Stormlight Archives

לא... למעט האמת לא קראתי את הספר עד סופו, הוא שכב במדף הספרים שלי, מאז שקניתי אותו במבצע אי שם בתחילת שנות ה2000...

אני חכם דיו להבין את כל הפילוסופיה שעומדת מאחורי הספר, רק מלקרוא את הפרק הראשון בספר. עזבו אם אני ממש אתאמץ גם מהמשפט הראשון בפרק, וכל זה בלי שרכבתי על אופנוע, או מבין אני דיו במכניקה של אופנועים.

הכל אפשר למעשה להבין מהכותרת של הספר, שמכילה בתוכה את האופנוע כרעיון ולא כאובייקט- הרעיון שאנחנו רוכבים עליו בחיים, לפעמים ליעד כזה או אחר, לפעמים סתם בלי סיבה, כולנו נוסעים על הכביש הזה שנקרא החיים. 

חלק מהאנשים סביבך נוסעים לבד על האופנועים שלהם, חלקם בחרו לנסוע יחד, חלקם בשיירות מסודרות. 

אז אתם במקרה עוברים ליד איזה אופנוע דפוק ומקרטע כזה, אחד שמצאתי לצד הכביש, תגידו איזה שלום... 

תדעו לזהות אותי לפי הטי-שירט :

“If you can read this the bitch fell off”

במשך שנים את היית האש ואני הייתי המים.

האש שבך בערה על להבה נמוכה, ואני הייתי עסוק בלכבות, בלשמור שהיא לא תשרוף דברים סביבך, שלא תשרוף אותך. האש התבטאה בהרבה תחומים בחיים אבל התפקיד שלי נשאר זהה - להיות סמי הכבאי...

תמיד הזהירו אותנו "מי שמשחק באש סופו להכוות", אז פחדתי מהכוויה ונשאבתי להיות המים (no pun intended) . מי שמשחק במים יכול במקסימום להרטב, ולהרטב זה כידוע הרבה יותר טוב מלקבל כוויה. 

העכשיו האש ניצתה מחדש והיא דולקת, בהירה מאי פעם, את רוצה שירתמו את האש, שלא יעזו לכבות אותה! שיתעלו אותה, ישתמשו בה לבישול, לתאורה, לכל דבר שבשבילו האש הזאת טובה.

אבל אני המים, ומים כידוע לא יכולים לרתום את האש, הם רק יכולים לכבות אותה, להנמיך אותה. 

ככה את רואה אותי, אחרי שנים של להיות מים, את לא יכולה לראות אותי מחוץ להקשר שבו אני הייתי עבורך כל השנים: זה שמכבה ושומר שהאש לא תתפשט.

עכשיו את רוצה לשחק עם האש, לגלות כמה הלהבה חזקה... ומה יקרה כשהאש תתפשט? תתחיל לכלות חלקים ממך ומאיתנו? תגרום לכוויות? מי יכבה? המים?

לא רוצה להיות יותר מים! לא רוצה להיות סמי הכבאי, נמאס לי...

לא רוצה להיות ההורה התורן במדורת ל"ג בעומר שעומד בצד עם דלי מים ומטף וצועק לילדים שיפסיקו להשתולל עם האש, בזמן שהוא רואה את הילדים משחקים וכל מה שבא לו זה לשחק באש בעצמו...

לפעמים זאת סתם עוד מישהי על 4 שמנקה את הפיפי של הילדים שלה...

מי מאיתנו לא חווה טראומות בילדות? חלקן גדולות יותר מאחרות ולפעמים העדר הטראומות הן טראומה בפני עצמה שמראה שלא היה לך מעניין בילדות. הטראומות שלי, מבלי להכנס לפרטים, הובילו אותי לאסקפיזם בדמות סרטים הוליוודיים, קומיקסים, משחקי מחשב וסדרות מטופשות. 

גדלתי על ערכי החירות הצדק וההפי אנדינג - הטובים תמיד מנצחים את הרעים, בני הערובה ניצלים, הגיבור זוכה בבחורה. הבעיה היא שכשאתה רואה את הדברים האלה כל כך הרבה אתה מתחיל להאמין שהחיים הם באמת ככה ואתה מתחיל להרגיש כמו אחת הדמויות.

