|
|
|
בין הרגיעה האולטימטיבית על הספה אל מול הנופ, לתחושה שהכל בסדר גם כשכלום לא, אני מקבלת טלפון שמספר לי שתשע תרנגולות שמגדל באהבה גדולה האבא הכי נהדר בעולם נטרפו על ידי נימיה, הכל מתהפך בשניה ועצבות לא קטנה עבורו יורדת כאן עם השקיעה. זצ"ל x 9 :(
הצליל המופק כשהוא מתנענע כל כך מנעים לי עד שאני נרדמת לשעתיים עגולות עמוקות ונינוחות וחולמות מיליארד חלומות שטותיים ולא קשורים ומתעוררת אחריהם ולא נרדמת שוב אבל לא מתלוננת. יותר. על כלום.
ולקראת סופו של הסופש אני מבקשת ומקבלת חידושלק, ובצהרי היום שאחרי אני לרגע מדמיינת שכשאכנס הביתה מישהו יהיה שם וזה לא קורה.
לובשי מדים לא עושים לי את זה, אלא כשאחד מהם משחיל אותי אל מאחורי הבמה בהופעה של ש', אהובי.
איכשהו השילוב של רוברטה במקום התכנון המקורי המחשבות הקטנות המבט למעלה והמשפט הקטן שנאמר על שכרגע זה שלב בדרך למשהו אחר, מנדידים שינה מעיני. אני מרגישה בגופ את הדשדוש. אוספת שיער לקוקו מתוח ומנסה לצאת ליום ארוך.
ויש לילות של כל כך הרבה נדודים ויש שיער שלפעמים הוא לא תלתלין, אבל יד היתה עושה בו פלאים.
פשוקת רגליים, חמה עד רותחת, חתולה בן, משמחת.
והפעם: אמת בפרסום (שואלת בשביל חברה)
אני
מחפשת מי שישחיל.
'סיכמ-נו' שלא כשנוהגים
ה'נו' הזה עושה לי נעים בגופ עד כדי שמתעלמת מקמטוטי הצוואר ומשתדלת לחייך לימים בהם נהגתי והסתכל עלי איש בחיבה גדולה ודאג למרוט לי שערה סוררת.
מתנצנצת ומתלוננת. או מלינה.
