שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

בתוך הכלוב שיצרתי

לפני שנה. 19 ביוני 2020, 13:54

 

 

איך משקמים אמון? אמון שנפגע כמה פעמים רצוף. הפגיעה שגורמת לכל דבר קטן להוציא אותי ממקום של ביטחון בעצמי ובו. אולי בכלל אי אפשר לשקם אותו ואני סתם מנסה ועובדת על עצמי עד שעוד משהו שנראה קטן וחסר תוכן מצליח לבעוט אותי חזרה למקום של חששות וספקות.

בראש עולים משפטים קלישאתיים כמו: מי שבגד באמון פעם אחת, יבגוד שוב, שום משפט מעודד, רק דברים שמורידים את ביטחון העצמי מתחת לבלטות. כל טריגר קטן, אמירה או מבט שמתורגמים עלידי כך או אחרת מוציאים ממני בכי שלא היה לפני, אני לא מתבכיינת, לא בוכה, לא מתקרבנת.

אני לא רוצה לחיות במצב בו אני תמיד אחשוש והוא יצטרך להסביר את עצמו ולהצתדק כדי להרגיע. לא רוצה, רוצה להאמין בו ובעצמי. רוצה לדעת שמה שקרה לא יקרה יותר, שהוא באמת שם ולא יילך , אבל במקום זה אני רק דוחפת את עצמי לפינה חשוכה של חששות, פחדים וספקות. 

לפני שנה. 23 במאי 2020, 13:19

 

מכל הבדסמ  שהכרתי לפני, הכי מזוקק היה כשקיבלתי ממך 4 סטירות על הרצפה עם זין בתוך הגרון.

 

לפני שנה. 21 במאי 2020, 7:24

כשביקש הוכחות, הרגשתי איך גל של חום וקור ביחד עוברים בתוך הגוף, לרגע לא הבנתי מה אני מרגישה. נאחזתי בידית של הדלת לכמה שניות והתיישבתי על הכיסא. 

מנסה להתרכז במה שעובר לי בראש, אבל לא היה שם כלום, ניסיתי להבין מה קורה בלב, אבל גם שם לא חשתי פגיעה או השפלה, לא היה גם כעס, רק כאב עצום שעטף את כולו.

אנשים נכנסים ויוצאים, אומרים לי משהו ואני לא מבינה או בכלל לא שומעת אותם, וקשה לנשום, כל נסיון למלא את הריאות כבר לא מרגיש כפעולה טבעית.

אף פעם לא פגעתי באמון שלו, לא נתתי לו אף סיבה לא לבטוח בי, אז מה זה?

מאוחר בלילה הרגשתי צורך עז לבכות אבל אף דמעה לא זלגה, יש כאב משתק כזה שמייבש את הדמעות, הוא עצום מידי בשביל לשחרר אותו עם בכי.

המחשבה האחרונה שעברה לי בראש לפני שעצמתי את העיניים הייתה על זה שלפעמים אנשים שמכאיבים לנו, באמת אוהבים. זה נוגד את ההגיון, אבל זו האמת. אהבה זה אוסף ענק של רגשות, ובינהן יש גם כאב.

וזה היה רק עוד יום בין כל ימי הייסורים

 

לפני שנה. 20 במאי 2020, 0:33

פעם ראשונה אחרי הרבה זמן הרשתי לעצמי פשוט לעזוב הכל ולצאת מהעבודה מוקדם מהרגיל. יותר נכון, לא לצאת, לברוח, בלי שיראו את העיניים האדומות.

מה זה היה? מה קרה פה בימים האחרונים שאני לא שולטת ברגשי המזויין הזה?

אחרי כמה דקות כבר הייתי אצלה, שום בילוי לא יכול להחליף את הדבר הזה, שתינו במרפסת ואחרי זמן קצר השכנים מבקשים להיות יותר בשקט. צחוק מתוך בכי, כזה שמשחרר את בועת האויר שנקלעה בין עצמות הסרעפת. קופצות מנושא לנושא, שוכחות מה רצינו להגיד לפני רגע ושוב מתפרצות בצחוק מהשטויות שרק אנחנו יכולות להבין.

שיחה על הכל, על הכאב, על אהבה ומה נשאר כשהיא נגמרת, ובעיקר על זה ששתינו מטומטמות לפעמים, כשנשבר לנו להיות חזקות והחלטיות. על זה שרגעי הנפילות כאלה חייבים להתקיים,  כי אנחנו לא לומדים כשטוב, אבל מכל משבר יוצאים עם נסיון חדש. 

כשעמדתי בדלת לפני שהלכתי, הפאקינג אסימון הזה החליט ליפול, פגעתי, נפגעתי, אבל הלב שם זין על מה שהראש לא מצליח להכיל וממשיך בשלו. אין טעם להילחם במשהו שלא בשליטתי, זה מה שעשה אותי עייפה בימים האחרונים. נלחמתי על משהו שצריך להניח, כי קורה לפעמים שבשביל לקבל את מה שאת צריכה, הכי חשוב זה לא לעשות כלום.

 

נשמתי והבטחתי לעצמי שלא אסגר מתחת לשריון, לא אזחול למקום הבטוח שלי, אלא אפגע ואכאב שוב ושוב, רק בשביל לזכות להרגיש כל רגש. 

 

 

לפני שנה. 19 במאי 2020, 20:49

 

כשאנחנו מבינים שעבדו עלינו, וזה יכול להיות בכל אספקט בחיים, המוכר במכולת שלא החזיר עודף, בן הזוג שפגע, הרגש הראשוני זה כעס. 