אני מק׳גיוור המהנדס שמנטרל פצצת אטום עם קונדום משומש, שערת ביצים וקיסם שיניים. אני ג׳יימס בונד שקופץ ממטוס עם חוטיני שהופך למצנח וחוזר להיות החוטיני שמכסה את הנערה כשאני נוחת. אני ת’ור החתיך. אני פרדי קרוגר המפחיד. אני שרלוק הולמס חד האבחנה. אני דקסטר הפסיכופת. אני ג'ק באוור ותנו לי רק 24 שעות להציל את המצב. אני המדולה אובלנגטה של ג׳ק. אני הזיעה הקרה של ג׳ק. אני נוהג בדלוריאן/באטמוביל/KITT שלי.

אני כולם.. ואני אף אחד. 

לפעמים אני מדהים את עצמי. ביכולת שלי לקרוא סיטואציות, לקרוא אנשים, למצוא הקשרים בין כל מיני משתנים. ככה המוח האנליטי, ההנדסי, האלגורתמי שלי עובד- תכניס את המשתנה הזה והזה לתוך הפונקציה הזאת תקבל תוצאה - סיכוי סטטיסטי של 42.3% שמשהו יקרה או קרה. כמו מחשב על שמחשב הסתברויות כל הזמן. הרציונל הוא מנת חלקי, ההתנהלות שבי, ההחלטות שאני מקבל...

אז אני שואל את עצמי - איך למען השם, לא עליתי על זה? איך חייתי כל כך הרבה זמן בבועה? 

כנראה שזה בגלל שהיה לו מרכיב אחד מרכזי, לא נתתי לעצמי להרגיש! 

ועכשיו כאילו אחרי שנים של מחסור, כמו נימפומנית שלא קיבלה זין מלא זמן והיא פתאום מקבלת, גם אני מקבל את זה בהצפה טוטאלית, הסכר נפרץ, כל המעגלים מתחילים להתקצר והפונקציות? אפשר לחשוב שהן הפסיקו לעבוד, אבל לא! למרבה הפלא הן מחזירות תוצאות מדויקות יותר, היו חסרים בהן הרבה משתנים. אבל להבדיל מהניפומנית, אני לא נהנה מהזין הזה (Pun intended) שנקרא רגשות, כי הן כולן על הסקאלה השלילית של הספקטרום.

אז עכשיו אני יושב, עם הTime Stone שלי, ומתחיל לחשב שוב הסתברויות וסיכויים, מריץ אינסוף תרחישים קדימה ואחורה וכל פעם מגיע לאותה מסקנה טראומתית - אנחנו לא מנצחים את זה.

אבל אני לא מחשב, אני בן אדם, ואין לי באמת Time Stone- אם הייתה כזאת הייתי עושה בה שימוש יותר חכם. ולא משנה כמה תרחישים אני יכול להריץ, עדיין נשארו עוד 1849304873 תרחישים להריץ, ואולי באחד מהם, רק באחד, אנחנו מנצחים... 

לפעמים פשוט אין לי כבר כוח. 

את רוצה שאמצא מישהי פשוטה ולא מסובכת - תגידי לי מי לא? כולן וכולם שרוטים ודפוקים במידה כזאת או אחרת. האמת, אין לי גם כוח לחפש.

חיפשתי וחשבתי שמצאתי, כשלמעשה מצאתי רק צד אחד של המטבע, הצד שהראית לי, הצד המצוחצח והנקי, הצד ששנים אני טיפחתי וציחצחתי. עבר זמן, ואפילו את שכחת מהצד השני שלו, הצד המלוכלך והאפל, שהיה עם הפנים לרצפה כל הזמן הזה, ורק התלכלך יותר ויותר...

פתאום את רוצה שיראו את הצד השני, הסיבה לא ברורה לי, יודע שלא בטוח שהיא ברורה לך, גם לא יודע אם את רוצה שיצחצחו אותו או שילכלכו אותו יותר. 

אבל יודע שאת רוצה שיבוא מישהו שירים את המטבע מהצד המלוכלך, בלי להכיר שיש צד שני נקי וממורק, שיזכיר לך שגם הוא קיים, אני מבין את זה טוב מאוד...

ואני? מה אני רוצה?

רוצה את כל המטבע לעצמי! עם הצדדים הנקיים והמלוכלכים שבו... למה? כי אני חמדן! וכי אני חושב שאי אפשר ללכת למכולת עם מטבע שיש לו רק צד אחד, יחשבו שהוא מזוייף.

