|
|
|
אני תקתקנית על. על-חלל לעיתים. אם אפרוט את כמות המשימות שביצעתי היום, אבין לגמרי את הקריסה על הספה אל מול השקיעה.
הוא אומר לי שאני צריכה ללמוד להפחית. מה צריכה - חייבת. לתקתק רק כשמבקשים ממני מפורשות. ללכת לצד ומאחורי ולא לפני. אז בקשה מפורשת לשניצל בחלה הגיעה בחצות היום והתממשה בתשע בערב כשהגיע לעשר דקות ויצא עם חיוך. ושקית מלאת כל טוב לדירה החדשה. ואני נשארתי עם תחושה שאני עושה לפעמים גם טוב.
ובזכרוני הפעם ההיא שהיה צריך לקבל אוטו מהעבודה והתלבט בין שני דגמים ומה שעזר להחליט היה מבנה ידית ההילוכים והתאמתה לאנטומיה הפרטית. שלי.
ובשעה הזו לפני עשרים וארבע שנים אמרתי שאין לי כח, ומאז נהיה לי, איכשהו, בכל יום ויום.
תמונה אחת ומשפט קטן הבוקר שמים אותי במקום.
אני אמא אהובה. וזה נעים לקרוא ולהרגיש. כמיטב יכולותי אני עושה, ועורכת שולחן עם כל האוכל שכולם אוהבים ומצופפת כסאות ומנפחת בלונים ויודעת שאשן היטב הלילה.
בתמונה: רילוקיישן והסתגלות אחרי פיצוץ בלון ובהלה.
מסתובבת עם ג'ינס חדש ולא מפסיקה ללטפ את הזין הקטנטן שמבצבץ שם. והוא לא מתגדל.
זה מתערבב ואני יודעת בדיוק מאיפה. רופא שיניים של ילדים מראה לי כסא מהמם של דיסני שלא קנה. תור לרופא עיניים שמשום מה מלחיץ אותי ואני דוחה. ביקור אצל שני גניקולוגים בשבוע שעבר. והראש הפורנוגרפי שלי.
אז הבוקר, כשאני שוכבת בעצלות מתחת לשמיכה, אני מדמיינת את כל המקבץ הזה, ומרהיבה בגניחותי.
ani lo rotza lishon levadi halyla
אני כותבת לי
ובמקום לצאת להליכה מזמינה פיצה
הכי
שחיתותית
שיש
בעירי
כשאני מתקשה להרדם אחרי שהתעוררתי משינה מג'עג'עת לגמרי, מביך ומוזר ומפתיע ככל שיהיה, מה שמרדים אותי חזרה הוא לא לאונן, אלא להקשיב לזה:
אל סוכנות הדואר הכי לא חביבה עלי הגיע משלוח ששכחתי בכלל שצריך להגיע, זה כי לקח לו שנה. שנה!
שמחות קטנות, אחרי שיחה עם דמעות.
רק אחרי שנחתם החוזה אני לרגע חושבת שבעצם א' הוא תחליפ לג', וכותבת דמעה להורי.
אחר כך בבית קפה לא של יהודים אני אוכלת סלט קצוץ מושלם ואחר כך מחממים לי פלוף ומוח וכוסות רוח ואהבה שידעה ימים ולילות שונים ומשונות, וכל זה אחרי עשרים וארבע שעות ואני בעיקר כותבת תודה.
בין מיליארדי המטלות היומיומיות, ומתוך תחושת מוזנחות גדולה, אני מצליחה להוציא בספונטניות טוש-שחור, ולשגר לחלל תמונת ציץ. שמשמחת אותי. ומקווה שלא רק.
