ל-"ז'וספין" של המרקיז דה-סאד, בה הגיבורה פשוטת העם עוברת סדרת התעללויות פיזיות ופסיכולוגיות קשות ע"י נציגי כל המעמדות השולטים, תוך כדי שמירת תמימותה עד לכדי גיחוך - התמימות של סוורין, גיבור הספר "ונוס בפרווה" של ליאופולד פון-מאזוך (ההוא שע"ש נקרא המזוכיזם) היא אמיתית ומושתתת על אהבתו ורצונו הכנים להיות כלי בידי היוצרת שלו.
בעוד ז'וספין נגררת בין טירות, צינוקות ושלל מיקומים יפים ומבעיתים וכולל אונס והשחתה פיזית ומוסרית (שאינה מגיעה, אלא בסוף אחרי שכבר נגמרו כל ההתעללויות 😕), הבחירה של סוורין היא חופשית. כלומר, הוא בוחר לעצמו את גורל הנשלט ועושה כל שביכולתו כדי להגשימו עם מושא אהבתו, ונדה.
הוא זוכר את הפעם הראשונה שחטף סטירה מדודתו, שאליה היה לו פטיש עוד לפני כן, והוא בוחר לעצמו את ה-femme fatale שלו, את הוונוס בפרווה שלו, ומביא אותה, צעד אחר צעד, למקום הנפשי שבו תעשה בו כרצונו - או ליתר דיוק, כרצונה. שתהיה המלכה והמלקה שלו. שתספק לו את היצר הבלתי נשלט להיות כנוע לכל מאוויה, ולא משנה עד כמה מופרך - הוא אפילו חותם על מסמך שהוא מוכן שהיא תהרוג אותו. עד שהיא עוזבת אותו למען אדם אחר - וגם את זה הוא מקבל בהבנה (הרי היא מלכה...)
שני הספרים כמובן הם התגשמות הפנטזיות של הסופרים, הראשון שהיה ידוע באכזריותו (ואף נכלא בשל כך למרות ייחוסו) והשני בזכות הפטישים שלו, שזכו לעדנה והבנה מסוימת בבוהמיה ותקופת ההשכלה של האימפריה האוסטרו-הונגארית הדקדנטית.
שני הספרים גם מתייחסים לאופן שבו המעמד השולט מתייחס למעמד הנחות ממנו. האחד מתוך אכזריות השולט והשני מתוך רצון הנשלט לספק את היצר שבלהיות נאהב ע"י מישהו שנתפס על ידו כמישהו מורם.
וכאן גם השוני הגדול. אצל המרקיז אין גרם של אהבה. רק פורקן יצרי למעשי אלימות קשים במיוחד - כאלה שתכליתם היחידה היא סיפוק היצר.
"מי ייתן ופשעיך יביאו לך אושר רב, לפחות כמו הייסורים שהם גורמים לי"; כותב המרקיז, הנהנה מהסבל של גיבורת ספרו.
בעוד בוונוס, התכלית היא היא האהבה, כאשר הפטישים הם רק אמצעי להשגתה - וכגודל העיוות כך גם גודל הסיפוק.
והנה ציטוט קטן לדוגמה מוונוס:
"זה לא ייגמר בטוב ידידי", אמרה ברצינות, מבלי לזוז.
"אהה, על כן הלוואי ולא ייגמר לעולם", קראתי אני נרגש.
בקיצור, שניהם שווים קריאה, אבל ונוס, כיצירה, נמצאת בסקאלה גבוהה בהרבה. משהו שמוציא את הנפש התוהה אל החוץ. שנותן לנשלט, ולמשחק עצמו, עוצמה חסרת תקדים - אל מול הקורבנות חסרת האונים של ז'וספן.
קריאה מהנה

(ולמי שלא ידע, השיר של וולווט אנדרגראונד הוא על הספר ולא להפך :))