שיחות

לפני שנה עזבתי את העיר ועברתי לכפר, אזור שקט, שלו ורגוע.

הלילה חזרתי אל העיר, לביקור, לילה שלם בעיר. ירדתי עם הכלבה לטייל והניחוחות הציפו אותי.

כמה יפה תל אביב בלילה, טיול עם הכלבה לאורך שדרות נורדאו, גינת מנדלשטם המוכרת שכבר שנים לא ראיתי. כלום לא השתנה. אני מתגעגע.

דיזינגוף בלילה, הרחוב העמוס הזה שקשה לנשום בו במהלך היום משנה את עורו. התאורה צהבהבה, המדרכות ריקות כמעט לחלוטין והעיר עוטפת אותך.

יש בתל אביב משהו מחבק, היא לוקחת אותך אליה כאילו אומרת לך, בוא אליי, בוא תשקע פנימה, תן לי לעטוף אותך ולחבק אותך.

אני אוהב את העיר הזאת

אוטוטו אני חוזר תל אביב, הרבה מידי זמן לא היינו יחד

התגעגעתי

מכתבים לשתי חברות

מכתב ראשון


כשהייתי הכי למטה, היית שם. אין לי מושג למה כי בצורה ודאית לא הגיע לי, פשוט לא הגיע לי. הייתי חרא של בן אדם. אבל היית שם.

סעדת אותי
הקשבת לי
דיברת איתי

לא הייתה לך יכולת לגרום לכאב לחלוף, היית שם על מנת שלא אהיה לבד כשהכי כאב.

אין לי מילים להגיד לך עד כמה אני שמח על ההכרות שלנו, על החברות שלנו. אין לי מילים עד כמה אני שמח שנתת לי לארח לך חברה ביום שמחה. עד כמה שמחתי שנהנית.

אני יודע שאעשה את הכל על מנת לשמר את החברות שלנו, היא יקרה לי.

תודה לך חברה


מכתב שני


הכרתי אותך בתקופה חשוכה. הייתי האדם הכי קר עלי אדמות. ראית את זה, נפגעת מזה וברחת ממני.

לא כעסתי, הבנתי, אי אפשר היה להיות לידי באותה תקופה.

ופתאום צצת במסנג'ר והתחלנו לשוחח. וקראתי את מה שכתבת כאן ואת קראת את מה שאני כתבתי. ותקשרנו, שוחחנו. וסיפרתי לך שכשהייתי הכי למטה נזכרתי בך, בכנות המוחלטת ובהליכה שלך אחרי האמת שלך, ללא פשרות ובלי לחשוש. זה היה מקור השראה עבורי.

נפגשנו והיה מקסים

מידי פעם הגבתי על מה שכתבת ומידי פעם הגבת על מה שאני כתבתי.

את לא נותנת לי להתקרב יותר מזה. את לא רוצה מעורבות גברית בחייך כשיש לך גבר אחר בחיים. לא ממש הצלחת לנתק אותי מהזין שלי.

וקר כך, קר כך כשהדלת פתוחה ואף אחד לא בא.

אני סוגר את הדלת חברה יקרה. סוגר אך לא נועל.

אם תרצי את חברתי הקישי עליה, היא תיפתח.

תודה לך חברה

התחושה מקננת בי כבר הרבה זמן.
לא ערכתי את הסקר אבל יש לי תחושה שלו היו שואלים חתך רחב של נשים שאלה זהה

מה תעדיפי

1. גבר שיתנה איתך אהבים בעדינות.
2. גבר שיצמיד אותך לקיר ויקרע לך את הצורה

תחושתי היא שיהיה רוב מוחלט לאופציה השנייה

אולי זו הסיבה מדוע bdsm הפך להיות פופולארי כפי שהפך.
אולי כל מיני מהפיכות שנמצאות באמצע הדרך טרפו את הקלפים. היום פתאום צצות שאלות כמו מה זו גבריות? מה זאת נשיות? אולי זה כי אנחנו כבר לא ממש יודעים?

אני עדיין קורא את חלק מהדברים שנכתבים כאן.
מה שאני מזהה יותר מכל אצל הכותבות בנות המין היפה זאת כמיהה אל דמות גברית.
מעין סלע יצוק שניתן יהיה לסמוך עליו, להישען עליו והחשוב מכל, שיידע לקחת את ההובלה לידיו.

שלא ישאל לאן את רוצה ללכת, שיחליט.
שלא ישאל אם בא לך לצאת, שיודיע מתי הוא מגיע לאסוף אותך.
שלא ירים את ראשו מבין רגלייך וישאל האם טוב לך, שייגע בכל הנקודות הנכונות, שייקח אותך.
שייקח אותך כמו גבר.

אם נשאל מדגם מייצג מה היא נשיות נקבל תשובות כמו: עדינות, רכות וחולשה פיזית
אם נשאל מדגם מייצג מה זו גבריות נקבל תשובות כמו חספוס, עוצמה וכוח פיזי.

אם ניקח את זה ונמתח את הגבולות. מה זה יזכיר לנו?

