בתוך הכלוב שיצרתי

בדרך כלל הדחף לחשוף ולצעוק את האמת  מגיע רגע אחרי שמבינים סופית שהדברים במציאות שונים לחלוטין ממה שזה נראה בהתחלה. בכלוב זה תמיד קורה לפי קונספט אחיד עם סטיות מזעריות בכל מקרה ספציפי. הוא עושה לך כמה לייקים, משאיר תגובות, את נכנסת לפרופיל, קוראת ברפרוף את הבלוג, מתרגשת, מתרשמת, שוב קוראת, נוצר עניין ומתחיל להתפתח קשר. 

בהתחלה ההתרגשות מובילה להיי, הפרפרים בבטן רוקדים סלסה ואין שום סיכוי בעולם לבחון את האדם שמולך, כי את עדיין מושפעת מהכתיבה, והדמיון שלך כבר מוסיף קישוטים לתמונה. אה, והפרפרים, לא לשכוח את הפרפרים. 

במוקדם או במאוחר את כבר מבינה שאין שום קשר בין הכתיבה לבן אדם שנמצא מולך, אבל את כבר נמצאת בתוך רגש ומערבולת של תחושות ועדיין מנסה למצוא את הקצה שמחבר בין הרושם הראשוני לבין מה שאת רואה עכשיו, כי לא יכול להיות שהפער כל כך עצום. ובסוף בסוף זה מתפוצץ, אלפי רסיסים עפים לכל אבר ונכנסים לך עמוק בבטן, אבל בשלב הזה כבר אין מקום לברוח לתירוצים וצריך להתמודד עם האמת והיא "לא יפה", בלשון המועטה.

הוא מבין שמולך כבר אין אפשרות להיות אותו אביר שהרשים עם הכתיבה המשובחת מהתחלה ובוחר בטקטיקה של "אנחנו לא מתאימים", כי זו את שלא הצלחת לזהות בו את ה"גבר גבר", ולא הוא שבסה"כ יודע ליצור רושם ראשוני בלי לדאוג לתחזק אותו בהמשך.

ויכולתי לכתוב הכל במקום אחר, לתלוש את המסכות של האצילות ולהסיר את הספק של קבוצת המעריצות שלא מפסיקה להרעיש עם הכפיים, אבל העדפתי להוציא את זה כאן, כי הכאב הזה כרגע רק שלי ואחרות צריכות לטעות בעצמן, כי כאלה אנחנו, לא לומדות מטעויות של אחרים. 

לפני הרבה זמן יצא לי לשוחח עם אדם שאני מעריכה מאוד מבחינה מקצועית. למה רק מקצועית? כי בתור בן אדם הוא  די בלתי נסבל.

אז הייתי יחסית חדשה בתחום המקצועי  וחיפשתי כל מקור אפשרי ממנו אפשר ללמוד, לקבל טיפים ולהעשיר את הידע. בגלל זה כשהוא הגיע לפגישה אצלנו, תפסתי אותו בהפסקת סיגריה שבסופו של דבר נמשכה יותר משעה וגלשה לשיחה שבהחלט העניקה לי כמה דברים חשובים בהם אני משתמשת עד היום.

לשחק עם כל הקלפים על השולחן, היה אחד מהטיפים הכי חשובים שקיבלתי ממנו בתחום המקצועי וכמו שהבנתי עם הזמן גם לחיים הפרטיים.

"כשאת יושבת מול מישהו, תדאגי תמיד להסתכל בעיניים, לשבת ישר ולשים הכל על השולחן. שום דבר לא נשאר מוסתר, הכל חשוף כמוך. תתפלאי, אבל רובם יותר נרתעים מכנות ופתיחות ולא ממה שאת מחזיקה בשרוול. שרוול זה לחלשים, את לא."

כמובן שבהמשך היו טעויות, הרבה למידה עד שהגעתי למקום בו אני נמצאת היום, אבל זה תמיד היה עם כל הקלפים על השולחן, גם היום. זה מרתיע את החלשים ונותן כוח ויכולת להשיג את התוצאה מבחינה מקצועית, אבל מה שיותר חשוב שבחיים הפרטיים זה משאיר לצידי רק את אלה, שכמוני, שמים את הקלפים על השולחן, יושבים ישר ומסתכלים בעיניים. 

היום ירדנו נמוך, שנינו. בכלל בשבוע האחרון הכרנו אחד את השניה ואת עצמנו מחדש. צדדים שלא נחשפו לפני. הכרתי את עצמי פגועה, הכרתי אותך מנוקר. חוזרת להודעות הראשונות שלנו ולא מצליחה להבין איפה פספסתי את זה, איפה לא הייתי מספיק ערנית ולא זיהיתי שיש שם עוד משהו מוסתר מהעין.