אנחנו כועסים על הצד השני, על עצמנו ועל כל העולם מסביב, רוצים להכאיב, להחזיר את הפגיעה. 

ואז יש רגע כזה שמבינים שהכאב של הצד השני לא מקל על שלך, פשוט במקום אדם אחד, כואבים שניים. 

 

וזה טבעי ואנושי, אבל אני לא רוצה להכאיב יותר 

 

 

 

 

לפני שנה. 18 במאי 2020, 23:20

שלא מלמדים אותנו איך לאהוב, 

אחרת הייתי אוהבת אותך, כמו שאתה רוצה. 

לפני שנה. 17 במאי 2020, 22:15

ביקשתי אותך כמו שאתה, את כל המכלול, עם העבר הלא מושלם, עם העתיד הלא ברור. ביקשתי את הטוב ואת הרע, את היפה ואת הפגום. ביקשתי, קיבלתי והכלתי. 

ביקשתי את הימים הקשים לצד האושר והשמחה, את הנפילות והעליות. קיבלתי גם אותם.

ביקשתי  ולחבק, לכאוב, להתרסק ולקום לתחייה. קיבלתי הכל.

 

 

ביקשתי הדדיות, רגש והתמודדות, אבל שם כבר לא היית. 

הפסקתי לבקש. 

לפני שנה. 17 במאי 2020, 19:28

במהלך החיים אני לומדת לקבל את האחר, כבר מזמן לא שיפוטית כמו שהייתי בתור נערה צעירה שבין כל הצבעים בעולם הצליחה לראות רק שחור או לבן.

יש הבדל עצום בין להבין ולקבל. אני יכולה לקבל את העובדה שמישהו  נהנה מסקאט, כאן זה עניין של חוסר שיפוטיות. אז להבין אני יכולה, אבל לקבל ולמדוד את זה על עצמי לא.

אפשר להבין את הנרקומן שפורץ לחנות לגנוב כסף לעוד מנה, זו מחלה, הוא לא שולט בזה, זה לא מסיר ממנו את האחריות, אבל מובן להגיון. מובן, אבל לא מקובל. 

הבנתי גם את הרצון שלו להתנסות עם נשים אחרות לצד האהבה שלו אלי. אנחנו בכלוב, פיתויים רבים ובסופו של דבר אנחנו רק בני אדם ולא תמיד יכולים להבדיל בין רצון לצורך, בין פיתוי למשהו אמיתי. מבינה, אבל מתקשה לקבל.

מה שאני כנראה לעולם לא אבין... לא חשוב, כנראה שעוד לא גדלתי מספיק. 

לפני שנה. 17 במאי 2020, 15:17

להרגיש את הצורך שלך להכאיב לי, לקרוע אותי לחתיכות ולהשאיר ערימה של בשר על הרצפה. בלי הצורך הזה הרצונות שלי לא שווים כלום. לראות איך הזין נעמד זקוף עוד לפני שהנחת את ההצלפה הראשונה, רק מהציפייה מהמחשבה שמזדחלת לתוך הראש וחייבת להתפרץ החוצה. 

בין כל המגוון של תחושות ורגשות, יש את הארכירגש שאותו אפשר להעביר רק דרך הכאב, מגע של עור אל עור. 

כמו כל דבר בחיים, לקח לי זמן להבין איך אפשר לאהוב ולהכאיב, וכשהבנתי, ההסתבר שזה מה שאני צריכה, רוצה, חייבת, נזקקת ומאחלת לעצמי. 

להכאיב ולא לפגוע, לפרק ולאסוף בקפדנות את השברים. הרבה כותבים על זה כאן, אני לא ממציאה כרגע את הגלגל, אבל מי באמת יודע מה היא משמעות האמיתית של פירוק והרכבה, חייתיות ורכות. מי בכלל יודע באמת שכל הבדסמ, הכל כולל הכל מתבסס על ניגודים...וכמה כל זה רחוק מסתם חגורה על הישבן. 

לפני שנה. 17 במאי 2020, 0:08

אחרי שחומה אחת נפלה, בעקבות כל מה שעבר עלי בתקופה האחרונה והעבודה שאני עושה עם עצמי כבר מספר חודשים, הצלחתי לחשוף את הסאבית שהסתתרה במקום בטוח מאחורי קירות, דלתות ומנעולים. 

אני הופתעתי מעצמי, הוא כנראה קצת הופתע מהחשיפה. 

הבנתי יותר את עצמי והצלחתי להבין אותו קצת יותר. בשיחה, בין היתר, הוא סיפר שהתחיל לנהל קשר עם בחורה צעירה ורק שם הרגיש מעל מישהי , הגבר המוביל. ואני תמיד תפסתי את המושכות בחזרה. אני יכולה להבין את זה, כי בודדים באמת יודעים כמה אני זקוקה למקום הזה, וכמה החומות שבניתי סביבי מפריעות לי להגיע לשם.

רציתי להגיד לו שבשביל להרגיש גבר מוביל מול בחורה צעירונת, לא באמת צריך להיות שולט, מספיק להיות מבוגר ממנה, אבל זה לא היה משנה כלום. זה נותן לו תחושה טובה, כזאת שהוא חיפש. 

הוא רוצה לחוות, להתנסות, לבדוק את עצמו בתוך הבדסמ. ואני צריכה לאפשר לו את חופש הבחירה, כי אני מודעת לעצמי ולכמות החומות שיש סביבי. הוא רוצה, ואני צריכה לתת לו את זה, כי בסופו של דבר, אחרי היותי אישה חזקה, דומיננטית וקשוחה, אחרי שעוברים את כל השכבות, אני בסה"כ סאבית צייתנית.