לי זה מזכיר את מה שקורה כאן.

אני ממעט לצפות בטלוויזיה, אולי בגלל זה אני רואה בשידורים דברים שאחרים לא שמים לב אליהם. היום בחדשות ערוץ 10 הייתה כתבה על משפחות שעוזבות את אחד מהיישובים שם בעזה. ליוו שם כמה משפחות במשך שבוע.

אחת מהמשפחות, בעלת חנות המכולת השכונתית, הותירה בי את הרושם הכי חזק. צילמו אותם מקרוב, מתחבקים. שמתי לב לעד כמה הידיים שלה לא מטופחות.

אני בטוח שכשהיא הייתה צעירה היו לה המון חלומות. היא חלמה להיות נסיכה, היא ציפתה לאביר על הסוס הלבן, בטח רצתה לבלוע את העולם.

והיום, היום הידיים שלה לא מטופחות.

כשאנחנו קטנים, צעירים, יש לנו חלום. יש לנו חלום להיות דמות מאיזה סרט, יש לנו חלום שהאישה שאיתנו תהיה כוכבת קולנוע. המציאות לא כזאת.

חומרי הניקוי גומרים לנו את הידיים.

כשאנחנו צעירים אנחנו רוצים לאכול את כל העולם. שום דבר לא יעצור אותנו. כשאנחנו מתבגרים רק אנחנו עוצרים את עצמנו.

החיים הם לא כזה שוס גדול, אולי יש לנו חירויות אבל אנחנו עבדים בדיוק כמו שהיו אבותינו. אין לנו את היכולת לעשות את מה שאנחנו באמת רוצים. אף אחד לא אומר לנו מה לעשות אבל אין לנו ברירה אלא לעשות.

ונגמור עם ידיים לא מטופחות.

עמדה לה שם, כפי שהורה

ציפתה

ללא ידוע

אך הכי ידוע בעולם

הוא ייקח אותה

ייקח אותה כמו שקרא

תילקח כפי שקראה


כשהיינו בני עשרה

רוך, עדינות, ליטוף

ועכשיו בגרנו.

הטקסט התחלף.



כשהוא בא אליה היא תילקח


פעם מאוד אהבתי לקרוא את כל מה שכתוב כאן. את הכתוב, את התגובות ואת השיחות שהתעוררו. היום זה כבר לא כך.
לכתוב יש טעם של פס ייצור סדרתי

פעם כתבו שחיים ומוות ביד הלשון

היום מרצדות להן אצבעות על מקלדת

כל משפט שייכתב יחרוץ גורלות

כל מילה תיבחן

כל פסיק ימוקם כהלכתו


מקום שעמוס בלהטוטנים עם מקלדת

מלכי עולם שאיננו עולם

מקום של לבד

ומקלדת

היום שבו תבואי אליי יהיה היום שבו תביני

תביני שכל חייך ברחת

היום שבו תבואי אליי יהיה היום שבו תביני

תביני שהכל מקסם שווא

היום שבו תבואי אליי תביני

תביני שמה שאת הכי רוצה זה מה שהכי מפחיד אותך

היום שבו תבואי אליי תביני

תביני שהשקט נמצא בתוכך ולא בכוחו של האחר

היום שבו תבואי אליי תביני

תביני שדמות גדולה מהחיים לעולם תהיה בלתי מושגת

היום שבו תבואי אליי תביני

תביני שאני בסך הכל בן אדם.

לפעמים השידורים חוזרים על עצמם.
לפעמים לא הכל שווה צפייה
אבל
ערוץ יס דוקו של הלווין מתגלה כפנינה אמיתית.

אחרי הרבה זמן שלא ביקרתי שם קפצתי היום לבקר בצאט של iol.
הוא כבר לא איתנו. הם החליפו אותו למשהו לא ממש מוגדר.
וכך חולפת לה תהילת עולם.
עצוב קצת

כמו כל בן תשחורת ישראלי מצוי הגיע יומי לנסות עלי את תפקיד החייל האמיץ שוויק. התמזל מזלי ויועדתי לגיבוש קורס טיס. יום לפני הגיוס ביקרתי את סביי וסבתותיי.

סבתי שתחייה, אשת הברזל הפולנייה, ליוותה אותי לרכבי. אנחנו עומדים בחוץ, יום קיץ חם, ולסבתי דמעות בעיניים.

"אל תבכי סבתא'לה, אין לך מה לחשוש. אני מתגייס לקורס טיס. זה לא מסוכן, לא אראה קרבות בקרוב"

"אני לא דואגת, אבא שלי, אני לא דואגת. אני לא מאמינה.
מי היה מאמין שאני אזכה לראות נכד שלי הולך לצבא, אני, שבקושי שרדתי מלווה אותך היום. יום לפני הגיוס לצבא שלנו, במדינה שלנו"

ודמעת זלגו להן

ואני בכיתי.

לא לשכוח אותם כי הם אנחנו.
לא לשכוח אותם כי אם לא הם לא היינו כאן ולא הייתה לנו אפשרות לתת דרור לכל מה שהם לא זכו לחוות.