זה מפחיד אותי כי האינטואיציה שלי לא דפקה אותי אף פעם, לא בעבודה ולא באינטראקציות אישיות, אז מה קרה כאן שהייתי לצידך במשך חודשים, אבל נחשפת בפניי ברגעים כל כך מכוערים. 

עכשיו זה כבר לא אתה, אין לך כבר חלק בזה, זו רק אני והנסיון שלי להבין איפה טעיתי.

הכרתי כאן מישהו (שיחת חולין, כמו שאתה נוהג לנהל כאן) , שהגיע עד אלי בשביל לחייך אותי עם בקבוק ויסקי שציינתי בפרופיל, אבל לא הצלחתי אפילו לפגוש אותו כדי פשוט להגיד תודה על האנושיות. לא בגלל שהייתי עסוקה, בדיוק סיימתי לעבוד, ולא בגלל שהראש שלי עדיין נמצא במקום אחר, אלא כי פשוט הפסקתי להאמין, והפחד הכי גדול שלי שלא אוכל יותר.

ויתרתי על להיות האהבה שלך, כי בחרת לא לאהוב. 

ויתרתי על הגעגוע, כי החלטת לכרות אותי מחייך. 

ויתרתי על החלומות שהיו לנו, כי התחלת לחלום על דברים אחרים. 

ויתרתי על ביחד, כי רצית לחוד. 

ויתרתי על להיות המוזה לכתיבתך, כי כבר לא הייתי משמעותית שם.

ויתרתי עליך, כי ביקשת שאוותר. 

בחרתי להמשיך, כי לא השארת לי ברירה. 

אני מבינה עד כמה מערכת היחסים שלנו הייתה מורכבת באופן שרק אנחנו הבנו. זה מוזר, כמו שגם החיבור שלנו מהתחלה היה חסר כל הסבר הגיוני, לכולם, לכל מי שהכיר אותי לפני ולכל מי שהכיר אותך, רק לא לנו, כי לא חיפשנו הסברים וזה היה מובן מידי לשנינו.

מהרגע בו ירדת מהאוטו לקראתי, כולל כל רגע ורגע שלנו ביחד, הרגשתי את מה שחיפשתי להרגיש בלי לדעת, את הביטחון, את ההכלה ואת החופש להיות אני ללא שיפוטיות.

לא היה זה קשר בדסמי, לא היה ונילי, ואין באמת מילים שיכולות להסביר את מה שזה היה. שקט מהול בהתרגשות, ביטחון מעורבב עם אי וודאות, שלווה מהשיגרה ביחד עם ציפייה לראותך. לא היית שולט, לא נשלט, לא הייתי מלכה או שפחה, כי היינו הכל, ורק עם הכל יכולתי לחיות בהרמוניה נטולת תפקידים והגדרות.

אם היו שואלים אותי היום: אז מה הוא היה עבורך? הייתי אומרת שהוא היה לי בית, אין מילה יותר מדוייקת. ואם היו מתעניינים איך אני מסתדרת בלי היום, הייתי אומרת שזה דומה למטופל מונשם שנותק מהמכונה ומנסה לנשום בכוחות עצמו. ככה הרגשתי כשהוא שלף את הזין מהפה שלי בפעם האחרונה. 

אין דרך טובה להיפרד, כמו שאין דרך טובה להגיד את האמת, יש דרך אחת והיא מאוד כואבת. ברגעי הפרידה עולים וצפים דברים שלא נראו ולא נאמרו כשהיה טוב והתפרצו החוצה רק כשהבנת שאין דרך חזרה, כשהחלטת לוותר.

בדרכי שלי, לאורך השנים ויחד עם הנסיון שהספקתי לצבור, ידעתי ללמוד מתוך משבר, לראות בו הזדמנות להיחשף לצדדים נוספים , לגלות על עצמי דברים חדשים שאת חלקם אהבתי ואת חלקם ידעתי שצריך לתקן ולשפר. ייתכן ואני טועה, אבל נדמה לי שזו מודעות עצמית.

בדיעבד אני מנסה להיזכר מה אהבת בי, אולי את המראה שלי, כי הזכיר לך את המראה הגותי שכל כך אהבת, או את היכולת שלי לראות את הדברים כמו שהם בלי לערבב אותם עם מסתוריות ואמונות תפלות, אולי בכלל אהבת רק את האופן בו הזין שלך החליק לתוך הגרון שלי. 

אני אהבתי הכל, גם את הדברים שלא סבלתי. אי אפשר להסביר את זה, רק לחוות. 

היום כבר לא משנה מה נאמר, וגם מה שנכתב כבר לא חשוב, הכל הטשטש על רקע של השורה התחתונה, אני ראיתי הזדמנות לתיקון, אתה ראית סיבה לויתור. 

מזל שפה אפשר להיות סתם עוד אחת. 