היום את לא איתי...

אחרי כל כך הרבה זמן שאנחנו יחד,

מתעטפת לי על היד, 

מרטיבה אותה קצת כשחם,

אפילו שהיית קצת פגומה כבר לפני,

התרגלתי אלייך,

ועכשיו מרגיש שחלק בי חסר,

רצועת שעון הכושר שלי נקרעה! 

כוסעמק צריך לחכות עכשיו שבועות עד שהחדשה תגיע מאליאקספרס...

מה יש לנו לדור הדפוק הזה שאנחנו תמיד רוצים יותר?

רוצים עבודה יותר שווה, אישה יותר יפה, דשא ירוק יותר, לא מסתפקים בזין באורך 18 ס"מ וקוטר 3 צול - רוצים 30 ס"מ ו6 צול! חייבים הכל גדול יותר, טוב יותר, חזק יותר! והגרסא היותר מחודדת של העניין הזה, שהיא די אחות תאומה אם תשאלו אותי, זה לרצות את מה שאנחנו לא יכולים לקבל... ודווקא בגלל זה!

שהרי אם היינו מקבלים - ככל הנראה היינו עוברים לדבר הבא שאנחנו לא יכולים לקבל, היות וכבר קיבלנו את מה שרצינו. אבל כנראה שהרצון שלנו למעשה הוא לרצות משהו שאנחנו לא יכולים לקבל.    פאראדוקס?    כנראה...

אבל כאלה אנחנו - דור של יצורים לא ברורים שלא מצליחים להבין את זה, אלא מתעסקים עם הדבר הבא שאנחנו רוצים ולא יכולים לקבל מתוך אמונה שהפעם זה אחרת, "זה לא כמו הדבר הקודם שקיבלתי"; "אם אני אקבל את זה אני אהיה סוף סוף מאושר"; "זה ימלא את החלל שחסר בי" ושלל מנטרות אחרות.

זה הזכיר לי את הסיפור של אתגר קרת 'עיניים נוצצות', למי שלא מכיר, אתמצת, מדובר על ילדה שאהבה דברים נוצצים, אחת כזאת שכנראה מקבלת תמיד גם מה שהיא רוצה (אם כי זאת כבר פרשנות שלי) והיא תמיד קיבלה את הדברים הנוצצים שהיא רצתה. מדובר גם על ילד מלוכלך וביישן שהיו לו עיניים נוצצות, והילדה שרצתה יותר מהכל שיהיו לה עיניים נוצצות שאלה את הילד איך יש לו עיניים כאלה נוצצות, הילד הסביר לה שבשביל שזה יקרה היא צריכה ממש לרצות משהו חזק וכשזה לא יקרה העיניים שלה יהיו נוצצות. היא אמרה לו שזה לא נכון, הנה היא רוצה ממש עיניים נוצצות וזה לא קורה ושאלה אותו מה הוא רוצה שבגללו יש לו עיניים נוצצות? הילד ברגע של פתיחות וכנות הודה שהוא רוצה אותה, אבל היא אמרה לו:"...אתה סתם ילד מלוכלך שיושב תמיד בצד ושותק כל הזמן, שהדבר היחידי שמיוחד בו זה זה שיש לו עיניים נוצצות,וגם זה ישר ייעלם אם אני אסכים להיות חברה שלך..." 

לפעמים אני מרגיש שאנחנו ככה אני ואת, הילדה שרוצה ומקבלת הכל חוץ מהעיניים הנוצצות שלה ואני הילד הקצת פחות מלוכלך, שאם יקבל את מה שהוא רוצה העיניים שלו כבר לא יהיו נוצצות.

הרולינג סטונס שרים 'You can't allways get what you want... but if you try sometimes you get what you need' - מה ההבדל בין השניים? מתי 'רצון' הופך ל'צורך' ואם אני רוצה משהו זה לא אומר שאני גם צריך אותו? 

את כל הזמן אומרת לי שזה נחמד וממש מוערך שאני רוצה, אבל זה לא נובע ממקום של צריך את זה כ'צורך' בסיסי... ואת יודעת מה? את כנראה צודקת אני יותר רוצה את זה מאשר צריך את זה.

אבל פה מתחיל ההבדל בינינו - אני לא רוצה את זה מעכשיו ולא רוצה את זה בשבילך, רוצה בשביל עצמי ורוצה את זה כמעט כל הזמן שאנחנו מכירים... ולא עשיתי כלום עם ה'רצון' הזה - הוא מעולם לא התפתח ל'צורך'.