בדרך חזרה הביתה הרגשתי בחילה, כמו בכל פעם כשהיינו נוסעים אליו. בכל סיבוב או פניה חדה מידי כל התכולת של הקיבה עלתה ואיימה להתפרץ החוצה. הוא כמובן ידע, אבל זה אף פעם לא הפריע לו לדחוף לי את הזין, למחוץ את השקדים ולגרום לבחילה להפוך לרפלקס הקאה. 

והאמת שחיכיתי לזה. 

הסופ"ש אסע למדבר, אני עדיין רוצה לראות את מה שהוא לא הספיק להראות לי. 

למדתי לשקר לעצמי, לא איזה יידע חובבני, אלא פיתחתי ממש כישרון. מומחית לשקר עצמי והתעלמות סדרתית. אם משהו לא מסתדר לי, הוא פשוט לא קיים. להתאהב זה כואב, אז לא מתאהבת, פרידות זה קשה,  פשוט מתעלמת מהעובדה שמישהו יצא מחיי וכנראה לתמיד. לא היה כלום, לא נפגעת, לא נפצעת, לא התרסקת לרסיסים. אין רסיסים, אין מה לאסוף. ואם בכל זאת יש, להשאיר אותם שם, כי לא אצטרך יותר. 

ככה היה  גם עם הגירושין, 15 שנים נעלמו מהחיים בזכות שקר עצמי והתעלמות רגשית. הכל קורה, כולם מתגרשים, שום אסון לא קרה, ורק הילדים יפגישו ביננו מידי פעם לפי הצורך. 

כל דבר שהיה קשה להתמודדות, נספח לקטגוריית "שקר והתעלמות" . אך לומדים לאורך כל החיים, ולאחרונה גיליתי שקיים אצלי חלק קטן ובוגדני שעליו אי אפשר לעבוד, הוא לא אוכל את השקרים שלי ואין שום סיכוי להתעלם ממנו. 

כוס לא משקר. 

ואם הוא עדיין מטפטף רק מהמחשבה שצצה מידי פעם, אז כל השקרים שהאכלתי את עצמי לפני כן שווים לתחת. 

מזל שבלוג סופג הכל ואפשר לכתוב גם כל שעתיים (זה בערך מה שאני עושה), לא לחשוש להצטייר כעוד אחת שמתבכיינת כאן, כי גם אם מישהו קורא, לא יודע מי הכותב. אני גיבורה מאחורי המסך.

כל איש מקצוע או כאלה שאוהבים לתת עצות מגובה המבט של נסיון חיים, יגידו שאת הכעס צריך לשחרר, להוציא, להמיס, לשרוף ועוד כמה פעולות פיזיולוגיות ורגשיות שיעזרו אחד ולתמיד לנקות ולהתנקות מכל תחושה שלילית שמפריעה לך להתקדם. 

אני מסכימה שזה נכון, וכל האמירות כמו "להסתכל קדימה, "לזכור רק את הטוב" ו" לא להיתקע בעבר", מאוד מדברות אלי, אבל יש כאן בעיה אחת, אחרי ששיחררת והוצאת, נשאר חלל והוא ריק.

יש כאלה שיגידו למלא אותו בחברים, אהבת חינם, הכרויות חדשות, אבל במציאות זה רחוק שנות אור מהמצב הנתון. כי לא כל מילוי מתאים לחלל הזה ספציפי, וגם הזיכרון שלנו לא סלקטיבי, וזוכר גם את הטוב וגם את מה שהרס את כל הטוב הזה.

אז נשאר זמן, כאופציה היחידה לטשטש את מה שצריך ולמצוא מילוי אוניברסלי לחלל. 

רק שהזמן לוקח זמן, ואני כמו ילדה בחנות הצעצועים, רוצה הכל, כאן ועכשיו. 

אין אשמים בכך שהייתי מאבדת את השפיות לידך, זוחלת אחרי הזין עם פה פתוח וריר שמטפטף על הריצפה. 

אין אשמים שהתחת שלך היה נפתח לקראתי ומאפשר לי לדחוף את הלשון ולעשות אהבה עם הרקטום שלך. 

אין אשמים שהיית אוכל אותי כל פעם, כאילו שזו הפעם האחרונה  וצריך להספיק כמה שיותר. 

אין אשמים שלא דיברנו הרבה, רק ניצלנו כל דקה פנויה כדי להזדיין, גוף בתוך גוף, עד שכבר לא ניתן להבין מה שייך למי. 

אין אשמים שבכל זאת בחרת בתשומת הלב של המונים, ולא להישאר עם אדם אחד שמולו לא היה צורך בתפאורה ועטיפות צבעוניות. 

בחרת להיות שלמות שם, כי חששת להיות אמיתי ופגום לידי, 

ואני בחרתי לזוז הצידה ולאפשר להן לעטוף אותך במחיאות כפיים מעריצות. 

מחפשת שליטה,

על מה שקורה אצלי בראש, כי שליטה עצמית כרגע בחל"ת