למה? כי אני פוחד משינויים, תמיד פחדתי...

'רוצה' שלא יהיו שינויים! לא רוצה שתחליפי את הכוסות שאני רגיל אליהם, לא רוצה שיהיו לי בגדים חדשים, לא רוצה להחליף מצעים, לא להתגלח, אני סרטן שטוב לו בקונכיה שלו, אז ככה יצא שדברים אחרים שאני רוצה ודורשים ממני שינוי לא קרו.

את באת וניערת את הסרטן מחוץ לקונכיה שלו, עכשיו הוא יכול לנסות למצוא את הקונכיה שנזרק ממנה ולנסות ולחזור פנימה, אבל הוא יכול גם להגיד בוא ננסה להיות קצת בלעדיה...

ואולי הוא סוף סוף יקבל מה שהוא 'צריך'

אחד הזכרונות הכי ראשונים שלי, ואל תשאלו אותי למה כי כבר הבנתי שהמוח שלי עובד in mysterious ways, הוא של אמא שלי ואני מחכים בתור לאיזה משהו...

מסתבר שהמשהו הזה הייתה שקית לבנה עם אבקה לבנה/וורודה כזאת (ספוילר: לא זה לא היה קוקאין מעורבב עם דם של גנגסטר ששדדו אותו).

חזרנו הביתה ואמא שלי ערבבה את האבקה המוזרה הזאת עם מים קרים, שאלתי "ומה יקרה?" היא ענתה "חכה קצת ותראה", הכניסה את קערת המים הוורודים שעכשיו התחילו להעלות ריח מתוק של פטל, אבל לא הפטל הזה התעשייתי שיש היום, מין פטל כזה של פעם שהיה קיים רק בעבר ורק במקום הזה.

חיכיתי בסבלנות הכה אופיינית לי כבר מגיל כזה צעיר ולאחר איזה שעה היא שלפה את הקערה מהמקרר... ציפיתי למצוא שם מיץ קר, אבל להפתעתי ראיתי משהו אחר זה לא היה מים אבל לא בדיוק משהו מוצק. אני זוכר שלקחתי כפית וחפרתי בדבר הרך הזה, וזה הרגיש מיוחד, שונה, מגניב ועוד לא דיברנו על טעם הפטל המתוק ותחושת הקרירות הנעימה בפה. 

אבל בעיקר אהבתי שבאמצעות טריק קטן של ערבוב מים עם "אבקת קסם" אפשר ליצור משהו חדש, מצב צבירה חדש, לא צריך להתאמץ הרבה.

עברו כמה שנים ומכיוון החוויה הזאת עדיין נשארה אצלי, כשהייתי קצת יותר גדול החלטתי ולנסות לשחזר את היצירה הזאת לבד.

לאחר פשפוש במגירות הבית מצאתי חבילה של ג'לטין והנחתי שזה מספיק קרוב. היה רק חסר העניין של הטעם...

מצאתי תותים במקרר ואמרתי שזה מספיק קרוב גם לפטל שהיה אז, שהרי שום דבר באמת לא ישתווה לו אז מה זה באמת משנה. מעכתי את התותים והוספתי להם מים קרים, ערבבתי הכל יחד עם אבקת הג'לטין והכנסתי למקרר. זה הזמן ילדים לספר לכם אל תעשו את זה בבית! 

מה שיצא לי היה עדיין במצב נוזלי, אך החלטתי לטעום את היצירה המפוארת... מה אני אגיד לכם זה הרגיש כאילו שמתי ארטיק תות בתוך כוס של מישהי וזה נמס ונזל ועכשיו אני טועם את זה, לא שידעתי איזה טעם יש לכוס באותו זמן.. או מה זה כוס for that matter, אבל בואו נגיד שטוב זה לא היה.

עברו עוד הרבה שנים מאז, אבל הרעיון של לעשות משהו שחדש שיעבוד אינסנט לא פסע ממוחי, ההבדל הוא ששהחלפתי את האבקה במחשבות ואת המים בוויסקי. אני מערבב ומנסה ליצור משהו חדש בחיים שלי טועם ועדיין לא מקבל את האינסנטנט שאני רוצה.

היי אבל לפחות סוף סוף הצלחתי לעשות ג'לי!